רות אלמוג, אישה בגן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.3.2013

נאסר עליהן לחתום את שמן על ציורים, לצייר ציורי עירום, ללמוד אנטומיה ולהתקבל לגילדות מקצועיות. הכסף שהן מרוויחות עובר כמעט אוטומטית לרשות הבעל או האב. כמעט תמיד הן מנוצלות מקצועית (או מינית) על ידי הקרובים אליהן או על ידי מעסיקים רשמיים. מה מקשר סופרת ישראלית ותיקה וממוסדת ליוצרות חלוציות בתולדות האמנות באירופה?

במבט ראשון, ואחר כך במבט שני ושלישי, 'אישה בגן' של רות אלמוג היא יצירה שמרנית ומסוגרת. הבחירה לקבץ ביוגרפיות של ציירות ופסלות אירופאיות, שרובן פעלו בעידן הבארוק, יוצרת רושם של מנה שחוממה פעמים רבות, גם אם לא בעברית: ניסיון לתאר היסטוריה חלופית, שמעמידה במרכזה גיבורות שיצירתן הושכחה או יוחסה ליוצרים גברים בכירים. אחת מנקודות השיא של הניסוי היצירתי־תיאורטי הזה רשומה על שמה של וירג'יניה וולף. במסה 'חדר משלך' מ־1929, היא מפנטזת את חיי אחותו של שייקספיר ואת הקשיים, החרפה והפשרות שהיו בוודאי נכפים על גאונה ספרותית בזמנו. אסופות נושאיות על חיי אישים דגולים מהדהדות גם את האגף הפדגוגי של היסטוריה קלה, מקוצרת, שרווחו כאן לפני עשרות שנים והיו מיועדים לבני נוער. יותר מזה, נדמה שהספר עצמו עומד בסימן התנגדות לעידן האינסטנט הנוכחי, בכל מה שנוגע הן ליצירה אמנותית והן לידע היסטורי.

על פניו, איזה יתרון יש לאלמוג, נגיד, ביחס לקטגוריה של "ציירות איטלקיות" בוויקיפדיה? רוב היצירות שהיא מזכירה בספר לא נכללות בו, ורק מיעוט מתוכו מופיע בהדפס צבעוני. חשדנות דומה מעוררת עצם הפנייה לעידן של מלאכת אומן, של תהליך חניכה מפותל שכולל חשיפה לאסכולות וטכניקות שונות, התמודדות עם חומרי גלם מגוונים, עם פוליטיקה של גילדות, פטרונים וחצרות אצולה. ההיקסמות הזאת, רוצים או לא, מעמידה באור פושר את הסער והפרץ של יוצרי אינסטגרם ופייסבוק בני זמננו, את הקלות הילדותית של לחיצת האצבע על האייפון. גם כאן, אלמוג נכנסת לזירה כשבעים שנה אחרי שנוסח הדיבור על אמנות משוכפלת ועל אובדן ההילה של האמן, כיוצר של מופתים חד־פעמיים.

11
לוויניה פונטאנה (Lavinia Fontana), ציירת איטלקית, ילידת המאה ה־16, 'דיוקן אנטואנטה גונזלס'

 

את ההתנגדות הראשונית הזאת לא מוכרחים לסלק, ובכל זאת, די מהר מתברר שמעניין לקרוא את היצירה של אלמוג. שיש בה משהו מושך וכיפי למרות שורה של סוכנים לא סקסיים. אלמוג מזגזגת בין שני סגנונות עיקריים כאן: כתיבה כמו ביוגרפית, כאילו יבשה וכרונולוגית, על חיי היוצרות שהיא מתארת בגוף שלישי; ומולה סיפור בגוף ראשון, דרמטי יותר, לפעמים אפילו מעושה או נמלץ מדי, מפי הגיבורות שמביטות בחייהן במבט לאחור. לתוך שתי התבניות האלה אלמוג מחדירה התבוננות פרשנית ביצירות, קטעי מסה או הגות שעוסקים בזיכרון ומאבק להכרה אמנותית, והתייחסות לרדיפות היהודים באותם זמנים ומקומות – שמקבילה לרדיפה או להצרת דרכן של אותן נשים יוצרות.

מעל הכל, ניצב מול הקורא האתגר המוצהר לקרוא את הספר כדיוקן עצמי של אלמוג, לפענח מתוך ההתבוננות שלה ביוצרות אחרות "דברים שאיני רוצה לזכור, שעליהם לא סיפרתי מעולם וכבר לא אספר". הספר, שמוקדש לאביה של אלמוג, נוגע כמה פעמים בניצול מיני ובאונס של חלק מגיבורות הסיפורים. במובן הזה, הספר לא רק מתייחס במפורש לעמדה הכפולה של אישה יוצרת מול התרבות וחוקי המשחק היצירתי שבתחומם היא פועלת – הוא מאפשר לפרש ולחדד את העיסוק ההולך וגובר של אלמוג באלימות לאורך ספריה.

ההיבט האישי והחזק ביותר קשור לעצם המבט של סופרת ותיקה, ילידת 36', מהכותבות המוערכות בספרות הישראלית – בנשים שנכנסות לתוך העולם האמנותי ולתוך ההיסטוריה הצעירה־עדיין של נשים יוצרות. כשאלמוג מתמקמת בעמדת הפרשן והחוקר, ניכר שהיא מבקשת להדגיש את הכוח האמנותי שלה כמספרת, ואת התעוזה להשלים על פי הציורים והפסלים את סיפורי החיים המקוטעים (והבדויים לפעמים) של גיבורות הסיפורים. היא אמנם ממשיכה כאן את העיסוק ארוך השנים שלה בציור כדימוי (היא עצמה עוסקת בציור, ספריה מרבים להשתמש בדמויות של יוצרות ובמספרות־ציירות), אבל העניין הייחודי ב'אישה בגן' הוא הרצון הגלוי להשיג הכרה ומעמד, להיחשב לרב־אמן. אלמוג, שזכתה כסופרת לתשומת לב אקדמית ולכר פורה של פרשנויות, מצביעה על תחום סודי ובתולי ביצירתה שמחכה, אולי לשווא, לפרשן כמוה. בעקיפין, אפשר גם לשמוע את הביקורת שהעבירה בראיונות על הסקסיזם שאפיין את עולם הספרות הישראלי, את הפגיעות בה כסופרת אישה.

בסופו של דבר, למרות הרתיעה הראשונית, 'אישה בגן' מתגלה כמהלך עכשווי ודי אמיץ. העיצוב של דיוקן אישי דווקא בעזרת חיקוי של כתיבה אנציקלופדית מצליח להחזיק יפה את האלימות והבוטות שהסופרת מבקשת להציג. בדחיפה קלה מאחורי הגב, אלמוג מדרבנת את הקוראים לבדוק את ההגבלות והמחיצות שחלות היום, אצלנו, על מי שלא נולדו לקסטה הנכונה אבל מבקשים לקבל את חירות היוצר. איזה מחיר משלמים כאן נשים ואנשים שמבקשים להתבטא  – אבל שייכים למקום, לדת או לגזע הלא נכונים.

רות אלמוג, אישה בגן, הוצאת זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

איימן סיכסק, אל יפו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.6.2010

רגעים לפני שראשה נערף, דרכה מארי אנטואנט בטעות על רגלו של המוציא להורג. טוענים שהמלכה לשעבר לא איבדה את העשתונות וביקשה את סליחתו. היכולת להביט בעיני התליין ולהביע מולו נימוס אלמנטרי היא הוכחה חותכת לא פחות מהגיליוטינה לכך שגם בחוסר מוצא מוחלט, אדם יכול לפעול מתוך חירות, זעירה ככל שתהיה, ולשמור על צלם האנוש שלו.

יוצרים מתמודדים עם הגבלות ודיכוי בדרכים שונות כדי לשלוט במרחב. האמן ההומו קית הרינג יצא מעיירה אמריקאית קטנה ונוצרית ועטף את שנות ה־80 השמרניות של ממשל רייגן בגרפיטי ובציורים של בולבולים. הגנגסטה־ראפ הפך את האקדח למיקרופון ואת המיקרופון לאקדח. 'אל יפו', ספר הביכורים של איימן סיכסק, מחפש דרך משלו להתגבר על מציאות ישראלית ויפואית שגבולות והגבלות חורשים אותה לאורך ולרוחב. מגבולות ממשיים ברחוב, בצורת מאבטחים, שוטרים ובנייה אגרסיבית, ועד גבולות סמליים של דת ותרבות בעשור של מלחמה שפולשת לחיי היומיום.

ההיכרות הראשונית עם הגיבור והמספר – שאוסף חומרים ספרותיים מחייו וכאילו מדבר בעיקר עם עצמו תוך כדי קריאת פנקסו האישי – מציירת אותו כילד טוב שלא יוצא מהקווים. המשפטים שקטים, ממוסגרים היטב. ההתרחשויות סובבות סביב תיאור מאופק של חילופי דברים ומבטים. רבים מהפרקים מסתיימים בפואנטה עגולה, עגמומית־מחויכת.

די מהר מתגלה שהסגנון הזהיר הזה הוא ביטוי של סיפור חיים שלם, שמתגבש בפרקים שבנויים כסיפורים קצרים עצמאיים. אביו של הגיבור נהרג בתאונת עבודה, אבל במקום לתפוס את מקומו כפי שמצופה ממנו, הוא מתמסר ללימודים, לכתיבה ולחיי האהבה שלו. בפרק הפותח, מהטובים בספר, הגיבור מייסר את עצמו על שנתן לדודיו את השליטה בעתיד אחותו, בשעה שהוא זוכה ליהנות מהחופש הכלכלי והאינטלקטואלי שנשלל ממנה. העדינות של סיכסק ככותב מגיעה בסיום הסיפור לשיא ספרותי: האח יושב בחדרם המשותף בזמן מסיבת האירוסים, מפנה לאחותו את מיטתה לשעבר וממלמל הבטחה לעזוב את הלימודים בירושלים ולחזור לגור ביפו. אחרי ההתקדמות האיטית והפיוטית של הסיפור מגיעה בהפתעה סטירה שנותנת האחות השותקת לאחיה.

קל לחשוב שהסטירה הזו היא מחאה על כך שהפקיר אותה, אבל בו בזמן, מהדהדת פרשנות אחרת – האחות פוטרת את אחיה מהתייפייפות הנפש ומהדחף להקריב את שאיפותיו האישיות. הסיפור הזה מסמן את עיקר המאבק של הגיבור. כמי שניצב על המקף של תל־אביב־יפו־ירושלים, עליו לבחור שוב ושוב אם לוותר על הזיהוי שלו עם החברה הערבית כדי להתקדם בעולם התרבות הישראלי, או להישאר נאמן לקודים הדתיים והמשפחתיים של בני עמו.

רומיאו ויוליה הפכו את המאבק הזה לטרגדיה של שחרור מגזירת הגורל והמשפחה. סופרי ההשכלה היהודית וספרות התלושים הפכו את מצב הביניים בין תרבויות וצורות חיים למשל על האדם במאה ה־20. סיכסק מדגיש את המרכיב היומיומי, הקומי לפעמים, של המאבק הזה – מאבק על סמלים מנופחים בשטח יפואי מצומצם, שבו גם סופגנייה שמחלקים בסופר בחינם הופכת לשדה קרב זעיר, וצובעת את פני העומדים בתור באבק סוכר כמו ליצנים או חיילים. הוא מזהה את הגיחוך האנושי של חבורת מג"בניקים שמקדירים את חיי היפואים בעצם נוכחותם, אבל ברגע שיורד עליהם גשם, צריכים להימלט כמו ילדים לחדר מדרגות – ומעניק עליונות רגעית לתושבים הקבועים של יפו.

הטכניקה הזאת מזכירה לפעמים את הצילום של אלכס ליבק. תמונות מהרחוב שמפקיעות סמלים, שלטים וכיתובים מהקשרם ומוציאות מהם את האוויר הממלכתי. אצל ליבק מורגשים לרוב החופש של המצלמה ועליונות הצלם על המצולמים שלו; סיכסק, לעומת זאת, ביקורתי כלפי עצמו לא פחות מאשר כלפי האנשים שהוא מתאר, ומאפשר להם להפגין אירוניה ואמפתיה כלפיו.

יש לספר מגבלות שנובעות מהמשימה שהוא לוקח על עצמו – בירור היחס בין האדם הפרטי לחברה שהוא שייך אליה והניסיון לבחור בעצמו את הכלים התרבותיים שלו כסופר. לעיתים הסמליות והאירוניה מנצחות בקרב הזה. לפעמים אין סבלנות למצוא את הקשרים הפיוטיים בין הפרטים הפרוזאיים שסיכסק מצרף אחד לשני. אבל רוב הזמן 'אל יפו' מציג דרך רגישה ומעוררת הזדהות להתמודד עם תחושה של מצור פוליטי ומחשבתי שמלווה ציבור לא קטן בישראל היום. הוא מצליח לשכנע שגם האנשים העדינים, המתפשרים מטבעם, יכולים להשמיע קול בחברה שמצפה מהם לשתוק ולבלוע צפרדעים. ויותר מזה, שהיכולת הזאת בסופו של דבר יוצרת מרחב של חירות: "דומה שבכל פעם שאני רוצה לכתוב", כותב סיכסק, "הפנקס הישן הזה כמו מפנה לי לפתע שטח נוסף".

איימן סיכסק, אל יפו, הוצאת ידיעות ספרים