ניר ברעם, צל עולם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.8.2013

כשקוראים ביקורות על הרומנים הקודמים של ניר ברעם, עושה רושם שהדיון האמיתי עוסק באמביציה, במאזן שבין שאפתנות לפריעת חוב. מתחילת הדרך, מבקרים מתייחסים ליומרה של ברעם ככותב, לניסיון שלו לגעת בנושאים פוליטיים או הגותיים. מרומן לרומן החשדנות פוחתת וגם מתחדדת. 'אנשים טובים', ספרו הקודם, עורר אמנם גילויי הערכה כלפי הניסיון שלו לכתוב רומן רציני, במתכונת גדולה, היסטורית – אבל לצדם אפשר היה לשמוע הסתייגות ישירה או מרומזת. ברעם עדיין חשוד בקפיצה מעל הפופיק.

השאלה החוזרת הזאת מקבלת נפח ומורכבות בספרו החמישי, 'צל עולם'. תלונות חוזרות של טוקבקיסטים לגבי ברעם – שאפתנות חסרת כיסוי, מעמד לא מוצדק, הצטחצחות כאילו תיאורטית – הופכות כאן מדיבור חוץ־ספרותי לליבת הספר. בשונה מסופרים כמו אמיר גוטפרוינד או אשכול נבו, שגם מואשמים לפעמים בקרייריזם ספרותי, אבל נקראים באופן קהילתי, ישראליסטי, מחבק – נראה שברעם מבליט את הפנייה שלו החוצה לספרות מערבית, עכשווית. מצד שני, השאפתנות של רומן החדש לא חורגת מהמאמץ לכתוב ספרות קומוניקטיבית, קליטה, שנוגעת בסוגיות פוליטיות עדכניות ונעזרת בשפה ובדימויים של קולנוע, טלוויזיה וספרות אופנתיים.

'צל עולם' מתפרש על פני שלוש או ארבע זירות התרחשות, שהקשר ביניהן מתהדק עם התקדמות הרומן. כמין המשך לספרו הקודם, 'צל עולם' מתמקד בממלכה של קמפיינים פוליטיים, של יועצי צללים וספּינולוגים. הוא משתלב בזרם של מותחנים על אחורי הקלעים המלוכלכים של הגלובליזציה, של תעשיות חובקות עולם שמתבססות על יחסי ציבור וכוח עבודה זול וחסר זכויות. במקביל לזיקה שלו לדרמות פוליטיות ושלטוניות, הספר משתלב גם בזרם של סרטים שחוקרים את הצד השני של המפה: את עולמם של מהפכנים, אקטיביסטים ודוחקי קץ. בדומה לסרטים כמו 'מועדון קרב' או 'ונדטה', אבל באופן מעודן או מרוחק יותר, ברעם מתאר את הדחף למרוד בסדר הקיים ולמוטט את השיטה דווקא בעטיפה פופית ולא נסיונית. את הנושאים האלה הוא קושר גם לסיפור על שאפתן ישראלי צעיר – אדם שמהותו היא טוויית קשרים ותיווך בין קבוצות השפעה, וגם המקורבים אליו מפקפקים בכישרונותיו וביכולת שלו להצליח בכוחות עצמו.

V-FX-0009
מתוך 'ונדטה'

 

כל אחת מזירות ההתרחשות מקבלת מבנה וסגנון משלה. ההתרחשות הישראלית נמתחת מסיפור חניכה למין מלודרמה על עלייתו ונפילתו של. אבות רוחניים: השאפתנים הפרובינציאליים, בנוסח סיפורי בלזק, שמאבדים בחדווה את תמימותם, ומוכרים את נשמתם לדמות שטנית כדי לטפס לצמרת. גם משהו מהמסורת של 'האזרח קיין' וצאצאיו מורגש בהקשר הזה. מול המעקב בגוף שלישי אחרי גיבור הסיפור הישראלי, ברעם עובר לדיווח כאילו תיעודי, בלשון "אנחנו", על תולדות קבוצה של צעירים אנרכיסטים מלונדון, שהולידה גל של שביתות אלימות ברחבי העולם.

החלק הסוחף ברומן הוא בעיניי מין רומן מכתבים דחוס, שמתאר את חיי החצר במשרד אמריקאי של קמפיינרים פוליטיים. ברעם מתאר כאן בצורה משכנעת את עולמם המקצועי והרגשי של מעצבי דעת קהל, שעומדים מאחורי מסעי בחירות ושיפוצי תדמית ברחבי העולם. בעזרת ליקוט כאילו ארכיוני של תכתובות אי־מייל ודיווחים עיתונאיים, מוצגת כאן אפיזודה שמאיימת למוטט את המשרד וסודקת את היומרה שלו לקדם כוחות של דמוקרטיה וליברליות.

ברעם מצליח ליצור סיפור מתהליך היסטורי וכלכלי מורכב: הסכיזופרניה של הגלובליזציה לאורך שלושים שנה; היומרה שלה להיטיב עם האנושות, להעלות את רמת החיים של כו־לם, לקדם את הפרט ואת חלומותיו – והפנים הנצלניות וההרסניות שלה, שהולכות ומתגלות בעשור האחרון. הוא לא מתעניין בניסויים לשוניים או בעיצוב מיוחד של מבנה משפט או דימויים. אפשר כמעט לדבר כאן על עבודה עיתונאית – אלמלא העובדה שניסיון להציג מבט פנורמי כזה של קידום אינטרסים ומאבקים פוליטיים הוא חיה נדירה מאוד בעיתונות הישראלית. גם ההיענות של סופרים ישראלים לאתגר בסדר גודל כזה נמצאת בשלבים ראשונים של התעוררות. רבים מהם מעדיפים עדיין להתייחס לנפש האנושית ונפתוליה במנותק משאלות כלכליות ומעמדיות. הרווח הוא כולו של ברעם.

למרות הפגנת השרירים והאמביציה הזאת מצד הסופר – לא מורגש כאן בדיוק דחף כפוי להרשים או להשיג סמכות. להפך, הרצון לכבוש את הסלונים, את מצלמות התקשורת או את המועדונים הפרטיים של יזמים ואילי הון הופך לכלי עזר, לנושא לחקירה נפשית ועקרונית. כל דמות ברומן נמצאת על קו התפר שבין השאיפה להגיע לגדולה ובין מפולת מוסרית. הטלטול הזה והתאווה למשוך בחוטים מתלבשים על עמדות שונות: המהפכן, היזם העסקי, איש הפרסום. במקביל, הדחף של ברעם להתפרש במרחב ככותב הופך לאתגר מבחינת הקורא: קריאה להשתלט על העלילות המקוטעות, לאמץ נקודות מבט מנוגדות, לקרוא את מפת הכוחות של הרומן.

אבל יש משהו שמונע היסחפות אמיתית ב'צל עולם'. למרות ההנאה שהוא מעורר ולמרות היכולת שלו לדבר לקוראים צעירים, לחרוג ממסגרת של חוויה ספרותית. בהתחלה נדמה שזאת הנטייה להאריך בסיכומים, בתמצות ובאפיון של דמויות והתרחשות, שאופייניים למסגרת של וידוי, חשיפה במבט לאחור וסגנון תיעודי או ביוגרפי שברעם מאמץ כאן. אבל העניין הזה הולך ומשתחרר, והספר הולך וצולל לתוך התרחשות חיה, לאקשן בזמן הווה. נדמה לי שהסיבה האמיתית קשורה להצהרה של אחת ממנהיגות הקבוצה המהפכנית: "אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה […] הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין", היא אומרת, ומתייחסת ליוצרים ואנשי תרבות שמתיימרים לטפל במאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים, אבל רגילים בעצם לקטוף מהם פירות: מעמד, הכרה, כסף. 'צל עולם' לא מבקש להיות יצירה רדיקלית, ואין בו משיכה לסגנון אוונגרדי. ובכל זאת, רק בנקודות ספורות, ורק לקראת סוף הרומן, הוא פורץ מתחום המלאכה והתסריטאות המורכבת – ומתקרב לביטוי רגשי ומילולי משכנע של התהום הזאת.

ניר ברעם, צל עולם, עם עובד

ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.2.2013

כיף לקרוא את 'בת, אהובה'. קריאה חפה ממאמץ ולא עצלה, לקטנית ולא מפותלת. בראנץ' ספרותי. מקובל להתייחס לספרים שמציעים חוויה כזאת כאל ספרי טיסה, אבל היכולת לשעשע בצורה לא זולה היא איכות בלתי שכיחה בקרב סופרים ישראלים. זה אולי ההישג הראשי של ניר רצ'קובסקי – בן לדור חדש ומתבסס של מתרגמים. מול ההישג הזה מורגשת כאן גם איזו חדווה כמעט ריאקציונרית, של התחממות מוגנת בתחום הספרותי.

רצ'קובסקי בנה את רומן הביכורים שלו סביב דמותה של המרקיזה דה סוויניה, אצילה צרפתייה בת המאה ה־17, שהמכתבים הפרטיים שחיברה זיכו אותה בתהילה כסופרת, ושימשו פתח הצצה רענן ולא רשמי לחיי החצר בימי לואי ה־14. התבנית הבסיסית של הרומן משקפת את עצם המעבר מעמדת המתרגם לתפקיד המחבר, את התפר שבין איש המלאכה לאמן. רצ'קובסקי תירגם ממכתביה של המרקיזה וערך אותם – ברר מתוכם והציג אותם בסדר שנועד לתת קווי מתאר ברורים לסיפור היחסים הלא שגרתיים בין כותבת המכתבים לנמענת הראשית שלהם, בתה. כסופר, הוא מנתק את המכתבים מזמן כתיבתם וטווה סביבם סיפור מסגרת מאוחר.

הספר נפתח במותה של המרקיזה, ומתאר את העיון המחודש בהם, כאשר בנה, בתה וחתנה שבים לקרוא בהם. כמקובל ברומנים היסטוריים פופולריים מהעשורים האחרונים, הרומן מתנסח סביב חידה שהדמויות והקוראים ברומן מבקשים לפענח. במקרה הזה, הניסיון להסביר את קיבעון האהבה של המרקיזה; את ההתאהבות המוחלטת, החריגה, חסרת הספקות כביכול, של אם בבתה. אפשר להרגיע מראש, לא הדמות ההיסטורית ובוודאי לא גיבורת הרומן של רצ'קובסקי חורגות מהנורמה ומפרות את האיסור העתיק. לשם הרומן לא מתקרב אפילו. להפך, מוקד העניין הוא בדיוק המקום שבו רגשות עזים, כאילו לא רציונליים, מקבלים צורה – מתורבתים.

במילים אחרות, רצ'קובסקי כתב ספר שבמרכזו, ובמוצהר, עומדת התשוקה לכתיבה. על גבי הנושא הזה הוא מניח סיפור היסטורי מעניין, ודמויות לא מאוד מוכרות לקורא הישראלי. אבל מרכז הכובד הוא לא היסטורי. הדמויות הספרותיות – ובעיקר בנה, הבן הפחות אהוב, שזכה לאהבת אם נורמלית, רגילה – בוחנות את המרקיזה במונחים עכשוויים לחלוטין, פסיכולוגיים, פרוידיאניים. גם כאן העסקים קונבציונליים, ומקבלים חיים בזכות הגישה לעולם ההיסטורי והתפאורה התקופתית.

11111111111111111
מתוך 'אמא ליום אחד'

 

החיוניות של הרומן מורגשת קודם כל במכתבים המקוריים. שם אמור הקורא לנחש מה הפך את מאדאם דה סוויניה לשם קוד לכתיבה אלגנטית, לאמו של סגנון כתיבה מסוים. תחת העריכה וההכוונה של רצ'קובסקי לא קשה להבין: כנות לא נפוחה שמשקפת יחס רציני למה שנחשב שולי, רכילותי, אנקדוטלי; מין הבנה לכך שהמהלכים ההיסטוריים הגדולים ביותר מוכתבים בידי יצרים קטנוניים ואינטרסים צרים.

רצ'קובסקי מדגיש את הצד הרדיקלי, החריג, של המרקיזה: זו שידעה כביכול לתאר בצורה שנונה וחילונית את היומרה והגאווה האנושית, הגיעה לגדולה דווקא בזכות "טירוף" האהבה לבתה, שהיה הבסיס לקשר המכתבים החד צדדי שהוא מציג (האם ממוקמת בפריז, הבת הנשואה הרחק בפרובנס). במכתבים הללו היא מתנסחת במודע כמחזר, כאוהב שעולה על גדותיו, עיוור כביכול לפגמי האהובה ולמעשה, כמי שמשתמש בהם כפתח פרדוקסלי להתעלות וסגידה כמעט דתיים. במובן הזה, היא חורגת מקרון המסע ששמור לנשים סופרות – כתיבת יומנים ומכתבים, כתיבה פרטית־חתרנית – ומצטרפת דווקא לשורת כותבים גבריים, משייקספיר ועד חנוך לוין.

אבל האהבה הזאת מתפענחת ברומן ומנוסחת, אולי בקלות מדי, כאהבת הכתיבה. כדחף מאגי וארוטי להתגבר על פערי המציאות בעזרת המילה הכתובה. באופן הזה רצ'קובסקי רומז רמזים עבים לדימוי המתרגם דווקא – מי שמשתוקק אל מקור לא מושג במקום ובזמן, ונאלץ כביכול להקסים אותו בשלל תחבולות שמקטינות את המרחק ביניהם. העניין הזה לא רק מאציל איזה זוהר פילוסופי על המתרגם, על בעל המלאכה האפורה; הוא גם מחניף בצורה לא מזיקה לקורא באשר הוא: מי שהסופר כותב למענו, פורש מולו את נוצותיו הצבעוניות ביותר.

הרנסנס הקטן שחווה אצלנו בשנים האחרונות רומן המכתבים ראוי לדיון בפני עצמו. ובכל זאת, מה מלמד המבט לאחור על האופן שבו רצ'קובסקי מנסה לדבר על ההווה? מה מלמדת השיבה המדומיינת לעולם לבן של מלמלות וקרדינלים? בכמה נקודות בספר קורץ רצ'קובסקי קריצות עבות לקורא כשהוא מדבר על הפנטזיה לציפור קסמים שתאפשר לשלוח ולקבל מכתבים באופן מיידי וגלובלי, און־ליין. קל להגיד שההתכנסות במרחב המכתבים היא עדות לחדירה של תרבות הריאליטי והבלוגים לספרות. ביטוי לחרדה מעודף תקשורת, מרשתות חברתיות וטלפונים שכביכול מבטלים את המרחק הארוטי, המופשט, בין מוען ונמען.

כשמחברים את שני העניינים הללו – ההתרפקות על אצולה אירופית בשיא כוחה והשיבה למרחב האינטימי של האיגרת – נחשף אולי הצד המיושן והמתאבל של רצ'קובסקי וקהל היעד שלו. הספר הקליל הזה מבטא ערגה כמעט ריאקציונית למהות הומניסטית, לקשר אנושי אבוד, טרום־פייסבוקי. יש שמנבאים חזרה לעידן של קשתות וחיצים. יש שמבקשים להתחפר שוב בתוך מעטפה.

ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה, הוצאת ידיעות ספרים

ראיון עם אלון חילו, הכי רחוק שאפשר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.1.2012

 אישה גוססת דיברה מגרונו של אלון חילו. "ראיתי אותה רועדת מקור כשהעבירו אותי בהיפנוזה לזמן אחר", הוא מספר. "מצאתי את עצמי בשנת 50 אלף לפני הספירה בתור אישה בשבט קדמון. שוכב אצל המטפלת, בעיניים עצומות, ראיתי את חברי השבט מקיפים אותה בשירים ובריקודים כדי לעזור לנפש שלה לצאת. היא כל הזמן דיברה על השבט: 'למדתי לסמוך על השבט, לאהוב אותו'. והיא צודקת. בהבנה שאתה חלק מקולקטיב יש משהו משכך כאבים, מנחם".

חילו הוא כנראה הסופר הישראלי היחיד שעורר לחיים בשנים האחרונות ריקוד בקנה מידה שבטי. ב־2009 הצליח הרומן השני שלו, 'אחוזת דג'אני', להפוך מעוד ספר פרוזה בעברית לשיחת היום, לשערורייה תקשורתית ופוליטית. על פניו, עניינים לא ספרותיים עמדו במוקד הדיון. מצד אחד, תביעה משפטית מצד משפחה שחילו הפך את אחד מאבותיה, גואל אדמות נשכח מימי העלייה הראשון, לגיבור ספרותי. מצד אחר, היריד הגדול שכונה 'פרשת ספיר', ובו בוטלה הזכייה של חילו בפרס.

חילו, עורך דין במקצועו, יכול להסביר את מחול השדים ההוא במישור אנושי, משפטי ופוליטי. אבל הוא מאמין שעוד לפני שבחשו בקלחת גורמים בעולם הספרות, ולפני שעמותה ימנית פנתה למפעל הפיס בדרישה לבטל את הזכייה, כוחות אחרים היו מעורבים. "הרוח של חיים מרגליות־קלווריסקי, גיבור הספר, פנתה אליי באמצעות מתקשרת ודרשה להפוך לדמות המרכזית ברומן שכבר תכננתי. אולי לא כדאי לדבר על זה, אין לי כוח לעצבן את המשפחה שלו עוד פעם, אבל את תמצית העלילה של הספר הכתיבה לי הדמות שלו דרך אותה מתקשרת".

בספר החדש שלו, 'הכי רחוק שאפשר', חילו אמנם מוותר על המחלצות של רומן היסטורי – בסגנון שני ספריו הקודמים – אבל העניין המיסטי שהורגש בהם מתעצם, גם אם לובש פנים קלילות יותר. שני גיבורים עומדים במרכזו של רומן המכתבים הזה. חייל טרי שהגיוס שובר את רוחו, מתכתב עם דודו המבוגר, פרקליט ותיק שמשבר גיל העמידה מוביל אותו לשורה של נסיונות רוחניים. הצעיר לומד להתגבר על הדרמה ועל הרגשנות של גיל הנעורים. מקבילו המבוגר לומד לדבר מחדש בשפת הרגש והרגשנות.

כחלק מההכנות לכתיבת הספר חילו העצים את העניין הוותיק שלו במַגְיָה ובמיסטיקה. מדי שבוע הוא התנסה בטיפולים שונים כמו חזרה לגלגולי חיים קודמים, סיאנס, תקשור עם נשמות מתים או היפנוזה. באחד הגילגולים שלו, הוא מספר, חזר לסקוטלנד של המאה ה־11 – רק כדי שחרב תשפד אותו אחרי שלא שילם מיסים לשלטונות. במפגש איתו בביתו בהרצליה, דירה טיפוסית של זוג עם שתי ילדות, אין זכר לתיירות המיסטית הזו, אבל כמו שחילו מסביר, צריך כנראה להסתכל מעבר: "אני מאמין שהמציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא חלק קטן מהתמונה הכוללת. קריאה בקפה, טארוט, היפנוזה – אלה רק שערים קטנים, הצצות, לעולם של כוחות שאף פעם לא נבין במלואו".

ובכל זאת, חילו קטע את המסע הרוחני שלו בשיאו. "חשבתי שהנפש שלי חסינה לכל אירוע ספיריטואלי, וזה ממש לא היה ככה. אחרי שנה הגעתי קרוב להתמוטטות עצבים. התחלתי לשמוע בתוך הראש את המחשבות שלי חוזרות בהד".

מה גרם לך לקחת צעד אחורה?
"זה בעיניי הפרדס שחז"ל הזהירו מהכניסה אליו: עולם של נשמות המתים, העלאה באוב. תחשוב שמישהו צעיר מגלה שהעולם שמעבר הוא עולם כל כך נינוח. אין בו כאב, אין בו גוף ומחלות. הוא יכול להתאבד בגלל דבר כזה. אני שמח שכמעט הגעתי לגיל 40. אחרת, אלה רעיונות שיכולים לגרום לך להשתגע או להתפקר. אני מקווה שיצאתי מזה בשלום".

הכתיבה מבחינתך היא מדיום מיסטי?
"פגשתי דרך מתקשרת את הסבא ואת הסבתא שלי שנפטרו. סבא התוודה שהוא אוהב להציץ לי מעבר לכתף כשאני כותב, ולפעמים הוא לוחש לי רעיון שנדמה לי שהוא שלי. אני לא אוהב את המונחים הניו־אייג'יים על ישויות גבוהות ואנרגיות, אבל כן, יש כתיבה שיוצרת פעילות מסוג מסוים במוח, כתיבה מהירה ואוטומטית שלא מופיעה כשאני כותב, למשל, חוזה כעורך דין".

חילו הוא דמות לא טיפוסית של סופר ישראלי. למרות הפרסום וההתקבלות המהירה שלו, הוא מדבר על הכתיבה כעל תחביב "שצריך להיות אגבי ביחס לחיים". 'מות הנזיר', רומן הביכורים שלו, המציא מחדש את סיפור עלילות הדם נגד יהודי דמשק במאה ה־19 כמלודרמה היסטורית הומו־ארוטית. 'אחוזת דג'אני' השלים את המהלך והציב את חילו בעמדה נדירה של התייחסות רצינית מצד הביקורת לצד הצלחה מסחרית. במקביל, הספר עורר עוינות מכיוונים שונים. אנשי ספרות התייחסו לחילו כשרלטן. אחרים תקפו אותו משני צידי המפה הפוליטית – כפוסט־ציוני שמשחיר את פני אבות הציונות, ומצד אחר, כמי שהציג דמויות ערביות בצורה סטריאוטיפית, מינית, פנטסטית. בשיחה עם חילו, לעומת זאת, נראה שלא מדובר בדיוק בחיה פוליטית. נדמה שעצם השאיפה להלהיט, ליצור סנסציה, היא חלק משמעותי בכתיבה שלו.

"אני מסתייג מדמות הסופר שהוא סמכות רוחנית. אני לא מבין מאיפה מגיעה העמדה הזאת של מכובדות אצל הסופרים הגדולים שלנו. אני בנאדם בלי כבוד. הרבה פעמים אני רואה סופרים שמוציאים ספר ומצטלמים לעיתון עם מין פרצוף תחת כזה, ומדברים על כל החרא בחיים שלהם. אבל הספר נולד! כתיבה היא שמחה, היא שעשוע".

בספר החדש הוא ביקש ללכת לכיוון יותר "קליל ושמח. רציתי להישאר סלנגי, כמעט ערסי אפילו, גם כשאני מתעסק בשאלות פילוסופיות. אני עושה עסקאות וחוזים עם הספרים שלי. כבר כשיצא 'אחוזת דג'אני' ידעתי שהספר יסבך אותי בצרות – עוד לפני התביעות והסקנדל. גלומה שם איזו אנרגיה שלילית שבסוף התפוצצה לי בפרצוף. בספר החדש אני קצת יותר בוטח. יש בו משהו יותר נדיב ושוחר טוב".

'אחוזת דג'אני' לא היה טוב כלפיך? הפרשיות והסקנדלים יצרו המון עניין סביבו.
"לאלון חילו הסופר, הרעש ההוא עשה דבר נפלא. הוא אפילו ביקש שזה יקרה לו, הפרובוקציה שלו הזמינה את זה. אבל אלון חילו הבנאדם, לא טוב לו עם הדברים האלה. בחיים אני ביישן ונחבא אל הכלים. אני לא זה שירים את היד בהרצאה וישאל שאלה. אני זוכר איך הצטלמנו בהתחלה, כל המועמדים לפרס, ונעמדתי בצד, לא קשור לזה. מצד שני, תמיד משכתי גם אש. אני נרדף על ידי יצר פרסום של מותג, שרק רוצה להיות יותר ויותר ידוע, אבל גם לא טוב לי כשמזהים אותי ברחוב".

אתה סוחב טראומה מהסיפור ההוא? מפחיד יותר להוציא עכשיו ספר חדש?
"הטראומה היא לא מזה שלקחו לי כסף או פרס. הטראומה הייתה העליהום שנוצר בעקבות הפרס. זה היה קיץ יבש מבחינה חדשותית. לא היו מלחמות, לא הייתה מחאה חברתית. רק אני ודודו טופז. התעסקו בזה במשך חודש! אני בחדשות, עם הרוצחים, האנסים והפוליטיקאים. הטריגר למקרה שלי נבע אמנם מתוך עולם הספרות, אבל הוא היה אחד הסימנים הראשונים לצנזורה פוליטית שמרגישים עכשיו. שנתיים אחרי אנחנו רואים גל של חוקים אנטי־דמוקרטיים, וניסיון להלך אימים על אנשים ולמנוע מהם להביע את דעתם. אנשי הקהילה הספרותית וקובעי המדיניות בפרס הרי ידעו מראש שיוסי שריד הוא דוד של העורכת שלי. הם ידעו שהוא מוציא ספרים בהוצאת ידיעות. הייתה הרגשה שמישהו מחכה עם הפצצה בכיס כדי לראות מי יזכה, ולהטיל אותה אם תהיה תוצאה כזו ולא אחרת".

היית מתמודד היום שוב על פרס כזה?
"סעיף בחוזה אוסר על ההוצאה שלי להגיש אותי לפרס ספיר".

קוראים ערניים יוכלו לזהות גם בספר החדש משקעים מפרשת ספיר. עלילת משנה בספר מתעסקת בירושת ענק, שבסוף נגזלת בזדון מהיורשים. סכום הירושה עומד על 150 אלף שקל – סכום הפרס שחילו כמעט קיבל (בסוף ההליך המשפטי הוא יצא עם 70 אלף שקל ש"הלכו על המשכנתה"). למוד מאבקים משפטיים, ואחרי התייעצות קצרה עם עורכת הספר, חילו ממהר להכחיש את העקיצה ששתל בסיפור. כך או כך, האפיזודה הזאת – שמזכירה פרודיה על סיפור סינדרלה ואחיותיה המרושעות – רומזת לאופן שבו הוא ממקם את עצמו בתוך עולם הספרות, גם אחרי ההכרה והפרסים.

"לפני שנכנסתי לעולם הספרות דמיינתי לעצמי את הפרופסורים לספרות כג'נטמלנים, אינטלקטואלים עם מקטרת מול האח, שמדברים על דברים נשגבים. ב'אחוזת דג'אני' הכרתי את הפן המכוער של העולם הזה. חצי שעה אחרי שהודיעו על הזכייה שלי בפרס ספיר, פרופסור ידוע לספרות התראיין לעיתון ואמר שהספר שלי הוא ביזיון. ריבונו של עולם, תן לבנאדם חצי שעה ליהנות מפרס שייקחו ממנו עוד שבוע.

"דן מירון אמר שאני לא מבין כלום בשפה של התקופה, שזאת פארסה. אני מציע לו אתגר: בכל הספר יש רק פסקה אחת שמועתקת מעיתונות התקופה. אם כל כך זייפתי את לשון התקופה, אותה פסקה בטח תזדהר באלף ניצוצות מולו. בבקשה, שיעורי בית. אני כנראה עדין מדי לתחום הזה. חשבתי שבספר השלישי אני כבר אהיה חסין, אבל אני קורא לא רק ביקורות, אלא את אחרונת הקטילות בטוקבקים".

היחס שלך לממסד הספרותי קצת מזכיר את הבהלה של הגיבור הצעיר בספר מהממסד הצבאי.
"יש דמיון מבחינת תהליך ההתפכחות, היציאה מהתמימות. לא התעניינתי בספר בנושאים כמו הכיבוש וההתנחלויות והאתוס הצבאי. פשוט הסתכלתי על הצבא כמקום של בזבוז זמן וכסף. שופכים עליו מיליארדים, ועוד מגייסים עבורו תרומות. כל מי שהיה בצבא רואה את הבירוקרטיה, את השומן המטפורי ואת השומן הפיזי על אנשים, שנובע מחוסר תזוזה. כל מי ששירת רואה את ההיקף של הבזבוז וההתבהמות, אבל כל פעם שרק מציינים משהו בנושא, מיד מתחילים לדבר איתך על איראן".

חילו עצמו היה חייל במודיעין; שירות הרבה פחות דרמטי מזה של נדב, הגיבור הצעיר. הוא מעולם לא נכנס לכלא כמוהו, לא סבל מעל הממוצע, "הייתי אפילו חייל טוב". את השירות המבודד והאבסורדי של נדב הוא ביסס על חוויית מילואים קצרה וכנראה מספיק קשה כדי לשמש דלק לספר אחרי 15 שנה. את הרעיון להתכתבות בין החייל הצעיר לדודו המבוגר שאב מהתכתבות בינו לסופר אהרן מגד, שביקר את חילו בחריפות על העמדה הפוליטית שזיהה ב'אחוזת דג'אני'.

כמו ברומנים הקודמים שלו, גם הספר החדש מתאר יחסי חניכה בין צעיר למבוגר. גם כאן מופיע מרכיב הומו-ארוטי ביחסים, אבל בנוסח פחות קודר וגורלי ביחס לספריו הקודמים. "אני חושב שכל הסופרים כותבים שוב ושוב אותו ספר", מסביר חילו. "הספר שאני כותב הוא על מערכות יחסים בין גברים. זה מה שמעניין אותי: יחסים כמעט מיניים או מיניים, הומו־ארוטיים או אינטימיים. מהם הכללים של היחסים האלה, מה קורה כשמפרים אותם".

מתבקש לשאול מה לך, גבר נשוי ואבא לשתי ילדות, ולנושאים האלה.
"אחד הצווים התרבותיים אצלנו הוא ריחוק וחוסר אינטימיות בין גברים. אלא אם אתה גיי, וגם אז אתה לא אמור לעשות כל מיני דברים. זאת התניה שאני בוחן ושואל לגביה שאלות, בעזרת הגיבורים שלי שלא עומדים בכללים המיניים. בספר החדש, למשל, אין לגיבורים שלי כמעט חיי סקס. הגיבור המבוגר עובר עשר שנים בלי אישה. הצעיר אומר שהוא רוב הזמן עושה ביד. בזמנים המודרניים הביטוי העצמי הוא הגשמת מיניות. אתה חייב להשיג 'זמן מיטה' בתור דמות טלוויזיונית או ספרותית כדי להביע את עצמך. במאה ה־19, ההתנזרות או השליטה ביצר היו הביטויים הרצויים של מיניות".

ובכל זאת נראה ששחררת כובד בספר החדש. שהאשמה והקדרות הולכות ומתרככות אצלך מספר לספר.
'"אחוזת דג'אני' דיבר לדור שהוא היום בן 60־70־80. הם באו לאירועים ספרותיים איתי, הם הסתכסכו איתי, כתבו לי מכתבים, התפייסו איתי. ראיתי הרבה מהדור הזה שהזדקנו לא נכון. שמגיעים לגיל 80 מרירים, שונאים, מלאי טינות וחשבונות. ידעתי שאני לא רוצה להזדקן ככה. הלוואי שאני אוכל להתבגר הפוך, ללכת לכיוון הילד. אני לא חייב להגיד לעצמי, 'אני סופר איכותי ורציני וזכיתי בפרסים ואני מתעסק בפוליטיקה ובהיסטוריה'. צריך להיות דווקא שטותניק. רציתי לבדוק בספר הזה אם זה אפשרי להגיע טהור ומפויס לקו הסיום, למרות הייסורים של הגוף".

היית רוצה לפנות לקהל יותר צעיר?
"מאוד. אני רוצה שאת הספר החדש יקראו בני 20, חיילים. אני חושב שהספר הזה יכול לעודד אנשים במשבר, מי שקשה לו בצבא. עכשיו אני טפו־טפו בתקופה טובה, אבל במשבר הבא שלי אני חושב שאני אוכל לקרוא דברים שאומר הגיבור המבוגר של הספר, מיכאל, ולהתעודד.

"לא מזמן הייתי צריך לקרוא שוב את 'מות הנזיר', במסגרת פרויקט של הקלטת הספר. חוץ מהמשפטים הארוכים והמילים שלפעמים אי אפשר להגות, גיליתי שהספר הזה והגיבור הזה ממש מעצבנים אותי. אם הייתי מפגיש את הגיבור של 'מות הנזיר' עם מיכאל, אחרי שעה הכל היה מסתדר. הוא היה אומר לו: אוהבים אותך, אתה נחמד, אתה יפה, תפסיק כבר עם כל השליליות הזאת. הוא היה נותן לו חיבוק גדול ומזכיר לו שהכל חולף, שצריך לחיות את הרגע".

אז עכשיו אתה סופר ניו־אייג'? אתה לא מפחד ליפול לקלישאות, לספק את המובן מאליו?
"אני לא מפחד מקלישאות. אם מפנימים אותן באמת, מגלים בהן עוצמה. לא מזמן הייתי צריך ללכת פעמיים לחדר מיון ולקבל עירוי אחרי שאכלתי טרטר סלמון עם סלמונלה במסעדה מפורסמת בתל־אביב. על דבר כזה מטומטם אתה יכול למות. כתבתי להם מכתב זועם ואמוציונלי, וקיבלתי מהם מכתב שעוד יותר הכעיס אותי, שלא לקח שום אחריות. ואז קראתי את הספר ואת מיכאל ואמרתי לעצמי: על מה אני מבזבז את הזמן? מה, אני אלך איתם לבית משפט, אני אלחם איתם על 2,000 שקל? לא חבל על כל האנרגיות והכעס? לכו תיחנקו עם הסלמון שלכם!".

אלון חילו, הכי רחוק שאפשר, הוצאת ידיעות ספרים

צבי ינאי, מאוחר מדי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.11.2009

אווירה של חומרה ומסתורין שורה על הרומן השני של צבי ינאי, ספר ההמשך ללהיט 'שלך, סנדרו'. שאלות קיומיות על מהות הזיכרון והמוות ועל אהבת הורים לילדיהם מהדהדות בין דפיו, כהד צעדים במדרון של מנזר אפוף קדרות. גם שם הספר, 'מאוחר מדי,' וצילום העטיפה בשחור־לבן מצהירים: שימו לב, אנחנו רציניים. אלא שלמרות המכובדוּת שמיטלטלת תחת כל פיסקה ברומן כמו סנטר כפול של אם מנזר, 'מאוחר מדי' מתגלה כספר במשקל נוצה.

בספרו הקודם חשף ינאי את סיפור ילדותו המפתיע כבן לרקדנית יהודייה וזמר פרוטסטנטי, שתוך כדי מסע הופעות באיטליה של שנות ה־30, פיזרו את ילדיהם בין משפחות אומנות. באמצעות תכתובת חד־צדדית בין ינאי לדמות אחיו האובד רומולו – ינאי כותב, אחיו שותק – ניסה הרומן לגלות מדוע נטשה אמם את רומולו ולא אספה אותו בחזרה אליה כמו את יתר אחיו. כוח המשיכה של הספר התבסס על הצצה לקשר מכתבים מבוים בין שני אחים שמעולם לא נפגשו (מוטיב שכיח בספרות עממית ובמלודרמה מאחד בין שני אחים כאלה). הטון המדוד והקורקטי של ינאי ככותב העניק לספר מהימנות שאיפשרה לקוראים ליהנות משני העולמות – הספרותי והביוגרפי. גם שאלת האותנטיות של הספר בוודאי לא הזיקה ליחסי הציבור (עד כה סירב ינאי לגלות אם רומולו הוא אדם ממשי).

'מאוחר מדי' עונה לסימני השאלה שעולים מהספר הראשון – איך נראתה ילדותו של רומולו שנמסר לידיה של אומנת איטלקית קשת־יום, ולחלופין, איך השפיע עליו הגילוי המאוחר של משפחתו ושורשיו היהודיים. התעלומה החדשה שעומדת במרכזו היא מה הוביל את רומולו החולה והמבוגר למשימת מחקר תובענית באפריקה ומה עלה בגורלו שם (וכמה גיבורים גבריים נסעו לאפריקה, ערש האנושות, להתמודד עם חטא קדמון בעברם). הפעם ינאי משתיק את קולו ומוצג רק כנמען של מכתבים מדמויות בחיי רומולו. הדמויות הללו מצייתות לקוד מדעי־ספרותי: הן מעלות היפותזות לסיבת היעלמותו של רומולו ובוחנות את ההשערות האלה עם ינאי, בן שיחן האילם. אחרי המכתבים מופיע יומנו של רומולו שנכתב בשמורת הסרנגטי שבטנזניה. גם הפעם לא מפוזר מסך הערפל: האם אלו מכתבים אמיתיים? האם זהו יומן אותנטי?

 יש ספרים שמצליחים לנצל את יצר המציצנות הטבעי של הקורא, להפוך את התעתוע ליצירת אמנות. 'מאוחר מדי' הוא לא אחד מהם. במקום זה הוא מעדיף לנפנף בסגנון פופולרי בחידה מסתורית מול אפם של הקוראים, כמו בבשר ארנבת מול כלבי מרוץ; עניין שמשתקף בחיבתו של הספר לרצף שאלות בסגנון קריין של אופרת סבון ("בשביל מה הוא בא לכאן? מה באמת הוא חיפש? אם הוא בא להתאבד, למה כאן ולא באיטליה?").

החזות הספרותית של 'מאוחר מדי' גלויה יותר דווקא כשינאי מעמיד פני טייפ הקלטה. ניכר שהוא נהנה לשתול דימויים דומים במכתבי הדמויות, ליצור ביניהם חילופי משמעות ואירוניה. לתאר מעין שיחה שבה כל קול מגיח מחדר אחר וכולם נפגשים באוזני הקורא. זהו ספר שמאוהב בסימטריה. ארבעת הכותבים לינאי – עוזר המחקר של רומולו, אהובתו הצעירה, מורה הדרך שלו ובמיוחד בתו – כולם מהווים בצורה זו או אחרת בבואה לסיפור ילדותו הטראומטי. אלא שהקולות האלה נדמים יותר כווריאציות על אותה אישיות שחוקרת את התופעה המדעית ששמה רומולו: אדם שילדותו הקשה הפכה אותו לתא מלכותי ואטום. ארבעתם משחזרים באמצעות המכתבים לאחיו את מערכת היחסים שלהם עם רומולו – במהלך שמושיב את ינאי ואת הקוראים בכס הכומר המוודה והשופט.

התוצאה היא האדרה מצטברת של רומולו. ואכן, כשמגיע היומן סוף־סוף, מתברר שהיה שווה לחכות. זה החלק המעניין בספר, בעיקר מפני שרומולו הוא היחיד בעל הומור עצמי ויכולת ספרותית, אם כי גם הוא מכור לחידת חייו. במסגרת הנטייה הכאילו־קלאסית של הספר והסגנון ההגותי־לייט שמאפיין אותו – הרומן משתמש במשלים לכל אורכו. למה רומולו חקר ציפורי קוקייה אפריקאיות במקביל למחקרו העיקרי? למה הוא נקשר כל כך לגור אריות צעיר שאיבד את אמו? אלו שאלות שמחניפות לקורא שכבר יודע דבר או שניים על הגיבור, ומזהה את הגוזל העזוב שמקנן בלב הפרופסור.

באגף החידות והקונצים, אם כן, הספר הזה מסודר. באגף הבעירה הפנימית והאותנטיות הרגשית קצת פחות. יש לו יכולת לתאר פרטי פרטים בצורה משכנעת, אבל כמעט אף פעם הפרטים הללו לא הופכים לדימוי חי וחד־פעמי. גם לא כשרומולו מונה את תסמיני מחלת הסרטן שתקפה אותו, או את הרווחה שמספקת תרופה בתום ליל ייסורים.

בסופו של דבר, 'מאוחר מדי' יוצר רושם די נרקיסי. הילד שננטש על ידי אמו, ומשפחתו הביולוגית לא ידעה על קיומו, הופך בזקנתו למוקד של הספדים ועדויות אופי מצד חבורה שלמה של כותבים וקוראים, שמנסה לפרש את חידת היעלמותו המדהימה (כמו גיבור אימה או כמו קדוש נוצרי, לא ברור בסוף הספר מה עלה בגורלו. האם יקום לתחייה בספר נוסף?) צעד אחד קדימה, וכל הספר יכול להתפרש כאופן שבו ינאי מדמיין מה היה קורה אילו אמו לא הייתה אוספת אותו ואילו לא היה מתגלגל לארץ ישראל. הקוראים, בכל אופן, היו מפסידים ספר נבון וקל לקריאה, אבל לא הרבה יותר מזה.

צבי ינאי, מאוחר מדי, הוצאת כתר