ראיון עם דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.9.2014 + שאלות ותשובות שלא פורסמו

♥♥♥♥

"אתמול לקחתי את אמא שלי לטייל בקריית יובל בירושלים, במקום שבו הוריי גרו ואני גדלתי", מספר דויד גרוסמן. "מין שיכון כזה, עם שפריץ על הקירות, די מוזנח. כשהייתי ילד, הייתה מתחת לבניין איזו מגרעת באדמה. כל פעם שרציתי להיות לבד, הייתי הולך לשם, ממש מתחת לבניין, דבר מסוכן שלא ייאמן. הייתי מפנטז שם, מקופל, מדמיין דמיונות, וזה היה מתדלק אותי לקראת החיים". מקום המחבוא הילדותי שלו, גילה גרוסמן, חסום היום במלט. "אולי לא רצו לייצר עוד אחד כמוני".

קשה לחשוב על דימוי גרוסמני יותר: ילד מקופל בתוך האדמה, קבור בה, בוקע או נולד מתוכה מחדש. גם כשהוא מדבר על הכתיבה שלו כאיש מבוגר, אפשר לשמוע אצל גרוסמן משהו מההתנגשות התת־קרקעית בין מציאות ודמיון. "למזלי", הוא אומר, "הכתיבה מאפשרת לי אפילו בזמנים הכי קשים שיש – להמשיך ולהיות. לפעול נגד כוח הכובד של דבר שבאופן אחר היה ודאי גובר עליי.

"כשכתבתי את הספרים הקודמים שלי, 'אישה בורחת מבשורה' ו'נופל מחוץ לזמן', עניינה אותי החידה הגדולה של החיים – מה שקורה מעבר להם. אף אחד לא יכול להבין מה קורה אחרי המוות, אבל יש דרך אחת, שהיא הדרך היחידה שאני מכיר כאדם חילוני, לא מאמין, לגרד קצת את הכיסוי ההרמטי הזה של 'שם', של מה שקורה מעבר – וזאת הדרך של האמנות. ושל כתיבה בפרט. בסופו של דבר, הספרות שאני אוהב לקרוא, ואני מקווה שלפעמים גם זאת שאני כותב, היא הספרות שמתרחשת בשני המקומות האלה – בבלתי נמנעות של הכתיבה, ובמגע הזה שלנו עם המוות".

הספר החדש של גרוסמן, 'סוס אחד נכנס לְבָּר', מתרחש גם הוא מתחת לאדמה, במרתף סטנד־אפ בנתניה. גיבור הסיפור הוא קומיקאי לא מצליח ("בוודאי לא המבריק בסטנדאפיסטים, אבל הוא הצחיק אותי כמה פעמים") בשלהי הקריירה שלו – מין גלגול מבוגר של דמויות הילדים והמתבגרים שגרוסמן יצר לאורך השנים. אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' או מומיק מ'עיין ערך: אהבה' שכאילו גדלו והחמיצו, הפכו לגבר בן 57, "איש דל גוף, נמוך וממושקף". לאורך המופע מתקלף הבדרן ומספר לקהל ולעצמו על ילדותו, על האירועים שהפכו אותו לקומיקאי (גרוסמן לא נוקב בשמם של סטנד־אפיסטים שצפה במופעים שלהם כהכנה לכתיבת הספר, אבל אולי כאן נמצא רמז). אם איתמר, גיבור ספרי הילדים של גרוסמן, מטייל על קירות – דובלה ג'י, הסטנדאפיסט הארסי, מתגלה עד סוף הסיפור כילד מעונה שהיה הולך הפוך ברחובות, עם ידיים במקום רגליים על הקרקע.

"את הניסיון לגעת במה שקורה אחרי החיים", אומר גרוסמן, "אפשר לעשות בכל מיני דרכים. במין פואמה כמו 'נופל מחוץ לזמן', עם כל כובד האבל, אבל גם באמצעות סטנד־אפ. הרי קומיקאי אמיתי כל הזמן מפלרטט עם המוות. אצל הומוריסטן גדול באמת – כמו למשל שלום עליכם – אתה מרגיש את נקודות האופל והתוהו. אני עצמי לא טיפוס מורבידי, ולא מעוניין במוות כשלעצמו. אני לא יודע עליו כלום. אבל אני כן יכול לדעת יותר על החיים מתוך מודעות מוות גדולה".

דובלה שייך לסוג הגיבורים שלך שלכודים בתוך הילדות, שמונעים מעצמם להתבגר כמעט עד גבול הסירוס. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את הילד הזה כמבוגר.
"קו המעבר מילדות לבגרות מושך אותי שוב ושוב. זה ממש כפוי. מעניין אותי איך מהמקום שבו נכרת הילד – צומחים הניצנים האלה. זה כבר טבע שני שלי: כל אדם שאני רואה, אני חייב לחלץ מהפנים שלו את הילד שהוא היה. ובשנים האחרונות, כשאני הולך ומקשיש, אני גם בודק איך הוא ייראה כאדם זקן".

לא מעט מהגיבורים הילדים שלך הם חלשים או לא מפותחים, חריגים ביחס לסביבה. גם אתה הרגשת ככה?
"אף פעם לא הייתי בריון. הייתי ילד קטן וחלש, וגם ג'ינג'י נוסף לכל הצרות, ועוד הרכבתי משקפיים – זכיתי בכל הקופה. אבל למרות שילדים ממושקפים או ג'ינג'ים בדרך כלל סופגים הצקות, אני חושב שאף פעם לא חוויתי התנכלויות או לעג. תמיד היו לי חברויות חזקות עם ילדים, ואולי זה מה ששמר עליי. הייתי תמיד חלק מאיזו קבוצה. אבל בילדות, באופן מיוחד, מתגלה הפרדוקס החריף הזה: אדם יכול להיות שייך מאוד לחבורה, ויחד עם זה להרגיש מאוד לא שייך ובודד ולא מובן".

איך תפסו אותך ילדים אחרים?
"אני מתאר לעצמי שכילד שקורא הרבה. תמיד סחפתי ילדים לעשות דברים יותר 'אמנותיים'. אני זוכר למשל איך הגיעו דיירים חדשים לשיכון, בשנות ה־60, והגיע איתם ארגז ענק כזה שניצב אצלנו מאחורי הבית. ואני החלטתי להפוך את הארגז הזה לתיאטרון. אולי הדברים הראשונים שכתבתי הוצגו שם. הופענו מול ההורים, עם כל מיני תלבושות מגוחכות. היה מחזה, והיו תפקידים, והיו תלונות על תפקידים לא מספיק גדולים. הייתי ילד מאוד יצירתי. כל הזמן מנסה לראות דברים קצת אחרת, לעשות הכלאות של מציאות ושל דמיונות".

בספר החדש אפשר לראות איך האאוטסיידר לומד את האחרים ממרחק, לפעמים בבוז, אבל גם מבקש להיות כמו הרוב.
"בגלל שכל תקופת הילדות היא איזה מאמץ ללמוד את הקודים החברתיים, לפענח אותם, להשתייך – היא יוצרת חרדה גדולה מפני זרות. והרבה פעמים ילדים עושים ויתור על קווי אופי מאוד חזקים שלהם כדי שיקבלו אותם. יש בדידות במצב של חריגות. ואדם צריך אופי די חזק כדי להתמיד בחריגות הזאת. וכן, בן אדם שחש נוח בעורו שלו, בדרך כלל הוא לא יוצר".

9
פסלוני קרח של האמנית הברזילאית, נלה אזבדו (Nele Azevedo)

 

'סוס אחד נכנס לבר', כבר בשם שלו ובכריכה הפופית, מאותת לקוראים על מפגש אחר עם גרוסמן. סופר שדמותו הציבורית והפוליטית מוכרת גם למי שלא קרא מילה מספריו. הוא התקבל כסופר מרכזי וחשוב כבר בשלב מוקדם בקריירה שלו, בשנות ה־80. אבל בעשור האחרון – בעיקר מאז שבנו אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה, ומאז פרסום 'אישה בורחת מבשורה' שמיד התפרש כרומן גדול, כיצירה לאומית – גרוסמן נתפס יותר מתמיד, בארץ ומחוץ לארץ, כסמכות מוסרית ופוליטית. כאיש רוח שהצגתו בכלי התקשורת מלווה ביראת כבוד, בציפייה ממנו לפענח את 'המצב הישראלי'.

גיבור הספר, הבדרן הגס דובלה ג'י, כאילו מכווצ'ץ' את הדמות הזאת של גרוסמן ואת הציפייה המוקדמת שנוצרת כשניגשים לספרים שלו. בניגוד מוחלט לספרו הקודם, שתיאר באופן מופשט ותיאטרלי חוויה של שכול – הספר החדש נפתח בתנופה וולגרית ומתגרה. זה רומן ישיר וסלנגי יותר מהנהוג אצל גרוסמן, אבל עד סוף הספר, הפגיעות של הגיבור נחשפת מחדש. הקוראים מוזמנים להזדכך יחד איתו, לגלות את הטרגדיה מתחת לבדיחה הסוסית, מאחורי הכרזות כמו "הערב נדפוק פה את האמ־אמ־אמא של ההופעות".

מה משך אותך לדמות הזאת?
"אולי נהניתי לגעת בקיצוניות שלו, אבל בעיקר, הוא נוגע לליבי. אני יכול להזדהות עם הילד שהוא היה. עם האילוץ הזה למצוא לעצמו מקום בחברת המבוגרים. אני אוהב את הבדידות שלו על הבמה. יש משהו התאבדותי באומץ הזה, לעמוד מול קהל שכל הזמן בוחן אותך. שלא מקבל אותך כמובן מאליו לעולם. הוא כל הזמן צריך ללהטט, לפתות את הקהל אליו – ויחד עם זה לא לוותר על הסיפור שלו. לאט־לאט רובם יוצאים, עוזבים, והוא נשאר עם קבוצה קטנה של אנשים שמוכנים לשמוע אותו".

זאת תחושה שאתה מכיר?
"אחת מחוויות התשתית שעושות אדם לאמן, היא ההרגשה שהוא לא מובן. שהאמנות שלו היא הדרך היחידה שלו לומר את עצמו כפי שהוא. כל הכתיבה היא הרי הרצון להבין את עצמך. להבין מה זה הדבר הזה שהגרלתי בהגרלה של החיים, מי זה האדם שאיתו אני חי בזוגיות משונה. ובזכות העובדה שקראו אותי אנשים, אני יודע על עצמי הרבה יותר מאשר אם לא הייתי הופך לסופר. אני לא דובלה. לא הייתי יכול לעלות על במה ולספר את סיפורי, למרות שבסופו של דבר, במשך הרבה שנים אני כן מספר סיפור פנימי שלי באמצעות סיפורים אחרים. הגסות שיש בדובלה, למשל – זה לא דבר שאני משתמש בו ביומיום, אבל גם היא נמצאת במצאי הנפשי שלי".

האגרסיביות של הגיבור, הליצנות שלו, ההתערטלות שלו מול הקהל, נראות כמעט כמו ניסיון לבעוט בפרסונה שלך כסופר "מכובד". במעמד שצברת עם השנים.
"אין לי שום שליטה על הפרסונה הזאת. אני לא חושב שהשתניתי כהוא זה בשנים האלה, חוץ משינויים שקשורים לדבר שקרה לי. והאמת, הפרסונה הזאת לא כל כך מעניינת אותי. אני לא לוקח אותה לריאות.

"גדלתי בבית שבו אתה לא באמת יכול לחשוב על עצמך שאתה יותר טוב ממישהו אחר. דע את מקומך. תתייחס לעצמך בטיפה אירוניה. זה מינרל שמאוד עוזר בחיים. אני בא ממשפחה שהיא ביסודה מאוד לא צינית, אבל כן אירונית. האירוניה הזאת התחילה מסבתא רחל החמודה. היא עלתה לארץ כאלמנה עם שני יתומים, אבא שלי ואחותו, ב־36'. הייתה אישה עם חוש הומור נפלא, עם אוצר של מאות פתגמים ביידיש. המשפחה מדברת אותה ואת הפתגמים היידיים שלה עד היום. היה לה מבט כזה אירוני, וגם נורא אוהד, על מי שמנסה להיות גדול יותר ממה שהוא".

אפשר באמת להימנע מזה? אתה חתום בסוכנות ספרותית עם השפעה עולמית, זוכה בפרסים בינלאומיים, נואם בכיכרות.
"אז מה צריך להשתנות בחיים שלי? סבתא שלי הייתה אומרת: 'רוטשילד אוכל שתי ארוחות צהריים? הוא ישן על שתי מיטות?' אני קצת יותר בטוח בכתיבה שלי היום מאשר כשכתבתי את הסיפור 'רץ' לפני 30 שנה. אבל לא הרבה. אני יודע שכשאתחיל את הספר הבא אני אהיה בערך במקום שבו הייתי בסיפור הראשון שפירסמתי. הקרקע אף פעם לא מוצקה. זה מקצוע כזה, שבו אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח".

מה אתה מרגיש כשאתה עומד מול אלפים בהפגנות, בתפקיד "הסופר"?
"אף פעם לא ממש נוח לי לעמוד בפני קהל. דחף ההופעה שלי מצומצם. אני מוצא את סיפוקי בשנתיים האחרונות באופרה 'איתמר פוגש ארנב' שבה אני משתתף כמספר. במשך שנים עבדתי ברדיו, השתתפתי באלפי תסכיתים – אני אוהב לשחק, אבל יותר נוח לי להיות במקום ששומעים אותי, אבל לא רואים אותי. אני חושב שגם כשאני עומד על במה בכיכר, אני מדבר כמו אדם פרטי. לא כמו פוליטיקאי. אני לא יודע להתלהם. בוודאי שיש התרגשות. זאת אחריות גדולה, הרבה אנשים. המצב כולו מפתה לבטא כל כך הרבה הגזמות והכללות. ואני משתדל נורא, בכל כוחי, להיות מדויק. אולי זה הדבר שאני יכול לתרום. להתעקש על הדיוק שלי. גם אם הוא לא הדיוק של אלה שחושבים אחרת ממני".

איך נראה היום שאחרי נאום כזה?
"ביום שאחרי אני הולך לחדר שלי ויושב וכותב. הגוף ממש צריך להתנקות מכל הרעל של הפומביות".

7

את הפוליטיקה גרוסמן ביקש מראש להשאיר הפעם בצד. את מה שיש לו לומר, הוא מסביר, פירסם לאחרונה בעיתונים ומעל הבמות; עכשיו תורה של הספרות. אבל אנחנו נפגשים לפני סיום המלחמה בעזה, ותמונות המוות מסביב לא באמת מאפשרות לבצע ניתוק כזה. בביתו המואר של גרוסמן במבשרת ציון, מעל צלחת תאנים שקטף באחת ההליכות בסביבה, קשה שלא להרגיש את המתיחות הבלתי נמנעת במפגש עם אב שכול שמבקש לשמור על פרטיותו.

גרוסמן, שמראשית דרכו ככותב היה מגויס פוליטית לטובת הסכם שלום וסיום הכיבוש בשטחים, הלך וקיבל מעמד ציבורי בולט עם התבססותו כסופר; עניין שכאילו עמד בסתירה לשמירה שלו על פרטיות מול גופי התקשורת לאורך השנים, לדמות הסימפטית, הלא סמכותית שלו, שמצטיירת בראיונות. פגישה עם גרוסמן ממחישה את המתח המעניין הזה בין פרטי וציבורי, בין האאוטסיידר לנואם. בניגוד לספרות שלו, שיוצרת יחסים אינטימיים וחשופים עם הקוראים – הסופר עצמו, מרואיין ותיק ומיומן, שומר על מרחק בטוח. יודע מתי לומר באדיבות: "תרשה לי לא לחלוק את זה עם מאות אלפי אנשים".

בסיפור הזה, ככל שהגיבור נוגע בצורה ישירה יותר במוות – הקהל עוזב אותו, יוצא מהאולם. נדמה לי שהנגיעה שלך במוות, כסופר וכאדם, דווקא מקרבת קוראים אליך. דבר שהתעצם מאז שאיבדת בן.
"חקרתי את זה עוד לפני שהדבר הזה קרה לי. יש לי לא מעט סיפורים שמופיע בהם אב שאיבד את בנו. כבר בסיפור מוקדם כמו 'מיכאל צידון, מייקל' או בספר 'חיוך הגדי'. זאת שאלה שאנחנו חווים אותה פה בעוצמה, כשמוות של ילדים הוא אפשרות כל כך נפוצה. אבל בכלל, ברגע שנולד לאדם ילד – הוא מתוודע באופן חדש גם לעוצמת החיים וגם לחרדת המוות. ובי שני הדברים האלה נולדו ברגע שנולד בני הבכור יונתן, והם קיימים בי".

נראה שהיום, בישראל, מוות מייצר מכנה משותף בין אנשים. כמו שהעידו ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שמתו בעזה.
"כתיבת 'נופל מחוץ לזמן' הייתה גם צורך להחזיר לעצמי את האבל הפרטי שלי, בתוך איזה אבל קולקטיבי. כשחייל נופל במלחמה, הוא פתאום הופך להיות ילד 'של כולנו'. יש איזו הלאמה שלו. ואני מתעקש על הפרטי. החיילים שמתו עכשיו במלחמה, כל כך קשה לראות את התמונות שלהם בעיתונים. אתה רואה את הפנים שלהם: הם ממש קורנים עתיד.

"זה תמיד גורם לי לתהות. הרי חייל באמת מקריב את חייו בניגוד לכל היגיון. יש הרבה מאוד סיבות לא לעשות את זה. אני תמיד שואל אם המדינה נאמנה לאותם חיילים כפי שהם היו נאמנים לה. אם המדינה עשתה את כל מה שיכלה, אבל באמת, את כל מה שיכלה, כדי שהמלחמה לא תקרה. אם היא באמת־באמת הפכה כל אבן, ניצלה כל הזדמנות, והיתה מהירה ויוזמתית כמו שהיא יודעת להיות בכל תחום אחר – כדי שהם לא ימותו.

"ולא פעם אני מרגיש שלא. כשחייל נהרג מיד מעלים אותו על נס. כולנו מתעניינים בכל הדקויות של חייו, ואני לא בטוח שהמדינה הייתה נאמנה באותו אופן לחיים שלו, כמו שהיא נאמנה למוות שלו. לפעמים אני מרגיש שאולי כל תהליך האידיאליזציה הזה של החיילים המתים נובע גם מרגש אשמה בסיסי של מדינה שלא עשתה מספיק כדי שהם לא ימותו".

הקומיקאי, גיבור הספר, צוחק על שמאלנים עם פרצופים חמוצים ו"מאמרי אולקוס" בעיתון.
"אני בקלות יכול לצחוק על שמאלנים ועל עצמי. הייתי שמח להיות דמות הרבה יותר קלילה, מבטיחת טוב, מתארת מצב אוטופי ואידילי – אבל נו, לא יצא. הסיבובים שלנו באותם מעגלים שוב ושוב היו יכולים להיות קומיים, אם זה לא היה טראגי. אני לא יכול להבדיל בין המצב הפוליטי שבו אני כותב, המצב הפוליטי שפגע בי ובמשפחתי בצורה כל כך קשה – אני לא יכול להפריד בין המצב הזה לבין הדברים שמניעים גם את הספרות שלי. אני באמת כותב על אנשים במצבים קשים. אנשים שנמצאים באיזו דילמה מוסרית או קיומית".

עוצמת השנאה שסופגים היום דוברים מהשמאל מבהילה אותך?
"הייתי שמח דווקא אם יותר סופרים כאן היו בודקים את סבלנותו של הקהל הרחב. התחושה שלי היא שלא מספיק סופרים מתבטאים פוליטית – למרות שאי אז סופרים יהודים ישבו והתקוטטו בקונגרס בבזל. גם בעולם זה כך, אגב. אני לא מנהיג פוליטי, ופוליטיקה בעיניי קשורה במועקה ובנטל, ממש. אבל אישית, אני לא מפחד. כשיש לי מה להגיד – ולא תמיד יש לי – אני אומר, ואני מקווה שגם שומעים. אנשים שבאופן אוטומטי נאטמים בפני כל מילה שלי או של כל דובר מהשמאל, אולי אחרי שיגמרו להשתלח בי הם בכל זאת יקראו מה שאמרתי בהפגנה האחרונה, ויראו שיש כאן הזמנה לדו־שיח".

זה מצב הפיך בעיניך?
"לא בקלות חברה שעוברת שיטפון כזה של שנאה והתבהמות יכולה לחזור למה שהיא הייתה פעם. המשבר הבא יתחיל בנקודה הרבה יותר אלימה מהמשבר הזה. לשנאה הזאת כבר יש סיסמאות עכשיו ויש לה כבר גייסות. ויותר מזה, היא אולי לא האמינה למזלה הטוב, אבל היא גילתה שאף אחד לא עמד מולה. כמו אגרוף שנכנס בכרית פוך. ופה אני לא מכוון אל השמאל שלנו – שהוא מצומצם נורא. אני מכוון אל ראש הממשלה ואל השרים הבכירים שלנו. הרגשתי בראיונות איתם שחלקם ממש מרגישים עונג מזה שהשמאל חוטף. כאילו הם אומרים, 'בואו נשחרר את הנמר הזה לכמה שעות. שיסתובב בכרמים ויטרוף את השמאלנים האלה'.

"אין מצב חוץ ממוות שהוא בלתי הפיך. אבל עם שכובש עם אחר – באופן בלתי נמנע מנסח את היחסים בין בני אדם באופן היררכי: מי חזק יותר, החיים של מי שווים יותר, החיים של מי לא שווים כלום. אלה לא דברים שבמהרה אפשר להיפטר מהם. גם אם השלום יגיע הלילה בדרך פלא, יש דברים שכבר לא יתפרקו בדם שלנו, כחברה. כדי להגיד דבר כמו 'למה הרגו רק 500 ילדים בעזה?' אדם צריך לאבד צלם אנוש. כדי למחוק מישהו אחר באופן כזה, אתה חייב למחוק את עצמך קודם, להימחק. אלה אנשים מחוקים".

אז למה לטרוח, לכתוב עוד מאמר, לנאום עוד נאום?
"כל פעם שאני הולך להפגנה או צריך לכתוב מאמר פוליטי, אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 'תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' והוא אמר, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו במצב כל כך מעוות כמו המצב שלנו".

אביו של גרוסמן כבר לא מתרגש כשעיתונים מציגים אותו בטעות כניצול שואה – בעקבות העיסוק החוזר של בנו בדמויות של פליטים ובניהם. "אבא שלי קורא את זה ואומר, 'נו, שוב ניצלתי?' הוא איש עם חוש הומור בלתי רגיל".

לא פלא שטועים לחשוב שגרוסמן – שחגג השנה יום הולדת 60, ולפני שנתיים הפך לסבא – הוא סופר בן "הדור השני". גם בספר החדש הוא חוזר לתאר את היחסים המתוחים בין הורה ניצול שואה לילדו. "כולנו ניצולי שואה באיזה אופן. כולנו מצולקים. השאלה כמעט תמיד צריכה להיות דווקא איך לא לכתוב עליה. היא הרי משפיעה על האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, על היחס שלנו לקיום של ישראל. אותי מעניין איך הקרינה של דרמה היסטורית ענקית חודרת לתוך הבועה המוגנת, האינטימית, של משפחה אחת".

איזה יחסים יש לך עם הוריך?
"ההורים שלי קרובים לי מאוד. אני מרגיש שאני צירוף של שניהם: החלק הרוחני והאינטלקטואלי של אבא שלי – הוא התייתם בגיל מאוד צעיר ונאלץ לעבוד בתור נער במוסך, אבל בנסיבות חיים אחרות, הוא בוודאי היה יכול להיות אמן או אינטלקטואל. והחלק הרגשי של אמא שלי, עם חדות הלשון שלה. היא אדם עם הגדרות חריפות וקולעות מאין כמותן. עשיתי פעם מילון שלהן.

"לילדים בדרך כלל אין קשר טוב עם אנשים מבוגרים, או שהם אפילו נרתעים מהם. אבל אני הייתי ילד סקרן נורא – ביחס לאנשים בכלל, וגם לגבי המבוגרים במשפחה והסיפורים שלהם. מהר מאוד הבנתי שיש להם ניסיון חיים וסיפורים הרבה יותר מעניינים מהחיים שלי עצמי, שנראו לי אז די משעממים".

כמו בספרים אחרים שלך, גם הפעם אפשר להרגיש שאיפה לשמר חלקים מהילדות גם כמבוגר. משהו מהילדות שלך עדיין פעיל במובן הזה?
"אני חושב שיש לי עדיין סקרנות וערנות כזאת לחיים: להבין שכמעט כל אדם הוא הצעה, או הזדמנות, ללמוד. היום, על סף קשישות, אני מיד מזהה ילדים שדומים לילד שהייתי. ילד שהוא סקרן יותר, ער יותר, שעושה את צירופי המציאויות האלה. באיזשהו שלב אנחנו בדרך כלל נקרשים, מצטמצמים לאיזה קו אחד של סיפור חיים, של השקפת עולם, של חוש הומור אפילו. אנחנו נקרשים בתוך המוסכמות של החברה שבה אנחנו חיים. הכתיבה היא הדרך שלי להיות כל הזמן בתנועה, לפעול נגד דחף ההתאבנות הזה. כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני. מישהו שבממד אחר של המציאות הוא אפילו האויב שלי".

הספר הזה, אולי באופן מיוחד, מדגיש כמה הגוף הוא עניין מתוח בספרים שלך. הגיבור לא מפסיק להתעלל בגוף שלו מול הקהל.
"אני כותב נורא גופני. כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. אני כמו שחקן, אני הולך כמוה ואוכל כמוה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם. הרי הדמות של תמר ב'מישהו לרוץ איתו' לא הייתה ברורה לי והסיפור נתקע. עד שיום אחד הלכתי לקניון, וראיתי בחנות מחשבים נערה עומדת עם סרבל ג'ינס מהוה. ראיתי רק את קו הלסת שלה מאחור. היה בו משהו גם נורא חזק וגם נורא ענוג ופגיע, וידעתי שזאת היא. הסתובבתי ויצאתי. פתאום היא הייתה לי.

"זאת ידיעה, כמעט במובן המיני. אני ממש יודע את הדמות שלי. אותו דבר עם דובלה בספר הזה. כל המשחק עם החשפנות שלו, ההתאכזרות והלעג כלפי הגוף שלו. זה הדבר הנורא: לפעמים, אדם שעבר התעללות בנעוריו, המקום שבו הוא הכי יכול לזהות את עצמו הוא המקום של ההתעללות, והוא מייצר אותה מתוכו".

נדמה שהמתבגרים אצלך נמלטים כדי לא להפוך לגברים מבוגרים, לגבר ישראלי.
"שוב, זאת בריחה ממשהו נקרש. ממשהו שפועל באופן אוטומטי. זה מה שאהרון ב'ספר הדקדוק הפנימי' מתקומם עליו. בהתבגרות, כולנו מקבלים איזה צו ביולוגי. כולם, בכל העולם, בגיל מסוים מצייתים לצו הזה ומתחילים לנוע כמו בובות כאלה באותן תנועות, והקול שלהם מתעבה. הגיבורים שלי באמת מציעים סוג אחר של גבריות. אני לא חושב שזאת גבריות פחות גברית, אבל יש בה הרבה יותר גמישות. אם אתה שואל אותי לגבי הגבול הארוטי ביחסים בין גברים בספרים שלי, זה גם חלק מהגמישות הזאת, מהיכולת לבדוק אפשרויות שונות בכתיבה. זאת גבריות פחות צבאית, נוקשה. פחות לכודה בעצמה ביחס למודל הגבריות שמציגה לנו ישראל היום.

"וזה מובן. אלה המודלים שמדינה במלחמה מפתחת. זה מעגל קסמים שאנחנו לכודים בו. עם במלחמה נוטה לבחור מנהיג סמכותי, גברי, לוחמני. אבל המלכוד הוא שהמנהיג הזה, מתוקף אישיותו, גם דן את העם שלו למצב של מלחמה. כי זה מה שהוא יודע, ואין בו הגמישות הזאת. יצא לי במהלך חיי להכיר כמה וכמה ראשי ממשלה. זה אחד הרשמים הראשונים שהרגשתי: אלה אנשים שלכודים באיזה דפוס שלא מאפשר להם שום גמישות וגם שום חירות פנימית. באמת לכודים. לפעמים זה מעורר חמלה. אנשים מאוד מרשימים, ידענים, מוכשרים – ואתה רואה את המקום העצי בהם, את הבובה הממוכנת הזאת, שיודעת לחשוב רק על הציר של יותר ופחות תוקפנות. שעסוקה רק בשאלה כמו 'אם נפעיל פחות כוח, האם זה ייחשב לחולשה בעיני היריבים שלנו'".

אתה נחלצת מהדגם הזה של גבריות?
"כל החיים שלי, כל הכתיבה שלי, הם שאיפה לאיזו גמישות או לשינוי זווית ראייה. בכלל, לדור שלי, לילידי שנות ה־50 וה־60, הייתה לנו אשליה שהמבוגרים הם יודעי כל. היו איזו היררכיה ומוקד של סמכות – היה אבא, היה המורה, מנהל בית הספר, המפקד בצבא או ראש ממשלה. היה איזה מגדל של מבוגרים, 'צוק איתן' כזה. וכמה שהאשליה הזאת הייתה חזקה, היא גם התרסקה במהירות. היום גם הילדים מבינים שההורים שלהם אבודים וחסרי מענה כמותם לגבי השאלות העיקריות של החיים. במובן הזה, אולי קשה יותר להיות ילד היום. אתה מרגיש כמה הוריך נמצאים במצב שביר כמו שלך.

"אבל יש לזה גם יתרונות גדולים. כאבא, אני חושב שהדור שלי הוא כבר דור אחר מבחינת הסמכותיות שהייתה לדור של אבא שלי. אצלנו תמצא הרבה יותר שוויון וגם יכולת לשמוח עם הילדים שלנו, לשמוח מהשוויון הזה. לשמוח מהמקום שבו אני רואה שהבן שלי או הבת שלי יותר חכמים ממני ויותר מוצלחים ממני. באמת. ללמוד מהם".

אחרי הראיון נסע גרוסמן עם אשתו מיכל לפגוש את בתם הצעירה רותי בסרי לנקה, שם היא מסתובבת בטיול של אחרי צבא. השבוע, רחוק מהוויכוח לגבי תוצאות המלחמה בעזה, גרוסמן מדווח על פפאיות ועל אננס נהדר. "זאת ארץ יפה ושופעת ממש. זאת מדינה שמחלימה ממלחמת אזרחים, ובכל זאת, ברור אפילו במבט חטוף ושטחי של תייר שהאנשים כאן פחות חרדים. המון אבות הולכים עם הילדים הקטנים והתינוקות שלהם. יש איזו רכות במגע של האנשים זה עם זה. ממהרים לחייך. אלה לא אנשים שנולדו שונים מאיתנו. הנרגזות והנרגנות והתוקפנות שלנו – זה לא דבר שקיבלנו בגנים. ואחת הסיבות המרכזיות שבגללן כדאי לנו להיחלץ ממצב המלחמה ולשנות את מציאות החיים שלנו, זה גם הדברים האלה: האופן הכי יומיומי שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני".

8

עוד כמה שאלות ותשובות מחדר העריכה

לפעמים נדמה שדמויות המתבגרים שלך מייצגות איזו התענגות מהמצב הילדי. שהן מציעות לקורא לתפוס את עצמו במונחים של תום, של ילדות, של מבט אמנותי במציאות. קשה שלא להלביש הקשר פוליטי על הדימוי הזה: הישראליות הצעירה כתוצר של טרגדיה, התבגרות כהתייתמות, כתהליך של קורבן.
"אני לא מרגיש כך. כל ההוויה שלי היא אנטי־קורבנית. כבר שלושים שנה, ובמיוחד לאחרונה, אני מנסה לדבר על יציאה מעמדת הקורבן. בוודאי שאני מכיר את התחושה הזאת ואת האופציה להיות קורבן – ואני לא מוכן להשלים איתן. אני חושב שכל אקט הכתיבה שלי במובן מסוים הוא רצון לקחת את גורלי בידי. כמעט תמיד אני כותב על מצבים שהם שרירותיים. קח את השואה ב'עיין ערך: אהבה', הכיבוש ב'חיוך הגדי', השרירות שיש לגוף על הנפש ב'ספר הדקדוק הפנימי'. כשאני כותב על שרירות כזאת, אני לא נמצא בעמדה הקורבנית שעמדתי מולה לפני כן. עצם זה שנתתי את 'השמות הפרטיים' שלי לסיטואציה, פתאום הזיז משהו. נתן לי חופש תנועה מול השרירותיות.

"בכלל, העובדה שיש כאן בארץ כזה עושר של ספרות. חמישה דורות של סופרים כותבים עכשיו – מנתן שחם ועד הצעירים ביותר – וכולם פעילים מאוד. שוב ושוב כותבים מנסחים את המצב הישראלי, באלף דרכים: מכתיבה תיעודית ועד סיפורים דיסטופיים. זה בעיניי בדיוק הכוח האנטי־קורבני של אמנות. האמן בסופו של דבר הוא אדם שמחולל מציאות. ומי שמחולל מציאות הוא לא קורבן.

"זה דבר לא קל ולא מובן מאליו בחברה שלנו. גם בגלל ההיסטוריה שלנו, בגלל השואה והמלחמות שאחרי קום המדינה, וגם בגלל שהתרגלנו לראות את עצמנו כקורבנות. אלה הקואורדינטות שעל פיהן אנחנו ממפים את העולם. גם כשאנחנו הכי חזקים באזור, אנחנו רואים בעצמנו קורבן".

ישראל כילד נעלב, לא מובן.
"עלבון זאת באמת מילה שקשורה לילדות. אבל לאחד ילדות וקורבניות, בטח בהקשר שלי, זה לא נכון. כילד, אתה באמת נמצא כל הזמן במאמץ של פענוח והבנת הקודים של המבוגרים, של החברה, של השפה. ואתה לא יודע! תמיד דברים נבצרים ממך. תמיד אתה יותר קטן. כמבוגרים, אין כמו רגש העלבון להחזיר אותנו לילדות. ולכן, שוב ושוב הישראלים נוהגים באופן ילדותי. בהקשר הפוליטי, הם נורא 'נעלבים'. אנשים מסתובבים כמו שלפוחיות של עלבון: עפות באוויר, מחפשות איזה קוץ להינעץ בו. כל אחד נורא נעלב מהשני. ונורא קשה לוותר על רגש העלבון, כי אתה מרגיש נורא צודק, כמו ילד שיושב בפינה עם שפה משורבבת, בטוח שכולם רעים ואכזריים.

"אבל זה באמת רגש מכשיל, העלבון. אצלנו כל הזמן אומרים, 'לא מבינים אותנו בעולם'. ואם כך, אז נתבצר בעלבון שלנו ובשונות שלנו. אבל אם לא יתבצע שינוי גדול, מהשורש, של מצבנו באזור, של הפסקת הכיבוש ושל התנסות בחיי שלום – אנחנו נהפוך ממדינה מתקדמת, דמוקרטית וקצת נאורה – לכת. פשוט כת מיליטנטית, מסתגרת, נעלבת, מוחרמת. ואת הסימנים כבר אפשר לראות בלי משקפת. זה כבר פה".

לאורך הספר, הגיבור והמספר של הרומן כאילו הולכים ומתקרבים לנקודה של תום שאבד להם. זה מקום שאליו אתה מכוון את הקוראים?
"אנחנו תרבות של לעג יותר מאשר של שנאה. הכל ניתן לפרודיה, בלי העומק הטראגי שיש לסאטירה. זאת בעיניי תולדה של ייאוש ושל ציניות. ויתור על האפשרות לשנות משהו במציאות. נשב, נוציא קיטור קצת. הכי קל ללעוג, לנתק את עצמך מהסיטואציה. בזכות הנכדה שלי, למשל, אני מגלה מה הולך בערוץ הילדים. לפעמים מציגים שם פרודיה של אגדות, עוד לפני שהילדים הכירו את המקור בכלל. ההגחכה של הדברים נעשתה שוות ערך לדברים עצמם".

לאורך השנים, חוזרים אצלך דימויים או עלילות של משולשים רומנטיים. אפילו כאן מצטייר משולש סמלי בין הגיבור, המספר ואחת הצופות בקהל.
"יש כאן משולש משפחתי קודם כל. אבא, אמא והגיבור – שמשמש מין בן זוג לכל אחד משניהם. זה משהו בסיסי אצלי כנראה. המשפט הראשון שכתבתי בספרות העברית הוא 'היינו שלושה'. אני לא יודע למה העניין של המשולשים כל כך חזק אצלי. יש אצלי גם זוגות שהם בהחלט זוגות, אבל תמיד ישנה האופציה של שילוש".

לא פעם, בהקשר הזה, אפשר למצוא אצלך יחסים על גבול ההומו־ארוטי בין דמויות של גברים. למה לא תיתן להם כבר להתקדם צעד קדימה? עזוב אותך ממשולשים.
"שוב, אני מרגיש שהכתיבה מאפשרת לי למוסס את הגבולות. אני לא חייב להיות קפוץ בתוך האופציות שקיימות במציאות. יש לי הגמישות הזאת: אני יכול להיות זקן, ואני יכול להיות ילד, ואני יכול להיות הילד שבתוך הזקן, והזקן שייצא מהילד ההוא. אני יכול להיות גבר ואני יכול להיות אישה, אני יכול להיות ישראלי ואני יכול להיות פלסטיני. זה מה שאני אוהב, באמת, בכתיבה – התנועה. תמיד תמצא אצלי תנועה כזאת: יש גיבורים שנוסעים, יש אנשים שרצים, יש ששוחים, מבלים במכוניות לילה שלם, או מתרוצצים בעירום. אני חייב את התנועה הזאת. לא להיתקע במקום אחד".

לפעמים נראה שהם פשוט בורחים. דימוי התנועה הזה מייצג בריחה מהפוליטי, מהבגרות?
"אני לא מסכים, אני חושב שספריי הם מאוד פוליטיים. הגיבורים שלי לא רוצים להיכנס לסדר הקיים. אולי הם מציעים אפשרות אחרת, של סדר משל עצמם. זה מתקשר לפרדוקס שלנו כעם, שכל ההיסטוריה שלו שרד כדי לחיות. עכשיו אנחנו חיים כדי לשרוד, לא יותר. זאת המלכודת שלנו. אין לנו שאיפות שאי פעם נחיה חיים מלאים. עם כל השכבות שיש בחיים, הטובות והרעות. אנחנו חיים את החזית הצרה של שרידה מאסון לאסון. מי שזה גבול המשאלה שלו, ורק מקווה לשרוד את האסון הבא – באיזושהי נקודה הוא יובס, גם אם מדובר במעצמה אזורית. יקום כוח יותר חזק, יותר נועז, יותר ערמומי ממנו, ויביס אותו.

"אני לא חושב שהגיבורים שלי והתנועה שלהם מבטאים אסקפיזם. זאת ריצה 'אל', לא בריחה ממשהו. זה רצון לחולל תנועה. לא להיות תקוע. אפשר כביכול להגיד שאורה מ'אישה בורחת מבשורה' מבטאת משהו כזה, הרי היא בורחת מהבית שלה. אבל אני ממש לא מרגיש ככה: אורה מבצעת את הצעד היחידי שיש בכוחה לעשות כדי להחזיר לה את בנה – וזה להיות בתנועה. לא להיות מטרה נייחת, מול אלה שבאים ומודיעים לך את הבשורה. כל הזמן לזוז. כמו איזה זרעון כזה: שעוד שנייה לא תהיה במקום שבו היית. גם היצירה היא תנועה. ואיפה שיש תנועה יש חיים".

האשימו אותך לאורך השנים בעודף מילוליות, בפיתולים לשוניים. בספר החדש יש דווקא פתח לביטוי מאוד דיבורי, בלתי אמצעי.
"רוב הגיבורים שלי הם לא אנשים מילוליים מאוד. הסופר שמתאר אותם כן. הקנטאור ב'נופל מחוץ לזמן' זועק זעקה גולמית, ברוטאלית וגסה. אברם ב'אישה בורחת מבשורה' הוא גם מין סטנדאפיסט על סף המוות.

"אני לא מרגיש אצלי תחכום מילולי. אני מרגיש דיוק מילולי. הניואנסים של הסיפורים הם מה שעושים אותם, את הפוליטיקה הגדולה, את היחסים בתוך המשפחה. כדי להבין דקויות של רגש, של מצב, צריך לפעמים למצוא איזו מטפורה שתנצוץ. המאמץ הזה לנסות לדחוק את השפה עד שהיא תעמוד עם הגב לקיר, עד שהיא תודֶה. שהיא תיתן לי את צירוף המילים המסוים להמחיש דבר שעוד אין לו שם.

"התחושה שלי היא שמי שמאשימים אותי במילוליות־יתר הם בדרך כלל אנשים במצב מסוים. הרי הבחירה בכתיבה רזה ומאופקת היא לפעמים מדהימה, כשמדובר על כותב גאון כמו ריימונד קארבר למשל. אבל לפעמים היא מעידה על צמצום נפש, על קוצר יד להגיע עד לב לבם של הדברים. אני חושב שיש מקום לשתי הגישות".

הגיבור שלך מזמין להופעה חבר ילדות, שופט לשעבר, שייתן לו פידבק, גזר דין נוקב. היו קוראים, כמו דמות המספר, השופט, שחשפו אותך במערומיך במהלך השנים?
"אל תיקח את זה אישית, אבל לא מבקרי ספרות. אם אדם מסתכל באדם אחר באמת, הוא לעולם לא רק יוקיע אותו. בדומה לאופן שבו אני כותב דמות: לכתוב דמות שהיא רק רעה או רק מרתיעה לא מעניין אותי בכלל. זאת קריקטורה. אבל לכתוב דמות שבה הרוע של אדם מקבל תיבת תהודה אחרת, לא מובנת, זה מה שמעניין אותי. אם אי פעם העיפו לי באמת את המוח אחרי קריאה? לא בדיוק. בכל זאת אני יושב כמה שנים ועובד על הספר. די קשה באמת להפתיע אותי. במובן הזה, אני רואה את עצמי בר מזל. אני מרגיש שקרה לי דבר שמאוד רציתי שיקרה לי, ולא ידעתי לנסח אותו עד שהתחלתי לכתוב: שאני יכול להיות חלק מחייהם של אנשים רבים.

"זאת חוויה הפוכה בדיוק ביחס לאופן שבו הדור שלי וגם אני אישית חונכנו: שהעולם תמיד עוין, שצריך תמיד להיזהר ולעמוד על המשמר, שינסו לרמות אותך או לנצל אותך. בזכות הספרים, אני רואה שיש אפשרות אחרת להיות בעולם. אני מגיע למקומות נורא רחוקים, כמו ברזיל וסין וצ'כיה. ובכל עיירה שאני אבוא אליה אני מוצא כמה אנשים שהספרים שלי הם חלק מחייהם, או גילו להם על עצמם דברים. שמעתי כבר בארבעים שפות את המשפט, 'אורה זאת אני'. ואני חושב – איך זאת את? 'אישה בורחת מבשורה' זה אנחנו, זה כל כך ישראלי, זה הסכסוך שלנו. אבל כמעט בכל מדינה אנשים מתחילים לספר לי בזכות הספרים על החרדות שלהם, ועל הטרגדיות שלהם, ועל המשפחות שלהם. לא יכולתי לאחל לעצמי משהו שיעניק לי גמול גדול ממנו: שהדבר המוזר שלי, שאני אוהב לדמיין ולספר סיפורים, הביא אותי לחיים של אנשים זרים".

פה ושם בסטנד־אפ של הגיבור נוצר קישור בספר בין שמאלנים ואשכנזים, מזרחים וימנים. ניגוד אירוני בין אנשים קפוצים – לאנשים מציאותיים, משוחררים.
"אני לא בטוח. ובכלל, אני חושב שדווקא היום, אחרי המלחמה בעזה, יש סיכוי לשבור את הסטריאוטיפ הזה ואת החלוקה הזאת. יותר ויותר אני שומע אנשים, שהיית מצפה שהעמדה שלהם תהיה ימנית ואפילו קיצונית, מבינים שהגענו לאיזשהו קיר, שבו אי־אפשר לשנות את המציאות. שישראל במלוא כוח עוצמתה המפואר לא יכולה אפילו להשיג הכרעה מול ארגון כמו חמאס. ז'בוטינסקי הרי כתב ב'על קיר הברזל': כאשר הערבים יכירו בכך שאי־אפשר לנצח אותנו, הם יתחילו להידבר איתנו. לא נעים להגיד, אבל נדמה לי שבמלחמה הזאת אנחנו מגלים שלקיר הברזל יש שני צדדים. לא שחמאס באמת חזק כל כך כמונו – אבל קיר הברזל שלו, כוחו דווקא בחולשתו. אנחנו לא יכולים להביס את חמאס בתוך בתיו, שכונותיו ומנהרותיו: גם מפני שיש לנו בכל זאת עכבות וסנקציות שאנחנו מפעילים על עצמנו – חלקן מוסריות, חלקן קשורות לפחד של מה יגיד העולם. מהסיבות האלה, נדמה לי שאפשר לראות אצל יותר ויותר אנשים התחלה של התפכחות לגבי מגבלות הכוח שלנו. כולל אנשים שחיים ממש על גבולה של רצועת עזה. וזה בעיניי סיכוי גדול".

בשנים האחרונות עולות טענות נגד סופרים ישראלים שמשתמשים בדיון הפוליטי כדי לקדם את היצירות שלהם בעולם. אתה מרגיש שזה תקף לגביך?
"ההפך הוא הנכון. אני מקדם את ישראל בעזרת הספרים שלי. אני ממש מאלץ את אלה שמבקרים אותנו להתבונן בניואנסים של המצב. לא להסתפק בהכללות ובקלישאות הרגילות.

"אם הביקורת שלי משמשת גופים אנטי־ישראליים? גם תרופות אפשר להפוך לסמים. אבל אני אומר פה מה שאני אומר בחוץ לארץ. אולי שם אפילו יותר בפירוט. אין לי יכולת להיות במרחק מהישראליות עד כדי כך שאני אוקיע אותה. אני שייך לפה, זה המקום שלי, ואני מרגיש את זה בכל הווייתי. גם כשהדברים פה מוציאים אותי מדעתי. אני עשוי מהחומרים של המקום הזה לטוב ולרע. אני מכיר את החרדות ואת המכאובים שכרוכים בלהיות ישראלי. אחרי כל הביקורת שלי, ישראל בעיניי היא נס חילוני. דבר ששווה להיאבק למענו כדי שהוא ימשיך ויישא בתוכו את גרעין החלום ששלח אותו לדרכו".

אתה מדבר על הצורך בשינוי, על קיבעון שמאפיין את ההנהגה הישראלית. מתבקש לשאול אם משהו השתנה אצלך מבחינה אידיאולוגית. נדמה לי שהעמדה הבסיסית שאתה מבטא רק נעשתה נחרצת יותר בעשור האחרון.
"בשנים האחרונות אני הרבה יותר קשוב למחנה השני בישראל, וגם יותר כואב את המחיר של הקרע החברתי שנוצר פה. אני מרגיש בזבוז איום על זה שהקבוצה הרחבה כאן, שעדיין מסוגלת לזהות את האינטרסים הבסיסיים של הציבור בישראל, לא מצליחה באמת להידבר בתוך עצמה. לגבי המסקנה הסופית של הפתרון של יחסי ישראל והפלסטינים, דעתי באמת לא השתנתה. בעיניי, האלטרנטיבות הרבה פחות משכנעות או לגמרי לא קיימות. לא תרסק שעון רק בגלל שהוא מראה לך את השעה".

דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר, הוצאת הספרייה החדשה

מודעות פרסומת

ישי שריד, גן נעמי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.6.2013

'גן נעמי' הוא קודם כל חדשות טובות. אפשר עדיין להיתקל במאמץ ספרותי לארוז תכנים מקומיים־עכשוויים באריזה קומוניקטיבית, מותחת ומעוררת הזדהות. אחרי שבחן בספרו הקודם ('לימסול') את דמותו של הגבר־גבר הישראלי, הלוחם המצפוני המיוסר – ספרו השלישי של ישי שריד מוקדש לאם־טיפוס של האישה הישראלית, הג'דעית, המסתדרת, בעלת הבית הקשוחה מבחוץ־חלמונית מבפנים. אורלי זילברשץ, אסי לוי, אסתי זקהיים. הליהוק כמעט מוכן.

זה כנראה השיחוק הראשי של שריד בספר הזה: מסירה של התרחשות ועיצוב עולם שלם מפיה של גיבורה ומספרת כאילו ממוצעת, כמעט טיפוסית, מבלי לשעמם מצד אחד, ומבלי להסתמך יותר מדי על סטרואידים של סמליות פובליציסטית מצד שני. נעמי, גיבורת הסיפור, היא האנדרדוג המושלם להציב היום מול קוראים ישראלים. גננת מסורה כבת חמישים, שכל המדליות הסמליות בביוגרפיה שלה – ילדות ירושלמית, עבר קיבוצניקי, תחייה תל־אביבית, סקס־אפיל בשל וטעם מוזיקלי של עורך ב־88 אף.אם – לא מסייעות לה להציל את הגן השכונתי שלה מהאמביציה של כריש נדל"ן.

אם קלינט איסטווד עיצב את החלום האמריקאי בצורה של הילרי סוואנק הצנומה בזירת האגרוף – שריד לוחץ על כל הכפתורים הנכונים כדי לרתום את הקוראים למאבק האישי של נעמי. מה שנחמד במסלול הזה הוא הזהירות שהוא מפגין רוב הזמן מפני שמנוניות, והטפטוף המתמיד של ביקורת ועוינות כלפי הגיבורה מצד דמויות אחרות בסיפור. כך, למשל, הספר מתעכב על תיאור של מה שאולי תהיה חגיגת חג השבועות האחרונה בגן: הגננת מעמיסה את הילדים על עגלה שאליה רתום סוס זקן; הורי הילדים ותושבי השכונה בצפון תל־אביב צופרים מסביב או סתם מעקמים את האף מול פקק התנועה שגורמת המסורת הקיבוצניקית של הגננת, בזמן שהיא מנסה להתמקד בילדים המבסוטים על העגלה. סיפור קומי היה יכול להפוך את התמונה הזאת לקרקס מגוחך. אבל הקוראים של שריד הולכים תמיד בעקבות המספרת וחוש השיפוט שלה. היא סוס זקן ואהוב. היא כמונו. היא נצר אחרון לאופטימיות ישראלית יפה והומנית.

11111111111111111
מתוך 'מיליון דולר בייבי'

 

כמו גיבור הרומן הקצר האחרון של אברי הרלינג – אלמן טרי וחסר רכוש, ששלט פרסומת ענק מסתיר לו את פיסת הים האחרונה שנשקפת מחלונו – הכשל שמערער את מעמדה של גיבורת 'גן נעמי' ומענה אותה נובע קודם כל ממערכת חברתית וכלכלית ששמה לה רגליים, ופחות מפגם מפואר באישיות או באנושיות שלה. דווקא סיטואציות שיכולות להציג אותה באור שלילי – פלרטוט אופורטוניסטי עם הזקן הרגשן שממנו היא שוכרת את הגן שלה, למשל, והשלמה אמהית עם ביטויי החשקנות שלו – עוזרות להציג אותה כשורדת, כמי שמוכנה לספוג בחן ובהבנה את חולשות הזולת.

הסימפטיה שהגיבורה מעוררת קשורה גם לחיקוי של שפה יומיומית ומדוברת, של ספק מונולוג פנימי שהיא נושאת בלשון עבר, ספק פנייה לקוראים. מדי פעם היא גולשת לפיוטיות עבה מדי, בנקודות שבהן שריד כאילו לא מתאפק וגונב ממנה את אור הזרקורים. ההתגנבות החוזרת הזו של שברי מחשבות פיוטיות־גבוהות למונולוג מחלישה את הקריאה, גם אם העניין הזה כביכול מוצדק או מסוגנן. הפיוט מאוזן בביטויים פרוזאיים של בוטות, עייפות והומור מצד הגיבורה – אבל יותר מזה, הוא מקושר לזיקה סמלית ועקבית שלה לעולם האמנות, ליופי מופשט מגסות המציאות (אמה ייעדה לה לשווא עתיד של פסנתרנית; בנה הוא אמן אפלולי בתחילת דרכו; השאיפה הטרגית שלה לנסוע לעיר איטלקית נשמעת כמו הד לכיסופי מוסקבה בתיאטרון של צ'כוב.) ככל שהספר מתקדם, נדמה שהכוח הגדול שלה הוא התבוננות באנשים סביבה ובמצבים שאליהם היא נקלעת – בית משפט עוין, למשל – התבוננות שמשהו חד וערני ניכר בה למרות ואולי בגלל האסון הכספי שנחת עליה וגירזן את מעמדה החברתי.

סיום הספר הולך על נתיב מעודן לפתרון הדרמה. בכך שריד דוחה את האפשרות להלום מהלומות קשות וסופיות בגיבורה, לזעזע באמת את הקוראים – ומעדיף להשאיר להם תקווה מסוימת, תקוותו של האדם הרגיש והקורא. מצד שני, הוא לא מאפשר לגיבורה להשתמש בתושייה שלה, בכלים שרכשה כגננת, כדי להבקיע דרך חזקה ומעשית במציאות. אפשר להסתתר כאן מאחורי התווית של סיפור ריאליסטי ולומר: זאת המציאות, רבגונית ואפורה. אפשר להציע שוב את המבט היפה כתרופה נצחית למאבקי היומיום. אבל היה אפשר אולי לחלץ מתוך המציאות דמיון נועז יותר, ועלילה פחות מתקבלת על הדעת, לנסות לבדוק מה באמת יכולה גננת ושליחת הקוראים לעשות מול עדת בולדוזרים, מלבד היכולת לגלות פירורי עדינות בעולם גס ותוקפני.

בשנים האחרונות, מדורי ספרות מתארים (לפעמים מתוך תלונה) את הסופרים בימינו כמי שהולכים ויורשים תפקיד מסורתי של עיתונאים: תיאור מפורט וריאליסטי של עוולות ואי־צדק, התמקדות בגיבורים קטנים ובמאבק שהם מנהלים מול ממסד אטום או דורסני. שריד מבצע כאן משהו דומה, והופך סיפור כאילו מקומוני על גננת מיתולוגית שכל עולמה מתערער למלודרמה בטעם המאה ה־19, על נפש יפה ועינוייה. 'גן נעמי', במובן הזה, הוא מין מותחן אקטואלי־חברתי אפקטיבי, משכנע ולא נדוש, שמתקשה לפעמים להתרומם להפגנה של שאר רוח אמיתי.

ישי שריד, גן נעמי, הוצאת עם עובד

אברי הרלינג, האיש בכובע הקסקט

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.12.2012

'סליחה איך מגיעים מכאן', ספר הביכורים של אברי הרלינג, היה בעיניי אחת ההפתעות הספרותיות של 2011. חצי שנה לפני התפרצות מחאת האוהלים, קובץ הסיפורים הזה תיאר בחיוך ובעדינות אנשים שמרחב המחיה והבחירה שלהם הולך ומצטמצם, ננגסים בידי כוחות כלכליים חזקים מהם. הסיפורים של הרלינג, שהבליטו צד אישי ואוטוביוגרפי אבל נטו לפעמים גם לכיוונים פנטסטיים, העלו שאלה מעניינת: האם המבט הפיוטי במציאות, שייחד את הגיבורים של הרלינג ובן דמותו בראשן, הוא מקור לכוח ולהישרדות במאבק החיים? או שמא להפך, המבט המייפה במציאות קשוחה, דרום תל־אביבית, מתגלה כמשכך כאבים שמחליש את המתבונן ופוגע ביכולתו להתקומם?

'האיש בכובע הקסקט' מפתח ומחדד את חוקי המשחק הספרותי והרעיוני של הרלינג. הפעם הוא בחר במתכונת של רומן קצר שמתמקד בגיבור אחד. בתום ימי השבעה לומד אלמן טרי כבן שבעים להתמודד עם שגרת חייו ללא אשתו, ובאותו הזמן להתמודד עם ניצחונה של האינפלציה על חשבון הבנק שלו.

למרות גיחות גוברות של סופרים לזירות הנדל"ן והעסקים, רוב הזמן מעדיפה הפרוזה הישראלית עדיין להתרחק מנושאים פרוזאיים של כלכלה וקיום. הרלינג מזכיר שבניגוד לתוכניות מציאות אקזוטיות בטלוויזיה, המאבק האמיתי להישרדות לא קשור לעור שזוף ולביקיני. השורד הישראלי האמיתי הוא, כשם הספר, חובש כובע הקסקט, טרף קל לרשויות – חברות הסלולר, גובי אגרה, קופות חולים – שמנצלות את חוסר ההתמצאות שלו בשוק כלכלי פרוץ ובמשחק האינטרנטי, ובעיקר, את הצייתנות המושרשת בו היטב. בטיפולו האינטימי בטיפוס זה נמנע הרלינג מהסגנון ההיסטרי והמתחסד לפעמים של עיתונות חברתית – שמציגה אנשים בעוניים ובחרפתם, אבל מנציחה אותם כקורבנות מהשוליים.

הרלינג עוקב בגוף שלישי אחר הגיבור ומחשבותיו. הוא מנצל את הקרבה לתודעה שלו אבל נמנע מגלישה לעדות אישית סנטימנטלית. בניגוד לדימוי התקשורתי המתנשא והמוכן־מראש של זקנים נוברים בשאריות בשוק, למשל, הרלינג מתמקד בבחירות האישיות והמשמעותיות של האלמן. מבט בארנק של אשתו המתה, למשל, וההחלטה שלא לבדוק אם נשאר בו כסף.

11111111111111111
מתוך 'אודות שמידט'

 

בזמן שהספר נותן פנים למה שעדיין מצטייר בתקשורת כסיפור ש"אנחנו" מספרים על "אחרים", כחשיפה מזדמנת לשוליים, הרלינג נלחם גם בדחף הספרותי לדרמה או לקונפליקט יוצאי דופן. מותה של האישה, הפנסיה המכורסמת של הגיבור, הם חומרי גלם חזקים מספיק. זהו ריאליזם במיטבו: הוא חושף כמה גורלית יכולה להיות פציעה קטנה בברך בחייו של חובש הקסקט, או כיצד הוויתור על מצרכים, מול קופאית בסופר, או המלצה אטומה של רופא להירשם לחדר כושר, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הרחב.

העלילה הזאת לובשת כאן צורה של סיפור חניכה מאוחר, של התבגרות שנייה. לא המסלול שבו דמות צעירה מפנימה קודים של התנהגות או מערכת ערכים מסוימת, אלא להפך: הגיבור לומד כאן, בלית ברירה, להתפכח מהאמונה "שאם יעבדו […] יהיו חרוצים ומסודרים, חסכנים ומהוגנים, ההצלחה סופה לבוא". החניכה הזאת מאזנת את המתיקות האוטומטית שמתלווה לשימוש בדמויות שובות לב של קשישים החוזרים לחיים ומוכיחים שאף פעם לא מאוחר להשתנות. הגיבור של הרלינג לא כריזמטי כמו דמויות שג'ק ניקולסון מגלם בקולנוע כבר שני עשורים, אלו שזיק של נעורים וטירוף מציץ מבעד לקמטים שלהם. אמנם האיש בקסקט מציית לתבנית של הקשיש הנון־קונפורמיסט, אבל באותו זמן הוא בכל זאת חורג מהמסלול של גיבור מתאבל ברומן ישראלי: הוא מנסה לפעול ולהתנגד.

אם מות האישה הוא טרטור המנוע הראשון בספר, השני הוא תלייה של שלט פרסומת ענק, שחוסם את הנוף לים שנשקף ממרפסת הגיבור. נינה סימון לקחה פעם שיר מהמחזמר 'שיער' והפכה אותו להמנון קיומי: דווקא האדם שכל נכסיו נלקחים ממנו יכול להיחשף מחדש לגרעין של הכוח העירום שנמצא בו. יורם קניוק, ב'נבלות', השתמש בטינה של פלמ"חניקים זקנים, מודחים, לדור החדש כבסיס למסע נקמה רצחני, גדול מהחיים. הרלינג, שוב, חורג רק מעט מהמקובל וההגיוני – ודווקא באופן הזה מאיר את סטיית המרד ככורח המציאות: האיש בכובע הקסקט רוקם תוכנית להפלת השלט והדוגמנים שעליו במחאה על מסירת השלטון "לצעירים, לבריאים ולגבוהים […] לרשויות, למי שקובע מה יהיה בחדשות בטלוויזיה […] לרואי חשבון […] לפושטי עורות".

הסגנון האינטימי של הרלינג נופל לפעמים להתנחמדות־יתר, אבל הוא מכשיר יעיל ליצירת סימפטיה כלפי הגיבור, וגם מאפשר להזריק לסיפור מנות מדודות של ייאוש וקדרות ("מדוע אין בנמצא מוסדות העוסקים בהמתת־חסד של עניים?"). גם הדיאלוגים והדיבור הישיר של הגיבור סובלים לפעמים ממלאכותיות, אבל אלה לא מחבלים בהישג העיקרי של הספר: ההתמקדות בשגרתי ובפרוזאי וגיחה קטנה מתוכם החוצה – כדי להזכיר שהתנגדות אישית גם שייכת למציאות.

אברי הרלינג, האיש בכובע הקסקט, הוצאת כרמל

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.4.2012

 קצין דתי, מזוקן ובעל נשק, מפליא מכותיו באזרח דנמרק, בהיר שיער, מוכנע. חלק לא מבוטל בציבור רואה בתמונה סיבה לגאווה, התגשמות הפנטזיה על לוחם יהודי ונקמה יהודית. חלק מאיתנו נבהלים ממנה, כמין גלגול גרוטסקי מדכא של אותה פנטזיה בדיוק.

הספרים האחרונים של אהרן אפלפלד חוקרים את הקצה האחר של הפנטזיה הזאת – את המקום והזמן שמזינים אותה במרחבי 'השואה'. על פניו, אפלפלד לוקח את שק החרדות והתקוות של הישראלים, שמהדהד בדימוי של מלחמת העולם השנייה, ומנסה להפיק ממנו משמעות רוחנית חדשה. ספרו החדש, 'עד חוד הצער', מוכיח שהוא מצא דרך אפקטיבית, שתקנית וסמכותית לבצע את המשימה הזאת. כשהוא מתאר בלשון הווה חבורה של פרטיזנים יהודים שנלחמים לקומם מחדש את צלם האנוש של בני עמם, מתבקש לשאול במה שונה הסיפור שהוא מספר מהסיפור שמספרת התמונה של הקצין והמפגין הדני.

מֶעבר לסגולות של אפלפלד ככותב, נהוג לתפוס אותו כסופר הראשי שהכניס את קולם של 'ניצולי השואה' אל תוך הספרות הישראלית; כמי שהציג אותם לא כרוחות רפאים, כסמלים או כהשתקפות נפשית של הישראלים הצעירים; אלא כדמויות בשר ודם, בעלות עולם נפשי שאי אפשר להתעלם ממנו. מכיוון אחר, אפשר לומר שאפלפלד הצליח להוציא מהארון את התרבות הישראלית כתרבות מהגרים.

אבל ככל שהעיסוק בשואה נכנס ללב הזרם מבחינת התקשורת, האמנות והבידור בישראל – נדמה שאפלפלד פוסע ממנו כמה צעדים בנפרד, בכיוון משלו. השאלה היא אם קדימה, אחורה או בכלל כלפי מעלה, לעולמות עליונים. חמישים שנה אחרי פרסום ספרו הראשון, מי שנחשף לספריו בשנים האחרונות מקבל חוויה שונה לחלוטין. עולם כמעט מופשט, של דמויות שמגלמות יותר מכל מהויות – היסטוריות, דתיות. דמויות שמתקשרות בעיקר עם העולם שמעבר, עם אבות רחוקים ועם קרובים שזה עתה נהרגו. לב העניין בספריו כאילו חרג מהתחום ההיסטורי, האישי והפסיכולוגי. 'עד חוד הצער' הוא קודם כל דיון בענייני אמונה. את הספר אפשר לתאר כסימפוזיון, כמשתה בימות אסון, של פליטים לוחמים שמתפלמסים־מבררים את מהות היהדות והקשר לאלוהים. בתוך זה משובצים פירורים מסיפור חייו האישי של אפלפלד, שהמלחמה פרצה בילדותו. לאמו של המספר, למשל – נער צעיר שעוזב את הוריו לפני המעבר למחנות – אפלפלד העניק את שם אמו האמיתית.

הספר כתוב במתכונת דומה לקודמיו. רומן קצר, מחולק לפרקים חטופים, בנוי כמו דיווח בזמן אמת, כיומן סודי או פרטי, בסגנון פשוט ומתומצת. המנוע הבסיסי שמפעיל את הקוראים כרוך בשאלה הפשוטה – האם המספר והדמויות שמקיפות אותו בקומונה של פרטיזנים יהודים יצליחו לשרוד את המלחמה. האם הכוחות הנאציים יצליחו לאתר את המחנה הנודד שאפלפלד מתאר מתוך היערות בהרי הקרפטים. אבל בניגוד לקודמיו, הספר לא מתמקד בגיבור או בזוג גיבורים, אלא מתאר קהילה: לוחמים פרטיזנים שאוספים אליהם גם ילדים וזקנים. חבריה של הקהילה הזו מחוברים בקשרי מקרה, אבל מתוך מחויבות הדדית כמעט מוחלטת – ובמושגים של אפלפלד, מתוך גורל השבט היהודי.

בצורה מוצהרת ממש, אפלפלד נמנע מעיסוק פרטני בהוויה הזאת. המספר – המתעד של חיי הקבוצה, מי שמתחייב להפוך לדובר שלה בבוא היום, לסופר – מתייחס בבוז או באדישות לפרטים חומריים בקנה מידה מוגדל. המצבים האנושי וההיסטורי משמשים כאן את אפלפלד כדי לברוא קהילה קדושה, באופן מילולי: קהילה של אנשים קדושים בהווייתם, שלא מסוגלים להביע חולשה אלא באופן המאופק והאצילי ביותר, שלא לומר דוגמטי. אלה אינם אנשים. הם מופתים מעוררי יראה, מין דור מדבר שהמלחמה זיקקה ממנו יכולת להביע יצרים שפלים. במשפטים קצרים, נאומים דחוסים של מי שזמנם קצוב, הם מדגימים את הבחירות שבחר היהודי המודרני: קומוניזם, חסידות חדשה, חילוניות רוחנית.

אבל לא זה לב הסיפור. ואפילו לא האופן שבו אפלפלד ממשיך לברוא גזע פנטסטי של יהודים – פנטזיה ישראלית של לוחמים ללא חת, מוסריים בתכלית, שלומדים לזמר מבראשית את ניגון התפילה של אבותיהם, מתוך חיכוך חדש עם הטבע ועם אלוהים. אפלפלד חושף כאן את המשיכה שלו כסופר לתפקיד הרופא ורואה הנסתרות. "לפרקים", הוא כותב כאילו על עצמו, "נראית סבתא צירל ככוהנת שהשבט שלה אבד והיא מנסה להעביר אל המעטים, אל האודים, אמונות שהן מעבר להשגתם". יש משהו מיושן או נטול הומור באופן שבו הוא מפייס בין גישה חרדית וציונית. ובכל זאת מעניין, ובאותה מידה מקומם, לראות איך הוא מקשר את השואה לניתוק מהמקורות – מסוד האמונה, התפילה וסיפורי האבות – ניתוק שהופך לחולשה פוליטית, ובעצם גופנית ממש.

בניגוד לשמו המנופח, 'עד חוד הצער' הוא סיפור חזק וממוקד. דווקא משום כך, יש בו משהו מאיים. על פניו, אפלפלד ממשיך למוטט את הגבול הישראלי המלאכותי בין ההווה החי לעבר המת. ועדיין, הספר החדש לא מוביל אף פעם לשחרור ולהתעלות שעליה הוא מדבר, אלא לתחושה של אשמה ונמיכות רוח. אולי מפני שכשאפלפלד הופך למתווך בין הקוראים למתים, הוא מדגיש את עליונות המתים. ואולי מכיוון שאת התפקיד הזה ממלאים כאן היטב גם בלי עזרתו. בימים של חרחור קרבות ובוז לדמוקרטיה, מספיק דוברים בישראל למדו לדבר בשם השבט ובשם המתים.

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן