אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.5.2013

קודם כל, צריך לשבח את הוצאת 'עם עובד' על הנכונות לפרסם ספר כמו 'קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ'. בשנים האחרונות נדמה שגבולות הגזרה של הספרות הישראלית בהוצאות המרכזיות כבר כמעט נושקים זה לזה. אם לא מבחינת תכנים, אז לרוב מבחינת סגנון ואווירה. יותר מזה, באווירה של חרחורים כלכליים וסימני שאלה, ההוצאות פחות ופחות ששות לפרסם כותבים צעירים ולא מוכרים. המרחב המצומצם הזה הופך דווקא ליתרון לספרי ביכורים, אלה שכבר הצליחו לחצות את הנהר שהוא ההתקבלות להוצאה. כל סטייה קטנה מהתלם שהם מבצעים בוחנת את העירנות של הקורא, גורמת לו לזקוף אוזניים וגבות. במובן הראשוני הזה, ספר הביכורים של אדם קומן, יליד ‭,'87‬ עושה עבודה מעולה ונלהבת. כבר בשם הארוך, היפה והמשונה שלו.

ספרו של קומן מנצל את הבמה שהעמידו לרשותו כדי להכריז במלוא הכוח על נוכחותו ועל הרצון שלו לתפוס את תשומת הלב של הקורא. הרצון הזה להתבטא וגם להתפרסם הוא עניין מרכזי בספר. 'עשרות רגליים זעירות' מתמקד רוב הזמן בזירה חברתית מסוימת מאוד – תל־אביבים צעירים וחילונים, בעיקר, בתחילת דרכם האמנותית, עם קפיצות לברלין, לקרקוב ולניו־יורק. קומן עוזר לקורא, בבעיטות קלות, למקם את הספר כצאצא במסורת ספרותית תל־אביבית על צעירים בני טובים חילונים מיואשים, אובדניים וחרמנים. באותה תנופה, הוא מצחקק מול ההשפעות של ספרות דור הביט – כתיבה כאילו משולחת רסן, לפעמים אינפנטילית, לפעמים מזנקת למעמקים בפאתוס נבואי, מתענגת עונג טינאייג'רי משילוב של ניבולי פה, חיקויים לגלגניים של סגנונות דיבור וכתיבה, והגות שיכורה.
נדמה שהייחוד של קומן ככותב הוא הנכונות להתמקד בגיבור ומספר בלתי נסבל בשם אדם קומן. בתיאור של המפגש הצורם שלו עם דמויות אחרות, כלומר עם הזולת, ככישלון נרקיסי שחוזר על עצמו שוב ושוב, כהוכחה הולכת ומתנפחת של מבוכה ובוז מול העולם. במובן הזה, הספר מכיל בתוכו, ובפירוט רב, כל ביקורת שאפשר להפנות כלפיו: הנטייה לנודניקיות, האהבה העצמית העולצת מתוך מחילות הדיכאון, החיקוי של מרד קלולסי ללא מושא אמיתי למרד ולהתנגדות. "לא‭…‬ בכלל! נראה שעדיף לוותר על כל זה‭,"‬ נפתח הספר, "תעזבו את כל הסיפור. הוא לא בשבילכם‭."‬
עטיפת הספר, וציטוטי הביקורת הפיקטיביים, מרמזים שגם ההוצאה נהנתה לשחק במשחק הזה, להתגנדר בבגדי הכופר הספרותי. העמדה הקצת פאנקיסטית הזאת היא גם כלי רב עוצמה להשיג אהבה והזדהות. והכלי הזה עובד היטב לאורך הקריאה בספר, גם בחלקים החלשים שבו, ובעצם קצת מייתר את הניסיון לדבר על חלקים טובים וחלשים בו. קומן כותב מתוך קדחתנות אדירה. אפשר כמעט לשמוע את הלסתות שלו חורקות, לועסות בטירוף איזה מסטיק בזמן הכתיבה.

11111111111111111
מתוך 'בחורה טובה'

 

לדמות של קרצייה עזה ופיוטית שקומן יוצר מצטרפת גם ההצהרה של הכותרת על כתיבה מתוך "כעס" – רגש נדיר בספרות הישראלית של העשור האחרון, שעסוקה באבל והחלמה. כל חומר שנכנס לספר הוא מושא להתקפה ולפירוק. מושא ההתקפה הראשי הוא כמובן הניסיון להגביה ולייפות – הניסיון לדבר דיבור פילוסופי, אמנותי, מוסרי. הסיפור של חיפושי זהות ומשבר. כל מה שהדמויות מסביב לגיבור עושות. בעצם, לא ממש מדובר בדמויות, אלא במשטחי קרטון מצופים אלומיניום, שמשקפים את הגיבור והמספר: ששון לקרב (זכרים) או רגשי נחיתות (נשים).‬ חלקו הראשון של הספר מתאר בקווים שבורים ניסיון לכתוב טקסט כלשהו, שלפעמים מכונה (ברסקולניקובית?) "הפרויקט" ומתואר כמין ניסוי של ריאליטי ספרותי. החלק השני מתאר מין דו־תלת קרב בין שלושה כותבים שמסה גדפנית של קומן כאילו מעוררת, על המשיכה התל־אביבית לברלין. החלק הזה הוא כבר התקפה עצמית גלויה, שבה הפרודיה של קומן עוברת בעצמה חיקוי מעוות מצד שני הכפילים של המספר.
בניגוד לסופרים של ראשית המאה ה־20 שבעטו בניסיון האנושי להדביק לדברים משמעות – ובאופן טבעי, הדביקו את הבעיטה הזאת למבט צעיר, תלוש, ונון־קונפורמיסטי – נדמה שאצל קומן מורגש בסופו של דבר דווקא רצון להחזיר לספרות, להתבטאות מעוצבת, את כובד המשקל שלה. להחזיר לעמדת המספר תפקיד של לוליין מותש ומתפתל שאי־אפשר להסיר ממנו את העיניים. באופן הזה הוא משתלב בנסיונות של כותבים שונים מהשנים האחרונות, להשיג מחדש עמדה של מספר סמכותי ואפקטיבי, דווקא בעזרת דמויות כאילו לא מתפקדות, ליצניות וקלולסיות, במשחק אוטוביוגרפי גלוי; סופרים צעירים כמו רוני ידור, קובי עובדיה, חגית גרוסמן, ליאור דיין (ואחרים, בשירה) – שלא רק מנסים ליצוק תוכן לצורך העכשווי להתפרסם, אלא בודקים איך חומרים זולים ומשומשים כמו מלודרמה, טלנובלות, יומני נוער או זרם תודעה שטוף פרסומות ופילוסופיה בגרוש הם מקפצה לספרות יומרנית, טוטלית ולופתת.

אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ, הוצאת עם עובד

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

רוני ידור, חופשת מחלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.7.2011

משפט החיזור המדהים בהיסטוריה רשום על שמו של ג'ורג' קוסטנזה: "אני מופרע, אני מדוכא, אני פגום – יש לי הכל". 'חופשת מחלה', ספר הביכורים של רוני ידור, פוסע בנתיב דומה כדי לכבוש את לב הקוראים. פגם אחרי פגם, שבלונה אחרי שבלונה – ידור ליקטה בספרה הצנום כמעט כל תופעה מאוסה שמאפיינת את הספרות הישראלית בשנים האחרונות. וראו זה פלא – דווקא כשהדברים מונחים בגלוי על השולחן, מכוערים כמו דג מפרפר, אפשר למצוא בהם יופי ועניין.

מבלי להיכנס לגנאולוגיה של גיבורינו הגונחים, עושה רושם שהעשור וחצי האחרונים הביאו לשיא את דמותו הספרותית והקולנועית של הצעיר הלא כל כך צעיר, המיוסר, חדל האונים, שיד אחת שלו עוד משתוקקת לאבא והיד השנייה מתחשבנת איתו על ספת הפסיכולוג. ספרות 'הילד בן 30'. הרומן האחרון של צרויה שלו, למשל, הציג שתי חוליות בשושלת משפחתית של ילדים זנוחים שהופכים בתורם להורים לא מתפקדים. 'נוילנד' של אשכול נבו הפגיש בין שני בני 30 ומשהו שעדיין מנסים לסחוט מההורים חיבוק מאשר. שניהם קישרו, כל אחד בדרכו, את הדרמה המשפחתית הזאת להיסטוריה הציונית. טבלאות רבי המכר מצידן מראות כמה חזק הצורך בספרות כזאת: טיפולית, טראומטית, נחנקת מאהבה ומחוסר אונים.

ידור, מתרגמת ותסריטאית צעירה, לוקחת את הדמות הזאת ולא מרככת את המרכיבים הדוחים והמטרידים שבה; גם לא מנסה לעבות את הסיפור האישי של הגיבורה בשכבות של לזניה היסטורית. 'חופשת מחלה' מצליח במקום שבו יומרניים ממנו כשלו, ומצליח לשקף בצורה אמינה ולא צפויה צורת חיים שבימים אלה מתפוצצת בדפי החדשות. מצבו העלוב של הצעיר הישראלי.

הז'אנר בו הספר נכתב אחראי לכך במידה רבה. 'חופשת מחלה' הוא יומן שכותבת בחורה צעירה – פגועת נפש מתפקדת היטב, אפשר לקרוא לה – שעל פניו מיועד לפסיכולוגית שלה, בשעה שזו נמצאת בחופשה באירופה. נקודת הפתיחה הזו ממקמת את הספר בשטח שבין רומן המכתבים, היומן והווידוי, ועוד יותר מזה, באגף של ספרות הנוער. עצם השימוש בגיבורה־מספרת בעלת לקות יוצר את הציפייה למאבק לעצמאות, קשה אך נחוש, בסגנון 'אני אתגבר', רומן הנעורים הווידויי של דבורה עומר שבמרכזו נערה נכה.

שני הספרים הללו משתמשים ביומן כבסיס לסיפור חניכה נשי – שבו עצם הכתיבה, עצם הביטוי, עצם הקשר בין הגיבורה לקורא, הם חלק מתהליך של גאולה. שתי הגיבורות, אגב, מתארות את עצמן כבעלות שיער דליל וקלוש – כלומר, כנשים חסרות נשיות. מכאן והלאה דרכיהן נפרדות. השיתוק שאוחז בגיבורה של ידור הרבה פחות מעורר הזדהות. למעשה, הוא חותר תחת השאיפה של הגיבורה ושל הקוראים לקבל פעם נוספת את הסיפור האופטימי על כוחו של היחיד לשנות את חייו לטובה.

ידור, שכתבה בין היתר לטלנובלה 'האלופה', משחקת על הציפייה הזאת לסיפור סינדרלה. במקומו היא מתארת נדנדה רגשית של עליות ומורדות עם רגעים קטנים וחשודים של פיכחון. הגיבורה המעורפלת שלה – חסרת שם, אולי תל־אביבית, חילונית, משכילה, ספרותית – היא אחת הגיבורות המעצבנות והמרוכזות בעצמן שנראו כאן לאחרונה. אפילו הפסיכולוגית, אם אפשר לסמוך על הדיווח הזה, מכנה אותה "מייגעת". אחוזים נכבדים מהיומן עוסקים בחרדות מנשירת השיער שלה: פורומים באינטרנט, פגישות מאכזבות עם רופאים, תרופות אליל, השוואות בלתי פוסקות בין שיערה לבין השיער של נשים אחרות, ממשיות ומדומיינות.

על עבודה היא לא מדברת. על קשיים כלכליים דווקא כן. הפרטים מעורפלים. יש לחשוד שהוריה הלא אמידים ממשיכים לתמוך בה. במקביל לפולחן השיער ולהיפוכונדריה שלה – הספר עוסק בתאווה שלה לפרסום ככותבת. אם יש תחום אחד שבו אפשר לדבר על התפתחות, זה היחס שלה למעשה הכתיבה. כבת־זמנה, הגיבורה מחזיקה באמונה שפרסום הוא התרופה למצוקה שלה. הרגעים היחידים שבהם היא כמעט יוצאת מעורה הקטנוני והאגוצנטרי, הם הרגעים שבהם היא מנסה לבחון את איכות הכתיבה שלה. להכריע בין חשיפה אותנטית, הומור ותחכום. ובאמת, זהו ההישג המרכזי של הספר, שעוסק בגרפומניה מבלי להיגרר לגרפומניה בעצמו; שמצליח באותו זמן לדבר אל עצמו ואל שופטים/מעריצים (הקוראים והפסיכולוגית).

היום, בעשור שבו מתבלט אצלנו הרומן האוטוביוגרפי, מה מבדיל בין ספרות לבלוג או לתוכנית ריאליטי? יותר מש'חופשת מחלה' מספק תשובות, הוא מצליח להשיק בצורה אינטליגנטית לסגנון הקצר והנוקב שמאפיין את מרחבי הטוויטר והסמסים מבלי להיכנע לו. להישמר מגבול הדיבוריות והגימיק. אם יהיה לידור מזל, הספר הזה יצליח לעצבן כמה קוראים ולעורר סביבו קצת מהומה. מגיע לו.

 רוני ידור, חופשת מחלה, הוצאת כתר