ראיון עם מתן חרמוני, קרבת דם

 

Grooming Freddie

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.1.2017

לוויות הן באמת מקום מומלץ לעסקים? מתן חרמוני מאשר. לעסקים ולספרות. את העצה הזאת, שקיבל מחבר ילדות שהתייתם בדיוק מאמו, שילב ברומן החדש שלו, 'קרבת דם': "כשאתה הולך אחרי מי שרק אתמול עוד אכל ארוחת צהריים ועכשיו הוא עטוף בתכריכים", הוא כותב, "פתאום כולם שווים".

חרמוני עצמו התייתם מאביו כשהיה בן פחות משנתיים. בספרו השלישי הוא משאיל לגיבור ולמספר את קווי המתאר בסיפור חייו שלו, משתמש ביתמות כשער לסיפור תקופתי על באר-שבע של שלהי שנות ה-70. בניגוד לשני ספריו הקודמים, 'קרבת דם' דווקא לא נפתח בהלוויה – גם אם מיתות, התאבדויות, נטישות ואלימות משפחתית ממסגרות את סיפור השיבה הנוסטלגי-עוקצני לשכונת ילדותם של חרמוני ובן דמותו הבדיוני.

גיבור הרומן הוא יתום מלחמה מדומה. אביו נהרג סמוך למלחמת יום כיפור. בבית הספר מתייחסים אליו כבן למשפחה שכולה. חרמוני, לעומת זאת, לא יכול לזכור את אביו, שנהרג בתאונת דרכים. בגיל ארבע עבר עם אמו מקיבוץ דורות לבאר-שבע. "אישה צעירה עם ילד קטן בעיר שנראתה מאוד גדולה". שנתיים אחר כך אמו התחתנה בשנית. בהמשך נולדו לחרמוני שתי אחיות תאומות מבעלה השני של אמו.

ההשוואה המתבקשת בין זיכרונות הילדות המסובכים שמתוארים בספר לבין ילדותו הממשית של חרמוני מעוררת בו אי נוחות מפורשת. "זאת אוטוביוגרפיה רגשית", הוא מבהיר, "הקצנה של זיכרון אמוציונלי". גם היום, 40 שנה אחרי, ניכר שהיחסים המשפחתיים טעונים מאוד. חרמוני מדבר על משפחתו ועל ילדותו בדריכות. נזהר שלא לעורר מהומות.

"הייתה לי ילדות רגילה לכאורה – משפחה מתפקדת, אחיות, טיולים משפחתיים, עודדו אותי בתחרויות שחייה – אבל בתוך זה נשאר הבור הזה של היתמות, של אבא שלא נמצא. הייתי נוסע עם אמא שלי לאזכרות כל שנה בקיבוץ, אבל בחיים החדשים של המשפחה שלי לא באמת היה מקום למטענים שגררתי איתי, ונשארתי להתמודד עם זה לבד. הספר הוא במידה רבה ניסיון להתמצא בתוך החלל הזה, לפענח את מה שלא דובר בו".

רצית לדבר?
"בגיל צעיר, היתמות הייתה דבר שניסיתי להבליע. הייתה התעלמות מזה – פיל באמצע החדר שלא מדברים עליו – ואני שיחקתי את המשחק לגמרי. הבן שלי הוא בעצם הבנאדם הראשון ששואל אותי שאלות ואני מסוגל לענות לו בצורה טבעית ובלי ניסיונות להסתיר ולטשטש. הוא שואל ואני עונה בלי להעביר נושא.

"כשהוא נולד הרגשתי את היתמות במלוא עוזה. לראות את הדמיון החיצוני בין סבא שלי, אבא שלי והילד שלי – זה נעים, אבל גם צובט את הלב צביטה רצינית. אבא שלי היה חקלאי בקיבוץ: נהג בטרקטור, עבד בפלחה, בקטיף כותנה. יש תמונה שלו בגיל 30 – אני חושב שזה הצילום האחרון שלו – עומד בתוך שדה שיבולים. מרשים, עוצמתי, גבר 'במלואו'".

בספר, הגיבור מהרהר באופן שבו הגוף מתבגר ומזדקן, מתקרב לצורת גבר בוגר ומתרחק ממנה.
"אני היום בן 47, מבוגר ב-17 שנה מאבא שלי כשהוא מת. בגילי גברים מתחילים להזדקן, להיות שמוטים או רופסים יותר. הגוף שלך, של ההורה שלך, של הילדים שלך – הם כמו שבלונה שצריכה להתמלא. לי היה חור שחור במובן הזה. הבן שלי רואה אותי מתבגר. יש לו ידע שלי לא היה. כשהוא יגיע לגיל שבו הולדתי אותו, הוא יידע איך הוא ייראה, איך הוא יתנהל כאדם מבוגר. אני לא ראיתי את אבא שלי 'מתמלא' מעבר לגיל 30 ומתחיל להשיל את הגבריות הזאת. לא ראיתי איך תיראה הזקנה שלי. זאת חידה גדולה מבחינתי, מי היה הבנאדם הזה. לא קיבלתי את הפרוטוקולים על האישיות שלו. אלו דברים שלא דובר בהם בבית, כי היה צריך לשמר את הפסאדה של משפחה רגילה ושלמה. עם השנים, גם החזות הזאת לא תמיד נשמרה".

"מסך של מסתורין", לפי חרמוני, עטף את המקום שבו התבגר, שכונה ה"א בבאר-שבע, נקודת ציון בתולדות האדריכלות בישראל. "בניינים ארוכים שעשויים מקוביות-דירות. חלונות מאוד קטנים, לא ידעת בדיוק מה קורה מאחוריהם. ובאמת, קרו הרבה דברים נסתרים בפנים. היו בשכונה ובסביבת בני גילי כמה וכמה מקרי התאבדויות. חלקם אנשים מהתיכון שלי. זה מעיד על מצוקה גדולה שהתפרצה, שלא היו לאנשים בגילי כלים להתמודד איתה".

בספר, מכות הרצח שחבריו של הגיבור חוטפים מהוריהם כמו רומזים שכבר עדיף להיות יתום או בן חורג. אביו השוטר של גיבור המשנה, למשל, מאיים על בנו ביריית אקדח. "השכונה שבה גדלתי הייתה מחולקת לשני חלקים ולשני סוגי אוכלוסייה. עניים ומבוססים יותר, אנשים משכילים מול אנשי צווארון כחול. אני לא חטפתי כמו ילדים אחרים מסביבי. אבל כן, מכות היו חלק מהחיים בתקופה ובמקום ההם".

ילדים בספר מפתחים עור של פיל מול הדרמות שיוצרים המבוגרים.
"אני שייך לדור שלא כתבו מספיק על המצוקות שלו. הרבה אנשים בני גילי לא ידעו לתקשר עם מבוגרים. ההורים שלנו, שנולדו בארץ או הגיעו אליה בגיל צעיר, היו בקשר גרוע עם ההורים שלהם. נתק מוחלט או תיעוב עמוק כלפי בני הדור הקודם גרם לזה שהם לא ידעו איך לבטא אהבה או חום כלפי הילדים שלהם, בני דורי.

"אני לא יודע מה זאת 'חוויה הורית' במובן פיזי פשוט. לא יודע איך זה לגדול עם אבא. כשהפכתי לאבא לשני ילדים (בת שלוש וחצי ובן עשר וחצי) הייתי צריך להמציא את ההורות הזאת. היום הבן שלי כבר גדול ומורד, אבל כשהוא היה קטן יותר, הוא היה כמו איבר מהגוף שלי. איך אפשר להסביר רגש כזה, ביחס לאופן שבו אני גדלתי? כנראה שיש אינסטינקטים יותר חזקים מחינוך והשפעה סביבתית".

הוואקום הזה מתואר גם בצורה קומית בספר. יחד עם האלימות יש מקום להרפתקה, להתנסות קיצונית ומסקרנת.
"בכל מה שקשור לילדים, התקופה הייתה פחות מוגנת ומגוננת ביחס למה שמכיר הילד שלי. בכיתה ז' היינו תופסים טרמפים מעומר לבאר-שבע. מי היה מעלה על הדעת היום לתת לילד שלו לנסוע בטרמפים? ולא שאז זה היה פחות מסוכן, אבל בילדות של מי שגדל באזור היה משהו פרוץ ופתוח. היינו מבוגרים צעירים – ילדים שצריכים לגדל את עצמם. ילד אז היה ישות יותר אוטונומית, יותר עצמאית, שצריכה להגדיר את המרחב הפרטי שלה ולגונן עליו – גם בתוך המשפחה ומול המשפחה".

יש לילדות כזאת יתרון ביחס להתבגרות בסגנון הילדים שלך?
"העובדה היא שהיית צריך לדעת לחטוף ולהתגונן. אני תוהה מי מהילדים בבית הספר של הבן שלי, בצפון תל-אביב, היה שורד בבית הספר הישן שלי. מצד שני, זאת עדיין ישראל – אפשר לזהות משהו מהקשיחות הזאת גם אצל ילדים תל-אביביים ב-2017. בתור ילד, אתה יודע בדיוק למי סביבך יש אינסטינקטים יותר חדים ולמי פחות. לי היו אינסטינקטים לא כל כך חדים. לפעמים הייתי צריך להסתמך על חברים כריזמטיים שיצילו אותי ברגע האחרון ממכות. ולפעמים גם לא התממש הרגע הזה, כמו בספר, שהחבר הקשוח מופיע על תקן המלאך הגואל. אולי העברתי את האינסטינקטים הלא מחודדים האלה לבן שלי, אבל למזלו הוא בחור גדול. אי אפשר להתנהג כמו בריון מול מישהו בגודל שלו".

1111

"באותן שנים בבאר-שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב". כך נפתח הספר, אחרי ההקדשה לאביו של חרמוני. משפט פתיחה קרייני, קולנועי, שמבשר על סיפור התבגרות שזהות גברית במרכזו; שמתרחק מהדימוי שביסס חרמוני בספריו הקודמים – 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות' – כמין סופר יידיש-עברי.

באר-שבע הפופית, הרטרואית, של 'קרבת דם' דוחסת למשבצת אחת כמה עולמות שכונתיים: גטאות בספרות ובקולנוע, שיכונים בישראל ובלוקים בניכר; סרטי התבגרות באווירה עבריינית קלה. ובדרכו המחוספסת, גם מבט נוסטלגי, מקומי, בנוסח 'אסקימו לימון' או 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד.

הטשטוש בין מציאות היסטורית וקולנועית קשור גם לאופן שבו חרמוני מציג כאן גלריית טיפוסים, ספק אגדות מקומיות ספק ליצנים. לפעמים נדמה שכל העיר מורכבת מכפילי אלביס, כוכבי רוקנרול וסרטים ישנים. "ורדה אכן דמתה מאוד לקרול קינג", הוא כותב, "כמו שקלאהאן מהמשטרה דמה לקלינט איסטווד, וכמו שאמא של איתן ארדיטי דמתה לקלאודיה קרדינלה והבת דודה שלה דמתה לראקל וולש […] והיו חמישה לפחות שנראו כמו אלביס ואחד שנראה כמו ג'ו קוקר, ועוד הרבה אנשים שדמו למישהו אחר, שהיה יותר מפורסם מהם".

אם גיבור הספר לא מצליח להפוך למחזאי ומסתפק בעבודה כמורה לתיאטרון בתיכון, חבר הילדות שלו הופך לרגע קצר לכוכב, לשחקן ידוע, אבל נשאב אחורה ולמטה. הילדות השכונתית העסיסית מוצגת גם כמלכודת שלא מאפשרת לדמויות להתבגר ולהתקדם בחיים.

"בפריפריה נורא נוח להיות כפיל של מישהו – ונורא קשה להיות הדבר האמיתי. אתה מוזמן לעמוד בבר ולשיר שירים של מישהו אחר, לחקות את אלביס, אבל בלתי אפשרי להגיד דברים משלך. יש כמובן סיפורי הצלחה שיצאו גם מהשכונה שלי – אנשים כמו יהודית רביץ או מאיר בנאי – אבל לרוב היה משהו שקיצץ את הכנפיים לאנשים שרצו לעשות אמנות. משהו שאזק אותם. גם לי לקח המון שנים עד שהתחלתי לכתוב 'ברצינות', מתוך כוונה לפרסם. כנראה שהייתי יותר נהנה מהחיים אם בגיל צעיר הייתי פותח עוד כפתור בחולצה וחושף את החזה, כותב, מפרסם. מצד שני, אולי המעצורים האלה היו טובים לי. כמספר סיפורים, אתה צריך להבשיל, לאמץ מבט פחות ראוותני מזה שמאפיין את המשורר כרוקסטאר שנשרף בגיל 27".

השיער הנפוח, פאות הלחיים, ההווי של באנגים וגיטרות על ספה בחצר, העישון מגיל צעיר – זאת הדרך לבטא רגש גדול מהחיים במקום קטן ומחניק?
"זה מבחן ברור לגבריות. תסתכל בתמונות: מופע השיער של שחקני הפועל באר-שבע מאותה תקופה עוקף את האפרו של להקות דיסקו. אני? מקסימום התחפשתי לג'ון טרבולטה בכיתה ה'. בניגוד לילדים בספר, התחלתי לעשן רק בגיל 15, ומגיל 30 פחות או יותר נגמלתי. עכשיו אני מעשן בגלל הריגוש של יציאת הספר.

"אגב, כשאתה מסתכל על מודלים מצ'ואיסטים מאותה תקופה, רוקרים והחזה השעיר שלהם, אתה נדהם כמה היינו עיוורים לממד ההומואי בתרבות הזאת. היינו מחקים את פרדי מרקורי. כשהסולן של 'ג'ודס פריסט' יצא מהארון, אנשים שעיצבו את עצמם בדמותו הקשוחה התמוטטו לגמרי".

נתת בספר מקום של כבוד לצמיחת שיער הגוף של הגיבור וחבריו.
"תשמע, אני לא יודע אם אוכל להוריש לילד שלי דירה, אבל אין לו מה לדאוג בתחום השיער בחזה. בדיוק חיברנו עכשיו את הפטיפון, וכשהבאתי את האלבומים הישנים שלי לדירה, פתאום נזכרתי בהופעה של תיסלם שהייתי בה, בקולנוע גילת, ב-81'. דני בסן עלה לבמה לבוש בגלימה ובלי חולצה. מה שיש לפרדי מרקורי על החזה כולו יש לבסן על שריר אחד בגב. תראה תמונות של דוגמנים משנות ה-70, לא תאמין כמה שעיר היה מודל הגבריות אז".

משהו מהאסתטיקה הזאת השפיע עליך ככותב?
"אולי. האמנים הישראלים שאני מתחבר אליהם יותר הם הטסטוסטרוניים יותר. שמוליק קראוס, אסי דיין, יעקב שבתאי. אורי זוהר כמובן. רובם לא אנשים נחמדים במיוחד, עם משהו מחוספס ביצירה שלהם. אני יותר מתחבר אליהם מאשר לחנוך לוין, למשל, לגבר המסורס והפרברט. יוצרות נשים אני יכול לכל היותר להעריך. מבחינה רגשית, ההזדהות הפרימיטיבית שלי היא עם יוצרים גברים".

11

תמר מרין, אשתו של חרמוני – בעצמה סופרת, מבקרת ספרות ומרצה – פרסמה לפני כשנה את רומן הביכורים 'ילדים'. לא קשה לאתר נקודות מפגש וחיכוך בין 'ילדים' לשני ספריו האחרונים של חרמוני, בעיקר לאור המשחק בסגנון אוטוביוגרפי, ודאי אצל חרמוני ודמויות האלטר-אגו שלו. נדמה שדמויות מהביוגרפיה המשפחתית והזוגית של שני הכותבים מהבהבות בספריהם. פרידה שעברו כבני זוג ממשיים התגלגלה בדרכים שונות לעלילות ספריהם.

העניין הזה בולט במיוחד באופן שבו הגיבור הנוכחי של חרמוני, אקדמאי ואמן כושל, מתאר את עצמו בעימותים עם שתי דמויות נשיות, אמו ואשתו, מאיר בעקיפין את הצפרדעים שהן נאלצות לבלוע כנשים נשואות. ברגע בולט ברומן, הגיבור מתאר בגידה באשתו בכנס אקדמי, עם ראש החוג שממנו יפוטר אוטוטו. "אם הילדים ישאלו בעתיד", חרמוני מעיר, "אני אסביר להם שזה רק סיפור, שזאת צורה מסוימת של פנייה לקורא".

ובכל זאת, לא מתעוררת לפעמים מבוכה מול האופן שבו בן זוג כותב מטפל בזוגיות?
"בחיים הממשיים אנחנו אנשים עם רגשות סוערים למדי. אבל בהקשר ספרותי, אנחנו מודעים לממד של משחק בכתיבה, ומשתדלים לתת אחד לשני חופש מוחלט. חלק מהאיכויות של תמר ככותבת קשור ליכולת שלה להציע משהו פרוע, בלי ללכת על ביצים".

שני בני הזוג, קל להבחין, עוסקים בספריהם בתלאות הכלכליות שמזומנות למי שמקש להשתלב בזירת הספרות והאקדמיה. גיבורי הספרים מתקשים להכריז עצמאות, לעמוד על הרגליים בזכות עצמם, להשתחרר מתלות במפרנס מבוגר. ב'קרבת דם', תמיכה כספית מהורים מופיעה כעניין רגיש ועקרוני. חרף החיבה שלו ככותב לגיבורים עם שאיפות כושלות בתחום האמנותי, המקצועי, הזוגי – חרמוני מעיד שהמצב קצת נרגע מבחינתו. לפני כחצי שנה התמנה לעורך כתב העת 'מאזניים'. מרצה באוניברסיטה הפתוחה. מלמד כתיבה יוצרת. "כתיבה", הוא אומר, "הפכה אצלי למקצוע".

הגיבור שלך מודד את עצמו בלי הפסקה. הכסף שבני גילו מרוויחים לעומתו, מעמד שצברו מכרים מהילדות. "אם להודות על האמת", הוא אומר, "סך כל מעשיי, הישגיי ומעמדי מתאים לגבר בן 38, 39 ולכל היותר 40. אדם מבוגר יותר, כלומר בגילי, מן הראוי שהיה מספיק מעט יותר בחיים. מן הראוי שיהיה לו יותר".
"מי שרוצה להתעסק באמנות, מבין משלב מסוים שישנם המון אנשים מוכשרים. כדי להיות אמן מתפקד, אתה צריך ללכת מעבר לשאלת הכישרון. לדאוג שזאת תהיה העבודה העיקרית שלך. התנאים הכלכליים היום כל כך טורפניים, שגם הדימוי הרומנטי של הסופר בעליית הגג, שכותב לאור הנר, התפוגג. כתיבה היא ג'אגלינג מאוד מורכב. אתה חייב ללמוד להתפרש על תחומים שונים, ללמוד לשרוד מבחינה פוליטית. אני לא הצלחתי להתחנף לבעלי כוח כמו הגיבור שלי. לא מושך אותי לקבל אישור מאנשים מבוגרים ומבוססים ממני. וזה משפיע גם על הכתיבה. אפשר היום להכניס לדורות קודמים, לתאר אותם באופן סאטירי, ובאופן כללי – לא לחכות לתעודת ההכשר מסופרים ותיקים או בעלי שררה באקדמיה. אהבת הורים היא לא הדלק שלי. אני פונה לאהבת בני הדור שלי, ומתקשר בדרך כלל יותר טוב עם צעירים ממני. הפסיכולוגית הכי טובה שלי הייתה צעירה. הצלחתי לספר לה דברים שלא סיפרתי כל החיים לדמויות הורים סמכותיות".

בנסיבות מתאימות, בהנחה שהמדינה מציעה תקציבים נדיבים יותר ליוצרים מחוץ למרכז, היית חוזר היום לבאר-שבע?
"למרות הנוסטלגיה, טוב לי פה. המעבר לתל-אביב לא מבטל את הזהות וההיסטוריה שלך. להפך, להגיע מהפריפריה לתל-אביב מחזק את הרצון שלך להטביע חותם אמנותי ותרבותי. אני מסתכל על תל-אביב כמו על נאשוויל – אם אתה זמר קאנטרי, שם אתה צריך להיות".

מתן חרמוני, קרבת דם, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

2

מודעות פרסומת

עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 31.10.2014

את 'הבשורה על־פי יהודה' אפשר לקרוא כתשובה בצורת רומן לטוקבקים ששולחים לעזה ולעזאזל את הבוגדים מבית, השמאלנים, אלה שמוכרים את בני עמם לגויים בעבור נזיד עדשים. עמוס עוז, מטרה פופולרית להאשמות כאלה, יוצר כאן מין תיאטרון בפרוזה שמגיב לזן החדש־ישן של פוליטיקאים ישראלים – הכאילו־עממיים, העלק־פטריוטים, שהפכו את הטוקבק לאמנות הנאום; ששמשתיקים קולות של אופוזיציה וביקורת, כשהם מצביעים ללא הרף על בוגדים בלאום. 

לטוב ולרע, עוז הוא מגיב יחסית מהיר לענייני השעה, מי שעדיין נתפס כפרשן פוליטי־היסטורי, אולי אחרון הנביאים החילונים שצמחו כמין רשות מקבילה לשלטון בישראל. 'הבשורה' הוא קודם כל עדות להתפתחות מעניינת בדמות הציבורית של עוז בשנות האלפיים: מעמדת הנסיך הציוני, קול המצפון ההומאני – לדמות שנויה במחלוקת, כאילו מודחת מכיסאה, סמל לשלטון הישן. עוז והדמויות שהוא יוצר ברומן בוחנים את תפקיד הבוגד, האח הרשע, זה שמוציא את עצמו מהכלל. הבוגד הראשי הוא יהודה איש קריות, תלמידו של ישו שעל פי הברית החדשה מכר את רבו לרשויות עבור בצע כסף והביא לצליבתו. מי שדמותו הפכה שם נרדף לבוגדנות נתעבת, שמגלם את עורמתם ושפלותם של היהודים בעיניים אנטישמיות.

עוז מתבסס כאן על טקסט נוצרי גנוז ומצונזר ששב והתגלה בסוף המאה ה־20, וב־2006 זכה לפרסום סנסציוני בעיתונות העולמית. אותה בשורה נכתבה במאות הראשונות לספירה, והיא הופכת על פיו את הסיפור הנוצרי הקאנוני. יהודה מתואר שם כשליח הנאמן ביותר של ישו, כיורש האותנטי של תורתו. הבחירה של עוז בשם 'הבשורה על־פי יהודה' היא כבר פרובוקציה מבטיחה. לא רק רמז לרומנים היסטוריים־פופולריים־קונספירטיביים בסגנון 'צופן דה־וינצ'י'. היא מאותתת מצד אחד על עריקה דתית, כמעט השתמדות – ובאותו זמן מבקשת מהקוראים להיות שופטים נאורים. לצפות בדרמה דרך עיני הבוגד־לכאורה.

לזכותו של הרומן ייאמר שקל מאוד לקרוא אותו – ומסובך יחסית לכתוב עליו. הוא מתרחש בירושלים על תפר שנות ה־50 וה־60, וכמעט על תפר הגבול שחילק את העיר אז בין ירדן וישראל. העלילה מתמקדת בשלוש דמויות חיות ובשלוש־ארבע דמויות מתות או נוטשות, לא פחות נוכחות. גיבור הרומן הוא סטודנט־לשעבר אבוד, נלהב ונאיבי. טיפוס ספרותי ידוע. מספר הרומן עוקב אחריו כמין מדריך טיולים או היסטוריון בן זמננו שכאילו מקרין שקופיות לצופים ישראלים עכשוויים.

עוז כאילו פונה כאן לקהל צעיר וחסר ידע, למרות שהספר יקרוץ כנראה לקוראים מבוגרים יותר. למי שיוכל ליהנות מחזרה מאוחרת, רטרואית, לפרוזה הישראלית הצעירה של שנות השישים. בניגוד לשעשוע שעוז ובני דורו הפיקו אז מהקבלות חידתיות והיסטוריות בתחום העלילה, עיצוב הדמויות ואוצר הלשון – עוז לא משחק כאן במחבואים. הדמויות עצמן מותחות קווים בין חייהן לבין מעגלי ההתרחשות שמחוץ לבמה ומאחורי הקלעים. מצד אחד, היחס של כותבים יהודים ונוצרים לאורך הדורות לקשר בין ישו ויהודה. מצד שני, טרגדיה אמיתית, טרייה עדיין, שהולכת ונחשפת לגיבור הסטודנט. האובדן הכפול שעברו בעלי הבית המסתוריים שאליו עובר הגיבור, האישה החידתית ששוכרת את הגיבור כבן לוויה לגבר הקשיש שחי איתה, בתוך הדרמה של הקמת המדינה.

אין טעם להיכנס כאן למסכת ההיסטורית והאידיאולוגית שהרומן פורש, שהמוקד שלה הוא דמותו של הבוגד־לכאורה – מי שמעז לאתגר את דעת הרוב והשלטון, שמציע נתיב אחר, חלומי, אופטימי, ובהכרח משלם על הסטייה הזאת מחיר כבד. השאלה האקטואלית של הרומן, שמוקרנת בחזרה לקוראים בישראל של 2014, היא שאלת המדינה היהודית והלאום הפלסטיני: האם יש לשני העמים דרך לחיות כאן בלי לשסף זה את גרונו של זה, בלי לשחק את תפקידי הכובש והנכבש.

1
מתוך 'מופע הקולנוע של רוקי'
 

על פניו, אפשר לומר שזאת החולשה הראשית של הרומן. העובדה שאפשר לקרוא אותו כמין רומן פובליציסטי, כמין גירסה הפוכה ל'אלטנוילנד'. במקום פנטזיה אוטופית־ציונית־עתידנית – הצצה אחורה למקורות מהמשבר הנוכחי בחיים הפוליטיים בישראל. באופן מפתיע, הרומן לא יוצר תחושה של הרצאה. גם לא השימוש שלו במין דיאלוגים כמו עיוניים, שיכולים להזכיר צפייה במחזה מוסר ציוני. הרומן הזה עובד מפני שמתחת לכסות העיונית שלו, מתחת לעבודת הסמינר הסטודנטיאלית שעוז והגיבור מגבשים במשותף, נוצר תהליך רגשי לא צפוי.

תחילת הרומן מכינה את הקרקע למין סיפור מסתורין גותי, בנוסח אדגר אלן פו או סרטי טראש ישנים – על הנפש הזכה, הסוערת, שמגיעה לטירה חרבה ושם מתוודעת לסודות של שושלת מתפוררת. כל הסימנים והקריצות העבות בפגישה עם הרומן מראים שזה יהיה הסיפור. שכאן תתרחש צליבה נוספת, בגידה נוספת, קורבן חדש. אבל עוז בוחר ללכת בכיוון מעודן יותר. במקום ברית שטנית – עם האישה המדיחה, עם האדונית, או עם מכשף קשיש וידען – נוצר כאן סיפור אהבה כפול בין הגיבור ומארחיו.

עוז הולך ומוותר על המנגינה הסאטירית, הלעגנית, שלפעמים מכניעה אותו ככותב, כמתבונן בדמויותיו. גם הממד האפל והגרוטסקי של הדמויות מתמסמס. אפילו כשהן מתנהגות כשחקני תיאטרון או קולנוע מלודרמטי – עוז מקפיד לתאר את נימת הקול שלהן, את הניגון האישי שמאחורי הדקלום, שסותר את התפקיד הבימתי שהן משחקות.

האמפתיה הזאת, ההשתתפות בצער מצד הגיבור והסופר, ביחס לדמויות החיות והמתות – נותנות נפח גם לדיון האידיאולוגי שנפרש כאן, לניסיון להציג את הבוגד כחולם, כאמן, כמי ששואף לחיים יפים יותר, ולא מוכן להסתפק בהישרדות ובביטחון רגעי. בניגוד לדיון ההיסטורי־רעיוני של הספר – שהוא לא בדיוק חדשני או מהמם – האמפתיה הזאת מצליחה ליצור קריאה דינמית: כל אחת מהדמויות מקבלת את תפקיד הבוגד ואת תפקיד המושיע. הבגידה היא מעל לכל ניכור לאנשים הקרובים אליה, ניכור לעצמה – ולא בגידה ברעיונות גדולים. אם רוצים, אפשר כמעט לקרוא את 'הבשורה' כרומן אנטי־אידיאולוגי, שרואה ברעיונות מהפכניים, כולל הציונות, פתח לחולשה, להתעלמות מהמצוקה המיידית של בני אדם. במילים אחרות, עוז מציע כאן חזרה לתפיסה פשוטה ונגישה הרבה יותר של סולידריות, שלא מבוססת על רעיונות אלא על מחוות יומיומיות שקשורות למגע, לאוכל, להקשבה מינימלית. בתוך הארמון האפל, המתפורר, הדמויות שלו לומדות שוב לטפל ולגעת אחת בשנייה.

קל למצוא כאן הזדמנות נוספת לחבוט בעוז בהקשר פוליטי, מגדרי, עדתי. גם כשהוא מאמץ עיניים רגישות יותר, פחות לבנות או גבריות, יש לפעמים משהו מכני באופן שבו תעודת הזהות של הדמויות משמשת אותו. אפשר גם להרגיש איך הוא מפלרטט עם קהל אירופאי בעזרת המדרש שלו לאגדה הנוצרית. גם כך, יש חשיבות וכוח לניסיון הזה לתת צ'אנס נוסף לעיקרון האוניברסליות, הנוצרי והיהודי: אם לא האהבה הגדולה והנצחית, אם לא המחילה לשונא ולאויב – לפחות האהבה לרעך כמוך, שיושב בחדר השני, מתעטש.

עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם