לא גדולות ולא קטנות

111

עוד פוליטיקאי. עיתונאי. איש ספרות. עוד גבר מקושר ומשפיע מתגלה כמטריד סדרתי של נשים. צעירות, לרוב. כמורה, כמעסיק. רגע הפרסום הוא נקודת הפתיחה למסע השמצות של המתלוננות מצד מקורבים לצלחת. בסוף, לקינוח הדם, עוד משת"פ מנצל את המיקרופון או המקלדת להתמרמר ברבים: ציד מכשפות פמיניסטי, היסטריה, התחסדות.

אבל כל סיפור כזה הוא גם תזכורת לשינוי חיובי. הזעקות, ההשמצות, הן תגובת־נגד. נכון, בראש הפירמידה הספרותית – הג'ובים, הפרסים, התארים שייכים בעיקר לגברים. וכן, בטבלת הסופרים המתורגמים – כלומר המופצים, הרווחיים, המוברגים – תמצאו שם אחד ויחיד של סופרת (צרויה שלו). מצד שני, יחסי הכוחות המספריים, המסחריים והיצירתיים, בזירת הספרות המקומית נוטים במובהק לטובת נשים. קוראות, כותבות, סופרות, סטודנטיות, מורות, עורכות, חוקרות. בטבלת רבי המכר. בבתי הספר. בחוגי הספרות. הכישרון, הידע, ובעתיד הנראה לעין – הסמכות, המשרות, הכסף. הנדנדה משנה כיוון, ובעלי הבית מתגוננים.

m3
מרינה אברמוביץ' ואוליי, מתוך 'קשר בזמן'

שני ספרי פרוזה שראו אור לאחרונה שמים את האצבע על נקודה בוערת. מטפלים באלגנטיות בתפקיד "האישה" בתרבות הישראלית. כדמות ספרותית – וכאדם ממשי. שניהם מתמקדים בסיפור (מציאותי וספרותי) שבמרכזו רגיל לעמוד יוצר־גבר־בעל, ובשוליו, אם בכלל, עומדת אשת הסופר. מקלידה מאמר שלא היא כתבה. מפרנסת, מטפלת בילדים, מאזינה זמינה ונצחית. אורלי קסטל־בלום הקדישה ב־2011 לדמות הזאת, לשותפות החד־סטרית הזאת, סיפור שנון: 'אשת הסופר' (בקובץ 'חיי חורף'). שני הספרים החדשים מרחיבים את היריעה: 'ילדים', רומן הביכורים של תמר מרין, ו'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' של נתן שחם – מהכותבים הוותיקים והפוריים בארץ.

'ילדים' של מרין הוא סיפור בדיוני שמתחזה לרומן מפתח. מרין לא מנסה להסתיר את הקשר העקרוני בין חייה לסיפור העלילה – מאבקה של אישה צעירה להשתלב בעולם האקדמיה והספרות. שחם כותב בגלוי על אמו, ורדה שטיינמן, על סמך עדויות ועובדות. מנסה, אחרי מותה, לצייר לראשונה דיוקן שלה, ולא כאורחת אפורה בסיפור גדול יותר. אביו של שחם – איש ספרות חלוצי בתחילת המאה ה־20, ששמו ידוע היום בעיקר לחוקרים – מוצג בספר כזמר הראשי במקהלה שמבקשת להשתיק את אמו: לפקח על הרדיו שלה, על חוקי הדקדוק, על הזמזום לעצמה לבד בבית. "קול באישה".

גם שחם וגם מרין לוקחים את הסיפור שבמרכזו דמות האמן הגבר היוצר ומשנים את זווית הסיבוב. מתמקדים באשת הסופר – בדחף היצירתי שלה. המאמץ הספרותי הזה לא נולד היום, ולא אתמול. שורת יוצרות חשובות נתנו לו צורה עברית: גולדברג, כהנא־כרמון, רביקוביץ, איתן, הנדל, קסטל־בלום, מטלון, אלמוג ואחרות. מרין קשורה בגלוי, בצורה נונשלנטית, למסורת הזאת. שחם מתייחס לשושלת של גברים שכותבים בשם "האישה העברייה", או מגרונה ממש. שני הספרים מתעקשים לתאר כניסה של אישה לחוגי הספרות – באופן ארצי. לא מתוך האדרה. לא קדושה מעונה, לא מורדת, מיסטיקנית, גאון, כיפה אדומה.

מרין מלמדת את הגיבורה שיעור בפרופורציות. מקצינה כדי לפוצץ את הדימוי הקפיטליסטי של חיי הספרות כמלחמת גלדיאטורים, משבצת של שניים־שלושה כוכבים. שחם מחנך את עצמו להקשיב לאמו כאדם בוגר, על סמך זיכרונות ממנה, שלו ושל אחרים. הוא מגלה, למשל, שהתקבלה כנערה ללימודי אופרה, ללא תמיכה או ייחוס, ומעולם לא הפכה לזמרת. כל חייה עמדו בסימן המאבקים הפוליטיים והשאיפות הספרותיות של בעלה, בן זמנם של ביאליק ושלונסקי. החופש, ההרפתקה, הסיפוק שחמקו ממנה – שמורים לו, ולבניה הסופרים.

'ילדים' של מרין, באופן משלים, משקף אכזבה וביקורת ביחס למערכת הספרותית בישראל – אבל מורגשת בו אופטימיות עקרונית: בזכות הנוכחות הבוגרת של מרין כמספרת; בזכות הסגנון הבהיר, הקל, שבו הגיבורה נזרקת למערבולת רגשית, מקצועית ומינית. מצד אחד, מרין והגיבורה מתפכחות משאיפה לספרות טהורה (תככים ומאבקים פוליטיים הם עניין בלתי נפרד מכתיבה, קריאה, מחקר) – אבל הספרות עוצמתית יותר מכל חונטה.

מרין משתמשת בכלים של סאטירה קלה, הומור, קמצוץ אבסורד. בולמת את הרגש הטרגי. שואבת השראה מטרגדיות־קומיות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' – אבל לא מאפשרת לגרוטסקה, לתבוסה מוחלטת או לשברון לב להשתלט על הסיפור. אצל שחם, באופן אחר, מתגלה־ונבלם הרגש הטרגי. האמפתיה שלו ככותב מאפשרת לו להתבונן באמו באופן הגון ואסתטי. לגלות ולתאר אישה אוהבת חיים, מחוננת אולי, שלא זכתה לכבוד רב, בזירת המשפחה ובזירה האמנותית, שלא עמדה על במה מעולם (חשבו, למשל, על זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון).

בעשור שבו זכה בפרס ישראל, נדמה ששחם מאלץ את עצמו להבין: אמו לא מדדה את עצמה באופן הזה. לא רק. בין היתר, מפני שכוחות הנפש שלה היו גלויים ופעילים מילדות; מרגע שבו התייתמה והתחילה לפרנס את אביה ואחיה. לא סינדרלה, אלא אדם מציאותי, מתמודד. בכל נקודה הצליחה ללמוד משהו, להתקדם, להשכיל באופן רשמי ופרטי. חיים פרטיים ועיסוק באמנות מעולם לא נתפסו אצלה במונחים של תחרות או ניגוד.

בהיפוך משלים לספר של מרין – שם ילדים הם גם דימוי כמעט שֵדי – טיפול בילדים, הקמת משפחה, לא מוצגים אצל שחם כייעוד אלוהי, חובה קדושה, או פרס ניחומים. גם לא כמכשול לנשים במסלול האמנותי והאינטלקטואלי (שחם, באופן סמלי, מציין שאמו נשאה את כתבי אביו תחת בגדיה, כשהיא בהריון, בזמן שנמלטו משלטונות המהפכה). לאורך הספר, שחם חוזר וטוען שלמרות החשש המתמיד של אמו משגיאות, בדיבור ובכתיבה – דווקא העברית שלה הייתה חיה, גמישה. בניגוד לאביו ולסגנון הכתיבה האליטיסטי־מרדני שלו. בזכות ההכשרה המתמשכת שלה כמטפלת וגננת, בזכות היכולת להסתגל לשינויים, לפנות לילדים ומבוגרים, מלומדים ועובדים. אם מתגלה בספר טרגדיה, היא אחרת. פשוטה, אישית: "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי", כותב שחם, "אבל לא ממש הכרתי אותה".

m2מרינה אברמוביץ', מתוך 'גיבור'

במילים אחרות, מרין ושחם מנסחים דרך בוגרת לחשוב על מרחב החירות של נשים ואנשים בכלל. גישה קוּלית לחיים ולספרות, שנובעת דווקא מהתבוננות בניסיון להאט נשים, להעמיד אותן במקום, בספרים וברחוב. יש משהו משמח בפיכחון הזה. בשיחה עקיפה בין סופרת מתחילה לסופר ותיק. בין דמותה של אשת הסופר – לגיבורה צעירה שאולי תהפוך לסופרת.

שני הספרים מתייחסים למסורת ספרותית של מאבק נשי, ושניהם מוותרים על הדימוי המעונה, הנשגב, חסר ההומור. חיי אישה כקורבן – בצל הסיפור הגברי הגדול. הצל לא גדול, ובטח לא נצחי. השינוי מתרחש. עוד עורכות בהוצאות, עוד סופרות, עוד משוררות. עוד תמיכה מצדן בנשים אחרות במקצוע. מגיהות, מוכרות ברשתות. ובסוף: עוד גיבורות ספרותיות. לא גדולות ולא קטנות מהחיים. בדיוק בגודל שצריך.

[בהזדמנות הזאת, תודה לנשים שלימדו אותי קרוא וכתוב: אלפא ליבנה, ורד אסולין, ליאורה כוחלני, לילי רתוק, מירב שרמן, שושי אביב, נאוה גלוסקא]

אליס ביאלסקי, ראינו לילה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2014

♥♥♥♥♥

זה זמן טוב לקפוץ על העגלה של 'ראינו לילה'. לא רק בגלל שספר הביכורים של אליס ביאלסקי הולך וצובר הכרה. 'ראינו לילה' יכול, ומגיע לו, להפוך ללהיט ספרותי. קודם כל מפני שהקלילות שלו מזינה את עומק המחשבה שמאחוריו, ולהפך. ויותר מזה, אם מתעקשים לקלקל את הקלילות: הוא אמנם מתמקד בתרבות ובזמן רחוקים מכאן – סצינת הפאנק במוסקבה בשלהי שנות ה־80 – אבל אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על הזרמים שמתערבלים כאן ועכשיו, של שמרנות ולאומנות מול תחושה של שינוי חברתי, כלכלי, אנטי־ממסדי.

אבל לפני שקושרים ל'ראינו לילה' כתרים מהפכניים – דבר שמנוגד לנונשלנטיות שלו, ולפיכחון שביאלסקי והגיבורה־המספרת בת דמותה מביעות כלפי כל פאתוס, קומוניסטי, רוקיסטי, טינאייג'רי – אפשר לנסות להסביר מה הופך אותו לספר מגניב. העניין הראשון קשור למשחק העדין שלו במסגרות שונות של סגנון וז'אנרים שלא הופכים לבלילה גושית, אלא נוצקים יפה לכוס בירה, בצלילות, כאילו בלי מאמץ.

אפשר לקרוא את 'ראינו לילה' כרומן תקופתי־עיתונאי, כרומן מפתח. ביאלסקי, במאית דוקומנטרית ילידת שנות ה־60 וישראלית בהווה, מזכירה כאן את הקסם הכמעט אוטומטי שיש לסרטים תיעודיים שחוזרים לחבורות או לסצנות בוהמיות – השילוב של נוסטלגיה, פיכחון מאוחר, שרידי הערצה וניסיון לפתור איזו חידה, לרדת למעמקיה של תנועה תרבותית בתחילתה, בשיאה, בגוויעתה.

הבמאי טוד היינס, למשל, עשה משהו דומה בסרט 'ולווט גולדמיין'. הוא תיאר את מהפכת הגלאם־רוק בעזרת דמותו של עיתונאי ששב כמבוגר לזמרים שהעריץ כטינאייג'ר – דמויות שהצופים התבקשו לחבר לדמויות היסטוריות כמו דיוויד בואי ואיגי פופ. ביאלסקי, כמוהו, משתמשת במסגרת של רומן התבגרות וחניכה מינית ומזמינה את הקורא להיכנס לתחום זר, שמתגלם בדמות כריזמטית: האהוב והסופר־סטאר.

כאן 'ראינו לילה' מתבסס דווקא על מסורת ספרותית, ותיקה יותר, רומנטית. סיפורים שמקבילים בין התאהבות נעורים להפיכה או חניכה לאמן. ובאופן ספציפי יותר, הפיכה לאישה־יוצרת. בספרות העברית אפשר להזכיר יוצרות כמו לאה גולדברג, עמליה כהנא־כרמון ורות אלמוג. סיפורים כמו 'נעימה ששון כותבת שירים' או 'והוא האור'. התבוננות מאוחרת, מעמדת הכותבת הבוגרת, ששבה לתאר היקסמות מגבר מבוגר יותר, מפתה, מחנך ומתסכל. המשיכה כלפיו מתגלה או מתגלגלת למשיכה למעשה האמנותי. הגיבורה של ביאלסקי היא מין כתבת־חצר של הסצינה הפאנקיסטית, שכמעט לא מצליחה לפרסם כתבות בזמן העלילה. הספר הכתוב הוא מין תשובה לדרמת הנעורים: הנערה הפכה לכותבת, למספרת. האהוב – לדמות, למושא התבוננות. עכשיו היא בעלת הכוח, הסמכות, העיניים.

111
מתוך 'ולווט גולדמיין'
 

השיחוק העיקרי של הספר הוא היכולת לתאר אנשים, סצינות ותהליכים עזים – בריחוק בטוח, שלא הופך לעמדה מתנשאת או מאובנת. לרושם הזה אחראי קודם כל התרגום של הספר מרוסית. גם בלי להכיר את שפת המקור, קל להרגיש את החדווה של המתרגמת, יעל טומשוב, שמתאימה את עצמה לדמויות בספר: משכילות, ספרותיות (הרבה מהפאנקיסטים כאן מוצגים כ"בנים של מיוחסים"), ובאותה מידה גסות וסלנגיות.

ואולי זה מוקד המשיכה של הספר. הקסם הפוטנציאלי של ספרות רוקנרול, של אמנות כאילו נושנה שמתארת אמנות צעירה יחסית. הספרן מול החוליגן. השילוב הזה מתחבר יפה גם למפגש בין המספרת המבוגרת לצעירה שחווה את הדברים (מתבקש להשוות את העניין הזה ל'נערתו', מקרה נדיר של רומן רוקנרול בעברית, שכתבה נילי לנדסמן). ביאלסקי אמנם מודעת לנקודות העיוורון המצחיקות והנוגעות ללב של נערה מתאהבת, של נפש רכה, נבונה וחרמנית שמתאמצת להצמיח קוצים ודוקרנים, אבל היא גם נותנת לגיבורה לבטא אירוניה, תחכום וחוש הומור. את העניין הזה מתדלק גם הפער התקופתי: קל להתבדר מהניסיון הכושל של הגיבורה להשתמש בטייפ, כשהיא מראיינת לראשונה רוקיסט מיתולוגי; לחייך חיוך סלולרי מול הזיכרון של פנקס הטלפונים העשיר שהיא הרכיבה אז בשקדנות.

הפער העדין הזה, המחויך, מאפשר לקוראים להיחשף בצורה בטוחה לסכנות הממשיות שכרוכות בחיים שהספר מתאר. גילויי האנטישמיות, הפחד ממעקב השלטונות, מהמשטרה חסרת הרסן והפיקוח, מהנוער הלאומני שצד פאנקיסטים ברחוב כמו האריות של הצל. ומעל הכל, העובדה שכל מחנה וכל מפלגה מסכימים על הנחיתות של נשים ושל נערות. הגוף של הגיבורה, במובן הזה, הוא גיבור בפני עצמו. גם הלבוש. סצינת הרוק כמו מאפשרת לגוף להשתחרר, להתבטא, לחוות בצורה מוגנת יותר את החבטות והחיטוטים שמחכים לו בעולם החיצוני: אצל הגניקולוג, אצל הפסיכיאטרית, אצל שיכורים בשכונה.

אבל 'ראינו לילה' נוגע באזורים טראומטיים בלי להיכנע לכתיבה טראומטית. הקורבן הלאומי, האישי, המקראי – הוא דימוי שכיח ובסיסי בסיפורי התבגרות ישראליים. במובן הזה, הקריאה ב'ראינו לילה' מזכירה השתחררות ממחוך של מלנכוליה, אשמה, נרקיסיות. הקלילות הזאת עוזרת גם להוביל את הקריאה לכיוונים פוליטיים, לעורר את ההשוואה המתבקשת בין החיים בספר לחיים עכשיו, בישראל. שם: חברה שעומדת כאילו לקראת שחרור מכבלי המדינה הסובייטית, שמאמינה שהיא צעד לפני התקרבות למערב, לשפע, לחופש המחשבה. ואצלנו, בגדה ההפוכה של הנהר: משבר כלכלי מחריף שמשתלב בסתימת פיות בשם הלאום והביטחון הלאומי.

גם אם ביאלסקי פיתחה יחס אירוני, מעודן, כלפי הפאנק הרוסי, היא למדה ממנו איך להתריס בלי להטיף, לתאר בלי להרצות. אפילו לקראת סופו, כשהמתיחות העלילתית והדרמטית של הרומן מתחילה להתרופף, 'ראינו לילה' יודע שאמנות יכולה לגרום לבני אדם להביט סביבם ולהתחיל לשאול שאלות.

אליס ביאלסקי, ראינו לילה, תירגמה מרוסית יעל טומשוב, הוצאת אפיק

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

רות אלמוג, אישה בגן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.3.2013

נאסר עליהן לחתום את שמן על ציורים, לצייר ציורי עירום, ללמוד אנטומיה ולהתקבל לגילדות מקצועיות. הכסף שהן מרוויחות עובר כמעט אוטומטית לרשות הבעל או האב. כמעט תמיד הן מנוצלות מקצועית (או מינית) על ידי הקרובים אליהן או על ידי מעסיקים רשמיים. מה מקשר סופרת ישראלית ותיקה וממוסדת ליוצרות חלוציות בתולדות האמנות באירופה?

במבט ראשון, ואחר כך במבט שני ושלישי, 'אישה בגן' של רות אלמוג היא יצירה שמרנית ומסוגרת. הבחירה לקבץ ביוגרפיות של ציירות ופסלות אירופאיות, שרובן פעלו בעידן הבארוק, יוצרת רושם של מנה שחוממה פעמים רבות, גם אם לא בעברית: ניסיון לתאר היסטוריה חלופית, שמעמידה במרכזה גיבורות שיצירתן הושכחה או יוחסה ליוצרים גברים בכירים. אחת מנקודות השיא של הניסוי היצירתי־תיאורטי הזה רשומה על שמה של וירג'יניה וולף. במסה 'חדר משלך' מ־1929, היא מפנטזת את חיי אחותו של שייקספיר ואת הקשיים, החרפה והפשרות שהיו בוודאי נכפים על גאונה ספרותית בזמנו. אסופות נושאיות על חיי אישים דגולים מהדהדות גם את האגף הפדגוגי של היסטוריה קלה, מקוצרת, שרווחו כאן לפני עשרות שנים והיו מיועדים לבני נוער. יותר מזה, נדמה שהספר עצמו עומד בסימן התנגדות לעידן האינסטנט הנוכחי, בכל מה שנוגע הן ליצירה אמנותית והן לידע היסטורי.

על פניו, איזה יתרון יש לאלמוג, נגיד, ביחס לקטגוריה של "ציירות איטלקיות" בוויקיפדיה? רוב היצירות שהיא מזכירה בספר לא נכללות בו, ורק מיעוט מתוכו מופיע בהדפס צבעוני. חשדנות דומה מעוררת עצם הפנייה לעידן של מלאכת אומן, של תהליך חניכה מפותל שכולל חשיפה לאסכולות וטכניקות שונות, התמודדות עם חומרי גלם מגוונים, עם פוליטיקה של גילדות, פטרונים וחצרות אצולה. ההיקסמות הזאת, רוצים או לא, מעמידה באור פושר את הסער והפרץ של יוצרי אינסטגרם ופייסבוק בני זמננו, את הקלות הילדותית של לחיצת האצבע על האייפון. גם כאן, אלמוג נכנסת לזירה כשבעים שנה אחרי שנוסח הדיבור על אמנות משוכפלת ועל אובדן ההילה של האמן, כיוצר של מופתים חד־פעמיים.

11
לוויניה פונטאנה (Lavinia Fontana), ציירת איטלקית, ילידת המאה ה־16, 'דיוקן אנטואנטה גונזלס'

 

את ההתנגדות הראשונית הזאת לא מוכרחים לסלק, ובכל זאת, די מהר מתברר שמעניין לקרוא את היצירה של אלמוג. שיש בה משהו מושך וכיפי למרות שורה של סוכנים לא סקסיים. אלמוג מזגזגת בין שני סגנונות עיקריים כאן: כתיבה כמו ביוגרפית, כאילו יבשה וכרונולוגית, על חיי היוצרות שהיא מתארת בגוף שלישי; ומולה סיפור בגוף ראשון, דרמטי יותר, לפעמים אפילו מעושה או נמלץ מדי, מפי הגיבורות שמביטות בחייהן במבט לאחור. לתוך שתי התבניות האלה אלמוג מחדירה התבוננות פרשנית ביצירות, קטעי מסה או הגות שעוסקים בזיכרון ומאבק להכרה אמנותית, והתייחסות לרדיפות היהודים באותם זמנים ומקומות – שמקבילה לרדיפה או להצרת דרכן של אותן נשים יוצרות.

מעל הכל, ניצב מול הקורא האתגר המוצהר לקרוא את הספר כדיוקן עצמי של אלמוג, לפענח מתוך ההתבוננות שלה ביוצרות אחרות "דברים שאיני רוצה לזכור, שעליהם לא סיפרתי מעולם וכבר לא אספר". הספר, שמוקדש לאביה של אלמוג, נוגע כמה פעמים בניצול מיני ובאונס של חלק מגיבורות הסיפורים. במובן הזה, הספר לא רק מתייחס במפורש לעמדה הכפולה של אישה יוצרת מול התרבות וחוקי המשחק היצירתי שבתחומם היא פועלת – הוא מאפשר לפרש ולחדד את העיסוק ההולך וגובר של אלמוג באלימות לאורך ספריה.

ההיבט האישי והחזק ביותר קשור לעצם המבט של סופרת ותיקה, ילידת 36', מהכותבות המוערכות בספרות הישראלית – בנשים שנכנסות לתוך העולם האמנותי ולתוך ההיסטוריה הצעירה־עדיין של נשים יוצרות. כשאלמוג מתמקמת בעמדת הפרשן והחוקר, ניכר שהיא מבקשת להדגיש את הכוח האמנותי שלה כמספרת, ואת התעוזה להשלים על פי הציורים והפסלים את סיפורי החיים המקוטעים (והבדויים לפעמים) של גיבורות הסיפורים. היא אמנם ממשיכה כאן את העיסוק ארוך השנים שלה בציור כדימוי (היא עצמה עוסקת בציור, ספריה מרבים להשתמש בדמויות של יוצרות ובמספרות־ציירות), אבל העניין הייחודי ב'אישה בגן' הוא הרצון הגלוי להשיג הכרה ומעמד, להיחשב לרב־אמן. אלמוג, שזכתה כסופרת לתשומת לב אקדמית ולכר פורה של פרשנויות, מצביעה על תחום סודי ובתולי ביצירתה שמחכה, אולי לשווא, לפרשן כמוה. בעקיפין, אפשר גם לשמוע את הביקורת שהעבירה בראיונות על הסקסיזם שאפיין את עולם הספרות הישראלי, את הפגיעות בה כסופרת אישה.

בסופו של דבר, למרות הרתיעה הראשונית, 'אישה בגן' מתגלה כמהלך עכשווי ודי אמיץ. העיצוב של דיוקן אישי דווקא בעזרת חיקוי של כתיבה אנציקלופדית מצליח להחזיק יפה את האלימות והבוטות שהסופרת מבקשת להציג. בדחיפה קלה מאחורי הגב, אלמוג מדרבנת את הקוראים לבדוק את ההגבלות והמחיצות שחלות היום, אצלנו, על מי שלא נולדו לקסטה הנכונה אבל מבקשים לקבל את חירות היוצר. איזה מחיר משלמים כאן נשים ואנשים שמבקשים להתבטא  – אבל שייכים למקום, לדת או לגזע הלא נכונים.

רות אלמוג, אישה בגן, הוצאת זמורה־ביתן

ש. שפרה, אישה היא רק זירה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.4.2012

ש. שפרה נפטרה בתחילת 2010, בגיל 80. לפני הכל, הקובץ הזה מוכיח שיש ספרות עברית חיה. שכל מהלך יצירתי – שחוק, זול, מיושן או יומרני – מתעורר לחיים בידיים המתאימות, בידי אמן. למרות הפגמים שאפשר למצוא בסיפורי הקובץ, הקריאה ב'אישה היא רק זירה' מרגישה לא פעם כמו קריאה בקלאסיקה. על הדרך, היא מלמדת כמה מורכב ויצירתי יכול להפוך העיסוק של אדם בקשר שלו למקום. שהדיבור על 'אדמה' ועל 'שורשים' יכול לחדד את המחשבה ואת החושים – ולא חייב להיגרר לכיוונים לאומניים ופלקטיים.

מהסיבה הזאת אפשר לדלג על הקשר של ש. שפרה – שם העט של המשוררת והמתרגמת שפרה שיפמן – לתנועת 'הכנענים'. מסיבה דומה, אפשר לדלג על תולדות חייה של שפרה ועל חשיבותה כיוצרת וכחוקרת של תרבויות המזרח הקדום. כל אלה מובילים מהר מדי למקומות אנציקלופדיים, היסטוריים, תרבותיים, שלא עוזרים לחלץ אותה מהמקום המעט מאובק ששמור לה כיוצרת. ההגשה של הספר דווקא מקלה על המלאכה הזאת, מאחר שהוא מוותר כמעט לחלוטין על דברי רקע והקדמות, ומשאיר את הקוראים לגשת ישירות לסיפורים עם מינימום ציפיות מוקדמות. מה שנראה כמו התייחסות פושרת או רשלנית לספר חשוב – הופך כאן דווקא ליתרון.

התפקיד המרכזי ששפרה לוקחת על עצמה בקובץ, או הדימוי המרכזי שהיא חוקרת, הוא של אישה – אלה קדומה בהקשר המקורי – שמעזה לרדת לשאול, לחדור לממלכה אסורה ולהגיח ממנה בכוח, מתוך ניצחון שכרוך בקורבן. הירידה לשאול היא אחד הדימויים הקלאסיים למלאכת האמן ולגילוי העצמי, וההופעה שלו בספרות הישראלית נעשתה שכיחה בשנים האחרונות. גם שפרה מבצעת את המהלך הזה, אבל מצליחה להוליך את הקורא אל מעמקי הזיכרון, הילדות ואפילו הטראומה בקלות ובערנות, ולשלוף אותו חזרה להווה בדרך לא צפויה.

 חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־94' תחת השם 'רחוב החול'. זה קובץ של שישה סיפורים, קצרים וארוכים, שסובבים סביב נושא דומה ומסופרים מפי אותה מספרת. כך נוצרים ביניהם קשרים חזקים – של מקום, של זמן ושל דמויות שמטיילות ביניהם – במבנה שנהוג לכנות 'מחזור סיפורים'. הם מציגים את המספרת כבת דמותה של שפרה, את הקשר הביוגרפי והרגשי שלה לאירועים ולאנשים שהיא מתארת. בזירה שמזכירה את הספרות של אסתר ראב או רות אלמוג, הסיפורים מתארים את המושבה הדתית באופייה שהפכה לימים לעיר בני־ברק והתנכרה לעברה החקלאי החלוצי. המחויבות הראשונה של שפרה היא לסיפור שהיא מספרת – לפרטים עובדתיים ומשוערים לגבי חיי הדמויות, לנתונים החושניים שמקיפים אותן. המעגל ההיסטורי והרעיוני אף פעם אינו בחזית. יותר מזה, למרות העיסוק הישיר במוות, הספר לא נבלם ברוח מלנכולית או בשמחת ההירקבות. הוא נהנה לנסות לחבר בין המעגלים השונים וההיסטוריות השונות, בין המופשט והמוחשי, בין האגדי והאישי – בעזרת כתיבה של פרגמנטים, של שברים וחזרות, שממחישים את כשלי הזיכרון ליצור סיפור אחיד ומתמשך, אבל גם את הניסיון להקים אותו לתחייה.

במקביל לחופש היצירתי, תחושה עמוקה של אשמה עולה מהסיפורים בחטיבה הראשונה בספר, שמשחזרים בגרסאות שונות סיפורים על מות ילדים. מפתיחת 'רחוב החול', הסיפור הראשון בקובץ, שפרה חושפת כישרון לתאר את הדרמטי ביותר – שלא לומר המציצני – מתוך דיבור אמין, כאילו נבוך לפעמים, שנע במהירות בין יובש מציאותי ועובדתי לגבהים של רומנטיקה ופאתוס. "עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית", המספרת מתארת את ימיו האחרונים של אביה, "נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר". השאיפה הבורגנית לרצות את אבא בתואר אקדמי, הבירוקרטיה הפשוטה של בית החולים, ובאותו הינף, הדיבור על נצח ועל ענקים.

על פניו, הפתיחה הזאת היא פרומו לעשרות ספרים גרועים מהשנים האחרונות. האב המת, הילדה האשמה, החזרה בזיכרון אחורה מתוך שאיפה לתיקון ההווה, ההקבלה של הסיפור האישי לסיפור על המהגרים מגרמניה שהשאירו מאחור עבר לא פתוח, ובהמשך – הרמזים לגילוי עריות, לבגידות ולמסתורין. אלא שהשליטה ממרחק אפסי בחיי הדמויות שלה, בפרטים ובמראות שמרכיבים את סביבתם, מחלצת את שפרה מתחום המלודרמה ההיסטורית הזולה.

החלק החדש, שעל שמו נקרא הספר, מבצע מהלך הפוך. הוא נוגע ישירות – לפעמים בצורה אגבית – באסון או במקור הבושה של המספרת, שבסיפורים הראשונים מולבש על גבי סיפורים מקבילים או נמסר בצורת רמז. הסיפורים האלה מתמקמים בעיקר בבגרותה של המספרת, ומה שהושתק בסיפורים הראשונים – זוגיות עם גבר נשוי, הפלה של ילד מחוץ לנישואים – מוזכר כאן בצורה מפורשת. הטון בסיפורים האלה מר ונוקב יותר. הקסם של ההוויה הבראשיתית ושל המיתוס והילדות מפנה מקום לגישה חילונית, שמתאימה גם להווי החיים העירוניים והקפיטליסטיים שמתואר כאן. עם כל הכבוד לאלה המורדת והנועזת שמלווה את הספר, שפרה לא מהססת להציג את המספרת ואת בת דמותה כאישה נשלטת לחלוטין, לא רק לגחמות של בן זוג עריץ, איש המחתרת שמשתלב בשלטון בגין (בדומה לבן זוגה במציאות של שפרה).

לא צוין מתי הסיפורים האלה נכתבו, אף שניכרת בהם שפה עדכנית יותר וספרותית פחות. מפליא לגלות בהם יחס חופשי למין, וכנות לגבי המרכזיות שלו בחיי המספרת והגיבורה של הסיפורים. גם דורות אחרי יונה וולך, לא זכורים לי הרבה סופרים בעברית שהיו מוכנים להתייחס מזווית נשית לזיונים בצורה כזאת; לתאר כמו שפרה סירוב בשתיקה של גבר לרדת למאהבת שלו ("למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה […] והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר"). וגם כשהיא גולשת באחד הסיפורים לדימויים כמעט פורנוגרפיים, הגישה הישירה מסירה מהם את הבוטות ("ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע המורה הנצמדת אל הזרת").

פרסום מוקדם יותר של הספר היה מבליט אולי את ייחודו – גם בגלישות שלו לאבסורד ולהזיה – וחושף את ש. שפרה לקהל רחב יותר. גם כך, מדובר באחד מספרי הפרוזה החדים והמושכים ביותר שראו אור בעברית זה שנים.

ש. שפרה, אישה היא רק זירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

רות אלמוג, שריקת האוקרינה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.6.2011

לעומת שורת האוטוביוגרפיות השמנמנות שהתבלטו בשנים האחרונות בספרות העברית, מתייצב 'שריקת האוקרינה' של רות אלמוג כצלחת רקיקים מול נתחי בשר מדממים. למרות שהקובץ הזה הוא הישג ספרותי ראוי לציון, אפשר לנחש שלא מעט קוראים פוטנציאליים יתעלמו ממנו בגלל החזות האנקדוטלית שלו. זהו אוסף סיפורים קצרים שמבקשים, כל אחד בתורו, ללכוד רגע משמעותי במהלך חיים שלם. המשפטים קצרים, כמו־עובדתיים, מנוסחים באיפוק רב־משמעי ויכולים ליצור רושם של פרוזה מיומנת אך חסרת מעוף. כמו גיבורת הסיפורים – בת דמותה של אלמוג כילדה, מתבגרת, אישה וקשישה – מתחשק לשאול, "איפה הפרס?".

אלא שהחיפוש אחר הפרס – או "הפלא", במונחי הספר – הוא אולי המוקד של הסיפורים הללו, שפורטים את הנושאים והתמונות שמזוהים עם אלמוג, ילידת 36', למטבעות קטנות: הילדות בפתח־תקווה לפני שהפכה ל"העיר המכוערת ביותר בארץ חוץ מבני־ברק", ההערצה לאביה שחטף התקף לב ונפטר בגיל צעיר, החינוך היקי המדכא, צל השואה, ההתקדשות לחיי יצירה. עד שמתחברות הנקודות, והקוראים לומדים לקשר בין הילדה התמהה בסיפורים הראשונים לגיבורת החלומות המשונים שחותמים את הספר – חוזר בווריאציות שונות הרגע הזה שבו מבקשים לגלות פיסת חיים חדשה, לחדור לאיזו פינה נסתרת בעולם, לקבל פרס. המפגש הראשון עם הפרס הוא לרוב מפגש קוצני ומעליב. אחרי לילה של צרחות וחוסר אונים ליד אחיה, תינוק קודח מחום; אחרי ציפייה לבובה שההורים אמורים להגריל ב"נשף" – הילדה מקבלת כדור פינג־פונג. "אבל זה לא שווה בלי שולחן ורקטות", אומר לה אביה, "ולנו אין".

מבקרים הצביעו לא פעם על היסוד הפרוידיאני הבולט בספריה של אלמוג, מה שתקף גם לגבי 'שריקת האוקרינה'. אלא שכאשר היא מתארת כאן את החפץ הפלאי והאדום שמוצאת הילדה בחול, ואת הצריבה המפתיעה, הערמומית, שהוא מעורר בעיניה – מצטרף משהו עמוק יותר לסירוס הסמלי הזה. הילדה והקוראים לא מודעים בזמן אמת לכך שמדובר בפלפל חריף. ההשתוקקות והאכזבה קשורות לעצם הקשר בין המילים לבין העולם. למרבה השמחה, אלמוג לא נגררת לעיסוק מופשט וגבה מצח בנושא הלעוס הזה – אלא נותנת לו פנים חדשות ואישיות. הצריבה הזאת מסתתרת ומגיחה מפינות שונות, מאיימת ומפתה כאחד: בשעון הכיס של סבה שאוצר בתוכו מוות בלתי נמנע; בניסיון של גבר זר לפתות את הילדה למעשים אסורים; בשירי ילדים ובשיחות המבוגרים. העולם הוא אוסף של חידות מחשמלות שאי אפשר שלא לשלוח אליהן את היד שוב ושוב.

החלק השני של הספר הופך את המבט. הילדה שנכווית מעולם המבוגרים הופכת למתבגרת שמנסה לשווא למצוא במבט לאחור את הפלא של העבר – על רקע ההתבגרות וההתכערות של פתח־תקווה. החלק השלישי נוטש את הקו המציאותי לטובת 'סיפורי חלום' שממקמים את המספרת המבוגרת בסיטואציות סמליות ומעורפלות, שמהדהדות את ההתרחשות בסיפורי הילדות. לא רק ההומור נעשה כאן גלוי יותר, אלא גם העיסוק ב'קוצר היד' של המספרת ככותבת וכאישה. "עכשיו אני חושבת שבעצם לא ידעתי לחיות, שהחמצתי את החיים", אומרת היורשת המובסת של ילדת הפלא. אלא שהמשיכה להתגלות מתהפכת פעם נוספת: דווקא האכזבה, ההזדקנות וחוסר היכולת הופכים את הצריבה מהילדות לניסיון לא לגמרי פסימי "לקבל את ההצטמקות הזאת […] לאגור מתיקות כמו הצימוקים". ולא ברור אם יש סיכוי לניסיון הזה.

בלי מאמץ ניכר לעין ובלי התקשטות באלגוריות, נוצק לתהליך האישי הזה רקע היסטורי וחברתי. ההתאקלמות הקשה של זוג ההורים הגרמנים בארץ, הכניסה אל השפה העברית והשפה בכלל, המרחק הבלתי נתפס בין שתי ההוויות שאלמוג מתארת – פתח־תקווה של שנות ה־30 וה־40 ותל־אביב האקטואלית. האיום הפיזי על חיי ילדים, רעב בזמנים של מחסור, התחושה המעיקה והאינטימית של חיי קהילה – מקבלים נפח דווקא בזכות החלקיות הכמעט־אגבית שבה הם נמסרים, שאליה מתפרץ בנקודות מסוימות הקול הילדותי ("המושבה המכוערת והמשמימה אמנם מסריחה פחות [מתל־אביב], אבל רוב הגנים הציבוריים שהיו בה חרבו ומי שנולד בה אין לו לאן לחזור והוא חי בגלות כל הימים"). כל זה בניגוד למגמה הרווחת היום של רומנים היסטוריים שמדגישים את מלאכת התחקיר ואת עושר התפאורה. צריך להיזהר בשבחים ל'שריקת האוקרינה', שלא בכל הסיפורים בו אפשר למצוא אותו עניין. אבל אי אפשר שלא להתרשם מהקסם שהופך, הלוך ושוב, חריפות לצימוקים – מבלי לנסות לסנוור את הקהל.

רות אלמוג, שריקת האוקרינה, הוצאת זמורה־ביתן

ראיון עם רות אלמוג, זרה בגן עדן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.10.2008

לא בכל יום זוכים להיתקל בגיבור ספרותי כמו האף של רות אלמוג. אלמלא רצינות המעמד – פגישה עם אחת הסופרות הוותיקות והמוערכות בישראל ומבקרת בעלת חוג קוראים מסור ב'הארץ' – הייתי לוחץ אותו לשלום במקום את ידה. לכאורה, אף ממוצע, נחמד כמו כל אף אחד. אבל מי שהתוודע לתיאורי הריחות שמופיעים בספריה של אלמוג יודע שיש לו, בדומה לחוטם המפורסם בסיפור של גוגול, חיים בפני עצמו.

"זו צרה שלא כתובה בתורה‭,"‬ מעידה אלמוג ‭(72)‬ על חוש הריח החריף שלה. "השכן מתחתינו היה לפעמים שוכח לסגור את הגז. פעמיים הצלתי אותו כי אני מריחה ריחות. באחת הפעמים התפשט ריח דומה לגז, ריח של כרוב מתבשל. לקח יומיים והריח התחזק והתחזק, וחוץ ממני לאף אחד בבניין זה לא הפריע. כשפתחו את הדלת של הדירה שלו בסוף, גילו שהאיש היה מוטל שם מת כבר יומיים‭."‬

גם ברומן החדש של אלמוג, 'זרה בגן עדן', ריחות משחקים תפקיד גורלי. הספר מתאר את הקשר הקרוב להחניק שנוצר בין המספרת, ציירת ישראלית ממוצא גרמני, לבין משוררת גרמנייה שמזמינה אותה להתארח בסדנת אמנים בארצה. לכבוד המפגש בין שתי הנשים, שמעליו מרחפת ההיסטוריה של שני העמים, בראה אלמוג בושם פנטסטי בשם 'קיסמט' – 'גורל' בטורקית. הבושם הזה, שמזליפה על עצמה המשוררת, הוא בן לוויה קבוע בזכרונות המספרת, שאלמוג מתארת בטון שתענוג ללכת בעקבותיו: אינטימי ונוגע ללב, ובו בזמן מהול במידה של ארס וניכור.

"מה שהוליד את הרומן החדש זה הביקורים התכופים שלי בגרמניה‭,"‬ היא מספרת. "במשך השנים למדתי שלדור השני של הגרמנים יש בעיות די דומות לבעיות של הדור השני שלנו, וגם שאולי קל יותר להיות ילדים של קורבנות מאשר של תליינים. בביקור הראשון שלי שם היתה לי מלווה שישר אמרה שהוריה היו נאצים והתייחסה אל כל העניין בחומרה. היא לא היתה מוכנה אז לדבר בגרמנית אפילו, רק באנגלית. אחרי הרבה שנים שהיינו חברות היא שאלה אם אני מוכנה לפגוש את הוריה. חשבתי על זה כל הלילה, ובסוף הסקרנות ניצחה את הספקות. השאלה הראשונה שהאבא שאל אותי היתה 'מה שלום ד"ר לוין מההסתדרות‭.'?‬ והאמא אמרה לי 'את יודעת, עשיתי בחינת בגרות בעברית‭,'‬ והתחילה לדקלם מולי את נטיית הפועל ג.ד.ל. כל המעמד היה גרוטסקי. זאת היתה דרך להתקרב אלי, להתפייס בלי מילים, תוך הכחשה מוחלטת. האבא אפילו נתן לי ספר פילוסופי שהוא כתב על המוסר. רציתי לברוח משם‭."‬

הביוגרפיה הפרטית של המספרת ברומן החדש מחוקה כמעט לחלוטין, מה שבולט במיוחד לאור המאמצים שלה לפענח את סיפור חייה של ידידתה המשוררת ואת תפקידו של אביה במלחמת העולם השנייה. "אם המספרת מייצגת אותי‭,"‬ אומרת אלמוג, בת להורים יוצאי גרמניה, "לא רציתי לטפל יותר בביוגרפיה שלי אחרי הקבצים הראשונים ואחרי 'מוות בגשם‭.'‬ היה לי עניין כאן דווקא להתחמק, ליצור לעצמי 'אני' אחר‭."‬

ובכל זאת שתלת נקודות דמיון בינך לבין המספרת. שתיכן מציירות, למשל.
"אולי זה משהו שהייתי רוצה להיות ולא יכולתי. אני לא ציירת מקצועית. הצגתי רק פעם אחת בתערוכה קבוצתית (עטיפת הספר מציגה חלק מציור של אלמוג‭.(‬ לפעמים, בשעות משבר בכתיבה, אני עוברת לציור. זה מכניס אותי לאיזה שקט וגם מוציא אותי מהתחרותיות. אין לי תחרות עם ציירים, מה אכפת לי לעשות קיטש? זה מין חופש לעשות מה שאני רוצה‭."‬

את עדיין מוטרדת מתחרות? היתה לך שנה מאוד מוצלחת: כנס לכבודך ביוניברסיטי קולג' בלונדון, הוצאה מחודשת של 'מעיל קטון‭,'‬ גליון 'תרבות וספרות' שהוקדש לך ב'הארץ‭.'‬
"זה אף פעם לא נגמר. פעם אמרתי לידיד שלי שאני אף פעם לא מרגישה שבאמת הגעתי לאיזשהו הישג. כאילו יש חור בנשמה שאף פעם לא מתמלא. הוא התחיל לצחוק: 'את לא יודעת שזו נחלתם של כל הסופרים‭.'?‬ זה נכון שהיום יש לי יותר ביטחון מאשר קודם. אני לא מאלה שצריכים להראות כתב יד כדי לקבל אישור מחבר סופר. אבל להגיד שההישגים עושים אותי מאושרת? זה לא מחזיק מעמד. אני חייבת לקבל כל הזמן חיזוקים. כמו שאחת הדמויות בספר אומרת – האהבה שאתה מקבל כתינוק היא אהבה חד פעמית, האהבה הכי גדולה בחיים שאתה כל הזמן מתגעגע אליה‭."‬

נדמה שבספר החדש את מורידה הילוך, חוויית הקריאה פשוטה יותר מאשר בספרים קודמים שלך. זה קשור לביטחון מצטבר בכתיבה?
"אני לא יודעת אם החלטתי על זה במודע, אבל בדיעבד אני חושבת שזה ספר פחות תובעני. אני מרגישה שמותר לי כבר, שעשיתי את שלי ואני יכולה להיות חופשייה – אני יכולה לשלב בספר תמונות, בוטניקה, היסטוריה, ומה שיהיה יהיה. יכולתי לשלב בספר גם שירים, שאני לא חושבת שהם טובים. זה הרי לא אני כותבת, אלא הדמות. לא הייתי מרשה לעצמי לעולם לכתוב שירים כאלה. אני לא משוררת.

"אבל התשוקה האמיתית היא להגיע עוד פעם אחת להישג של 'מעיל קטון‭,'‬ שאני מחשיבה ליצירה הכי טובה שלי. משהו מאוד תמציתי, בלי הפגנות כוח של תיאורים ארוכים. קשה לי להאמין שאני אוכל להגיע שוב לזיקוק שהגעתי אליו שם. כשמזדקנים, הכישרון הלשוני מידרדר. מתחילות בעיות עם השפה. אני מוצאת את עצמי לפעמים מחפשת מילים‭."‬

אין למצב הזה שום יתרונות?
"לא, בזיקנה אין שום יתרונות. אולי רק החופש להעז קצת יותר‭."‬

דמויות הגברים ב'זרה בגן עדן' נדחקות למעגל החיצוני. לצד היחסים הקרובים בין הדמויות הנשיות, מפתיע לגלות ברומן עיסוק כמו תיעודי בשורה של דמויות היסטוריות נשכחות של נשים יוצרות. "אני מאוד מאמינה בנשים ובכוחות שלהן‭,"‬ היא אומרת. "אני מעדיפה למשל ללכת לרופאות ולא לרופאים. נעשה עוול נורא לאמניות שמוזכרות בספר – שכבה שלמה של יוצרות, הוגות וכותבות שאף אחד לא זוכר‭."‬

את מרגישה שגם היום את מקבלת יחס שונה לעומת יוצרים גברים?
"קשה לי לדבר על היום, אבל את ההרגשה של קיפוח במרכאות אני נושאת בתוכי מאוד חזק. כמו שבני בניהם של יוצאי המזרח נושאים את זה בתוכם גם אם הם השיגו פרופסורה, כסף והכרה. קשה להיפטר מזה, ואולי אי אפשר. הדחיות מתחילת דרכי, היחס המשפיל לפעמים, הביזוי. אני לא שוכחת את זה. אני זוכרת שנתתי את קובץ הסיפורים שלי 'אחרי ט"ו בשבט' לקיבוץ המאוחד והם דחו אותו. אמרו לי: 'הסיפורים האלה הם לא לרמה של ההוצאה שלנו‭.'‬ חשבתי בליבי: הם היו אומרים דבר כזה לסופר גבר? בחיים לא. אבל אין לי כבר כוח להתעסק עם השאלות של נשים סופרות בקאנון. אלה רגשות שליליים. זה לא משפיע עלי לטובה‭."‬

נעבור למשהו חיובי. אפשר לתאר את הרומן החדש כסיפור אהבה בין שתי נשים?
"זה סיפור אהבה, אבל אני רואה אותו כמטפורה לסיפור השנאה-אהבה בין היהודים לגרמנים. מה שכן, נשים מעניינות אותי יותר, זה מה שאני מכירה. אני לא יודעת הרבה על גברים, על הפסיכולוגיה שלהם. אז כן – זה סיפור אהבה, אהבה בלתי אפשרית‭."‬

וכמו ב'את הזר והאויב' יש בספר אלמנט של תשוקה כמו לסבית לא ממומשת. זה משהו שאת מכירה באופן אישי?
"אני אמביוולנטית כלפי העניין של תשוקה בין נשים. גרתי בפנימיית בנות, בכיתה י"ב, והיו שם גילויים של אהבת נשים. אני מוכרחה לומר שזה מאוד הפריע לי. גרתי עם עוד שתי חברות בחדר וביניהן היה קשר מאוד חזק. הרגשתי דחויה, מחוץ למשחק. מצד שני, בעולם שגדלתי בו הגברים תמיד שלטו והסמכות היתה סמכות גברית, ומזה רציתי להתנער. אז נוח לי יותר עם נשים, אני מוצאת איתן יותר שפה משותפת. למרות שהיתה לי פעם פסיכולוגית, וזה דווקא לא היה מוצלח‭."‬

המספרת שלך מזכירה כאילו בדרך אגב את נסיון ההתאבדות שלה אחרי שביקרה לראשונה בגרמניה. התאבדות היא פחות או יותר מוטיב קבוע בספרים שלך.
"טוב, היו לי מצבים קשים בחיים. בייחוד אחרי הנסיעה הראשונה לגרמניה. התפרצו הרבה דברים מושתקים. מלבד העוינות שנתקלתי בה בגרמניה קיוויתי למצוא פתרון למשהו לא ברור, ולא מצאתי תשובות לשום דבר. האכזבה הזאת גרמה למשבר מאוד חריף, שהצלחתי לצאת ממנו בסופו של דבר‭."‬

נדרת נדר, כמו המספרת שלך, לא לחזור לגרמניה מאז?
"כן, אחרי שחזרתי ב־68'‬ אמרתי שאני לא נוסעת יותר. אמא שלי היתה נורא חולה כשחזרתי והיא ייחסה את זה לביקור שלי. בעקבות כניסת הטנקים הרוסיים לפראג היא חשבה שהם ימשיכו לגרמניה ושהיא לא תראה אותי יותר בחיים. מרוב חרדות היא נכנסה לבית חולים. אשמה נוראה רבצה עלי‭."‬

אז מה גרם לך לחזור?
"ביקשתי מאמא שלי רשות. היא אמרה 'תסעי' וזה שיחרר אותי‭."‬

את מרגישה שותפות גורל עם פליטי המלחמה?
"ההורים שלי ואני לא היינו שם, אבל זה משהו שמעיק עלי מילדותי. כבר כמה שנים שאני עובדת על ספר שיספר את תולדות המשפחה שלי. רק עכשיו, כשאני קוראת מכתבים משפחתיים מ‭,'38־'37־‬ אני מבינה איזו חרדה יצר המצב של ההורים של אמי שנשארו בגרמניה, עד שהם הצליחו להגיע לארץ בסוף, בחוסר כל. סבתא שלי הפכה לעוזרת בית וסבא שלי מת אחרי ארבעה חודשים. מרגישים מצוקה נוראה במכתבים. הם לא מדברים באופן ישיר על מה שקרה בליל הבדולח. רק 'את זה לקחו וההוא נעלם‭.'‬ הם הגיעו לשווייץ, ורק עכשיו אני מגלה שהם תיכננו להתאבד בגלל שהיה מותר להישאר שם רק שלושה חודשים. סבתי לא היתה מוכנה לדבר איתי על מה שעבר עליה. 'תעזבי‭,'‬ היא היתה אומרת. לא היה לי עם מי לדבר על זה, אבל זה היה באוויר כל הזמן‭."‬

איך השואה הפכה מסיפור מושתק לסיפור מרכזי בחברה הישראלית?
"כי זה מצדיק כל פשע. במובן מסוים, היטלר ניצח. הוא לא השמיד אותנו, אבל הוא הטביע בנו מחלה: הירושה הזאת שהעמיסו עלינו הפכה אותנו לעם חולה במחלת רדיפה. והמחלה הזאת מתבטאת במה שקורה כאן בפוליטיקה. התירוץ שלנו לכל דבר – שישליכו אותנו לים – בא משם. מנפחים כל תקרית למימדים נוראים, הכל מוצדק מהמקום ש'לא נהיה שוב קורבן‭.'‬ ועכשיו הסיפור הזה עם איראן. אנחנו המדינה הכי חזקה במזרח התיכון, מה אתם כל הזמן מפחידים אותנו?"

רות אלמוג, זרה בגן עדן, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן