על רשימת המועמדים לפרס ספיר 2011

דווקא השנה, כשהעניינים הולכים חלק, בלי סקנדלים ובלי ערעורים, מתגלה כמה חיוור הפרס הזה מבחינה תרבותית. עד כמה שולית ההשפעה שלו ביחס לגובה הפרס הכספי. הרי אף אחד לא יכול לבוא בטענות כלפי רשימת המועמדים הסופית שפורסמה בשבוע שעבר. איש לא יבוא בטענות, ואיש לא יתרגז, בעיקר מפני שמדובר בספרים שממילא לא עשו שום רעש – לטוב ולרע.

לקו הסיום, כמו שאומרים בריאליטי, הגיעו מתמודדים ראויים. מי נשאר בחוץ? קודם כל, רבי המכר. מהסוג שלא פעם לקח את הגביע מאז שהפרס נוסד בשנת 2000. כמו מארגנת חתונות שנדרשת להפגין טעם מאופק, ועדת הפרס ויתרה הפעם על שמות פופולריים כמו צרויה שלו ואשכול נבו ('שארית החיים' ו'נוילנד'). מצד שני, לחתונה גם לא הוזמנו סופרים נסיוניים יותר, פחות קלים לעיכול (דרור בורשטיין ואלמוג בהר, למשל, שנכללו בסיבוב הראשון). בלי אינטלקטואלים, בלי סלבס.

בולט בהיעדרו בעיקר 'היינו העתיד' של יעל נאמן. על פניו, מדובר בזוכה קלאסי: סיפור על ילדותו והזדקנותו המואצת של הקיבוץ. שילוב עדין בין סיפור אישי לסיפור לאומי, שזכה לליטוף מצד המבקרים והקונים. לגמרי לא ברור למה נאמן נשארה בחוץ. אולי הספר, שמשתמש בסגנון ספק היסטורי ספק יומני, לא הקרין מספיק "ספרותיות" בעיני הוועדה.

כל חמשת המתמודדים הסופיים ראויים כאמור לתשומת לב, אבל אף אחד מהם לא יצר סביבו דיון משמעותי – לא בביקורות, לא בפורומים, לא בקופות. לי עצמי לא מתחשק לקרוא שוב את רובם, למרות שנהניתי מהם במפגש ראשון. בצורה זו או אחרת, כולם נוטים לאיפוק ולא קופצים מעל הפופיק – הן סגנונית והן עלילתית.

'ארטור' של דן־בניה סרי, הסופר הוותיק בחבורה, הוא כאילו הפרוע בהם. זהו עיבוד פנטסטי ומפולפל לסיפור ילדותו של סרי בירושלים המנדטורית, יש בו עניין היסטורי ושילוב מעניין בין סגנונות לשוניים – אבל הוא לא מצליח להחזיק את המתח הראשוני שהוא מעורר, ונמוג לתוך הוויה ילדותית־מזדקנת. 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני הוא ספר ביכורים מפתיע, שעוסק בעולם זר יחסית לקורא הישראלי, תעשיית המלודרמות העסיסית שהצמיחה תרבות היידיש באמריקה, אלא שחרמוני מתבונן בספרים הסנסציוניים האלה מתוך ריחוק אוהד ונבון. 'יולנדה' של משה סקאל, צעיר המתמודדים, יכול היה להיות זוכה אופטימלי. מעודן, מהורהר, מחויך; ספר דמוי פורצלן שיתאים לוויטרינה בסלון החדש. גם אם חגי ליניק יזכה [כפי שאכן קרה], אף אחד לא יתלונן. ליניק, יליד 59', הוא סופר לא ידוע שזוכה לביקורות מחמיאות, ו'דרוש לחשן' שלו נראה כמו הספר הרציני ביותר ברשימה. השופטים יוכלו לטעון, ובצדק, שהוא מציג את נושא השכול מזווית חדשה, ביקורתית־רגישה, לפעמים כמעט מצחיקה.

מצורפים יחד, כמו פרסומת של בנטון, הספרים האלה מדגימים מצגת כאילו־פלורליסטית, טוב טעם ממלכתי. קצת יידישקייט, קצת מזרחיות, קצת קוויריות לבנטינית, קצת שכול, קצת קסטל־בלום.

'חיי חורף', של הסופרת החשובה בנבחרת, אמנם חלף מעל ראשי הביקורת, ולפעמים נתפס כחוליה חלשה במכלול הספרים שלה, אבל אפשר לראות בו גם תפנית נועזת. המציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב את האבסורד האלים שמזוהה עם קסטל־בלום. במעין תגובת נגד, הקובץ האחרון שלה חיקה דווקא מצלמה פשוטה שמתעדת נופים של דיכאון ותלישות. סיפור הנושא בקובץ הוא מופת של התבוננות קרירה, והנכונות של קסטל־בלום לחשוף את עצמה כסופרת ללא עזרת הפעלולים שמזוהים איתה הופכת אותה לזוכה לגיטימית – למרות הראיון משבוע שעבר, שיעיב על הזכייה.

כמוה, כל המועמדים הסופיים מתארים עולם חרב, גולה, במגוון נסיונות לעקוף את הפאתוס המתבקש. כולם מבטאים מין צנע ספרותי, בעידן שבו מספידים את הספרות השכם והערב. היה אפשר לומר שבמובן הזה אנשי הפרס נמצאים עם היד על הדופק החלוש, אלא שדווקא הספר המוביל בכיוון הזה – 'היינו העתיד' – לא נכלל כאמור ברשימה הסופית. הבחירה בספרים הצנועים השנה חושפת בעיקר כמה זהיר הפרס, כמה חסר ביטחון. הביטוי 'קירח מכאן ומכאן' הולם את הפחד הזה מקצוות. לא אהבתי את 'שארית החיים' של צרויה שלו, למשל, אבל לפחות מדובר בספר שאפתני ולוהט. אם המטרה היא לחמוק מאישומים בפופוליזם – למה לוותר על ספר חזק ותובעני כמו 'זה הדברים' של סמי ברדוגו, אולי הספר המעניין של השנה החולפת. לא פופולריות, לא העזה, לא פריצה מפתיעה ולא מפעל חיים הם המדד לזכייה. לא בדיוק דיאלוג עם הקהל, ולא בדיוק דיאלוג עם הקהילה הספרותית. אין כאן יומרה להתוות כיוון, רק ניסיון לעמוד בקצב.

מה משרתת המכובדות העכברית הזאת? מה הזהירות הזאת מבחירה מוטה, מעוררת מחלוקת, פוליטית, מחנאית? בסופו של דבר, הטון השקט מטשטש את המשמעות האמיתית של הפרס: כסף ציבורי שנצבר בחסות מפעל חוקי ומפומפם של הימורים. הון במונחי משכורת של סופר, פרוטות מבחינת מפעל הפיס – שמרוויח פעם נוספת תדמית ממלכתית, פילנתרופית, ומאפשר למדינה להתחמק מחובותיה לחינוך ולתרבות. הרעש סביב הראיון של קסטל־בלום הוא דווקא תזכורת בריאה לוולגריות שעומדת מאחורי הפרס: נדבה לאנשים המוזרים שהימרו על חיי רוח, בימים האלה ובזמן הזה.

צרויה שלו, שארית החיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.4.2011

האם כרטיס האשראי של צרויה שלו ייבלע אי פעם בכספומט? האם יש דבר כמו משיכת יתר ספרותית, אובר־דרפאט של חומר מילולי, של דימויים, של השתקפויות? מכל השמות שבעולם, 'שארית החיים' הוא השם שבחרה שלו לרומן החמישי שלה – רומן רעבתני עד כדי בולימיה, שמתמרד נגד עצם הרעיון של הסתפקות במועט, של התכלות הגוף. לא פלא שהספר כולל תיאור של אצבעות נתחבות לפתח הלוע ופוצעות את הענבל. לטוב ולרע, זאת המוזיקה של שלו – פעמון של בשר שלא מפסיק לצלצל.

'שארית החיים' הוא גם שם מחזור שירים של לאה גולדברג, שנכתב סמוך למותה. המרירות הנזירית שהפגינה שם גולדברג לא תמצא את מקומה כאן. יש לרומן הזה עלילה וגיבורים ונושא – אבל הגיבור האמיתי הוא יצור ששמו 'עוד' שנלחם בחייל ושמו 'די'. על שני אלו מולבשים שלושה סיפורים. הראשי בהם שייך לדינה, מרצה להיסטוריה בת 45, שהמגע שלה עם העולם הולך ונעשה קהה. הקריירה מדשדשת, בעלה מסור מדי לעבודתו, ובתה לתפקיד הטינאייג'רית המתנכרת. אחרי שאמה מתאשפזת בבית חולים, משתלט על דינה זיכרון של תינוק, אחיה התאום של בתה, שמעולם לא נולד. היא מתחילה לתפוס את חייה כסיפור על אמהות ואהבה מוחמצות, ובחשבון נפש פנימי ומתפתל מעמידה לדין את הקשרים עם הקרובים אליה.

שני הסיפורים המקבילים, של אחיה ושל אמה, משלימים את התביעה הזאת לפריון. האמא, בדמדומים על סף המוות, הוזה את הילדות היפה והקשוחה שלה כבת הראשונה של קיבוץ ליד אגם החולה. הבן־האח מתמודד עם כרס מתפתחת ועם תוצר הפשרות שעשה לאורך חייו: נישואים חמוצים, ילדים אומללים, שחיקת מעמדו כעורך דין שמייצג בדואים שזכויותיהם נפגעו.

למרות הביוגרפיה המעניינת של כל אחד מהם – שלושת הגיבורים מדברים בעצם בקול אחד. קול קדומים רומנטי שנקבר תחת אבק היומיום, אבל מתפרץ בעקבות מחלת האם ותובע לצאת למסע צלב, לגעת במשהו מוחלט שהחיים הבורגניים מלמדים לוותר עליו. הקול הזה מקבל אינספור שמות ואפיונים ברומן: נשמה, נפש, אהבה, דיבוק. בדרך כלל הוא מדומה לרוח רפאים – של ילד שלא נולד, של אהבה שפוספסה, של יצירת מופת לא כתובה. לדמויות המשנה, נציגי ההיגיון כביכול, יש שמות אחרים לפרץ הזה. את האגדות שיוצרת הסבתא כילדה, למשל, אביה מנסה לגרש בעזרת חינוך ספרטני. הקרובים לדינה, בתורם, מאבחנים אצלה "משבר גיל המעבר" ו"בעיות הורמונליות", כשהיא מחליטה לנסות לאמץ ילד למרות התנגדות המשפחה.

המסע של הגיבורה לאמץ ילד הופך למלחמה נגד ערכי המעמד הבינוני־משכיל שאליו היא שייכת – נגד העיקרון של רגליים על הקרקע והסתפקות בביטחון משפחתי. שלו יודעת לתקוף את הנושא, בין היתר באמצעות שימוש בחומרים אישיים. בשנה שעברה פירסם בעלה, הסופר איל מגד, מעין יומן פילוסופי על אימוץ ילד זר באמצע החיים. בניגוד למגד, שלו מעצבת את תולדות מעשה האימוץ – צעד שהוא חלק מרשת כוחות בירוקרטיים, משפטיים וכלכליים – על גבול המלודרמה והמעשייה.

בהקשר הזה, שלו היא הקול הבולט בזרם של סופרים משנות ה־90 שיצאו למלחמה בשלטון הריאליזם בספרות העברית וביקשו לפוצץ אותו בכלי הרומן הרומנטי; מה שנחשב למוגזם, יפה מדי, קיטשי, רגשני – הפך אצלה לחומר אמנותי. מאז הפכה לסופרת נמכרת־מתורגמת־משווקת, והיום נדמה שהפרויקט של הספרות שלה הוא שניצח. האדם הישראלי הממוצע – כלומר זה שמופיע בתוכניות ריאליטי או צופה בהן – הפנים היטב את כללי המלודרמה. התביעה לרגש ולהתרגש, הדיבור הפסיכולוגי, הבחינה העצמית המתמשכת – כולם הפכו ללחם חוק בטלוויזיה.

 אלא ששלו הולכת ברומן הזה צעד קדימה. מעשה האימוץ, הפנטזיה של אמהות כל־יכולה, מוצג כאן כמאבק בכוחות מדכאים של רציונליות וחוש מידה. ובאמת, שלו היא עדיין אחת מהסופרים הבודדים שמוכנים לתאר בעברית ובלי הסוואות, למשל, השתוקקות של אם לבת במונחים גופניים וארוטיים. או לתאר את דמות האח המבוגר על סף ריגוש מיני בזמן שאמו הגוססת מנסה לחנוק אותו. 'שארית החיים' מוקדש לרצון לשקוע בביצה הזאת, במרק של דחפים אדיפליים, בהתפלשות נרקיסית חסרת בושה.

מצד אחד, יש משהו מרשים ועוצמתי בשאיפה של הספר ושל הדמויות לגעת בטוטאלי. מצד שני, הדחף הזה להכיל ולייצר את הכל, להימצא במצב בלתי פוסק של לידה – גם כנושא וגם כטכניקת כתיבה – חושף מגבלה בסיסית אצל שלו: אומץ לב שלא באמת חוצה את גבולות המותר, פריקת עול שבעצם משתוקקת לשליטה ולסדר. ההתרחשות אף פעם לא תזעזע או תגעיל. השפה תמיד מתפייטת, עשירה, חפה מגמגומים. גם המודעות העצמית לפאתוס לא תהפוך אף פעם להומור, לרגע נינוח, לשמץ קלילות. להפך: הקורא רק מתבקש לטבוע בבריכת הקטיפה, בעוד ועוד קפלים: כל התרחשות תמיד תשקף רגע מילדות הדמויות, כל לידה היא תאומה של אובדן או התייתמות. כלב לא יעבור בסצינה מבלי ששלו תקביל אותו לאחת הדמויות. אם יש הריון בספר הזה, הוא זה שבו האני יולד את עצמו, בולע, מפריש ומקיא.

צרויה שלו, שארית החיים, הוצאת כתר