ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ
מודעות פרסומת

שהרה בלאו, נערות למופת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.4.2012

פרסום 'נערות למופת' הוא דבר בעיתו. רומן שמבקש לחשוף את השימוש בדימויים שואתיים ככלי להשגת צייתנות ושליטה לא היה יכול להופיע בזמן טוב יותר מאשר ביריד האיראני שמתנהל בימים האלה בישראל, כמו שיעור חברה של 'בעד ונגד'.

שהרה בלאו ידועה קודם כל כסוכנת שואה, כמי שייסדה ב־99' את טקסי יום השואה האלטרנטיביים, שביקשו אמנם להעניק פנים חדשות לפולחן השואה הישראלי אבל תיפקדו גם כחלק ממין פופ שואתי שהתפתח כאן בשנות האלפיים ועוד לפני כן, והתפרץ בעשרות ספרים, הצגות וסרטים. בספר הזה, שבורא מחדש את נעוריה של בלאו בבני־ברק, אפשר אולי לשמוע גם הכאה על חטא, ובכל מקרה, התפכחות מהקסם השחור של תעשיית סיפורי השואה.

בלאו מתארת בספרה השני חבורה של תלמידות דתיות בשנות ה־80 שמתהפנטות מסיפור על 93 הבתולות, מעין אגדת קדושים מודרנית על נערות בזמן השואה, שהעדיפו למות על קידוש השם ולא לאפשר לחיילים נאצים לגזול מהן את תומתן. במרכז הספר עומד מאבקן של הגיבורה וחברותיה להעלות על הבמה פסיון שממחיז מחדש את ייסוריהן וגאולתן של הבתולות.

השיחוק הגדול של בלאו הוא היציקה של תהליך תרבותי־פוליטי מורכב למסגרת של הקשרים פופולריים. בלי להצהיר על כך, הספר נכנס לטריטוריה של סרטי תיכון אמריקאיים, של מלחמת מעמדות בין מקובלים לדחויים. באופן ספציפי, בלאו משחקת על מסורת צדדית שמבקשת לחשוף יחסי כוח אכזריים בחברת הנערות, ומקצינה אותם למימדים רצחניים (מ'מלכות הכיתה' עם ווינונה ריידר מ־89' ועד 'ילדות רעות' עם לינדזי לוהן מ־2004) היא מחדירה לסיפור מרכיבים של פנטזיה ואימה כאשר סיפור העלילה יוצר קשר משולש בין סיפור מותן של 93 הבתולות, לבין מותה הטרגי של אם המספרת ובין היעלמותה של מלכת הכיתה בסיפור העכשווי. באופן הזה, הספר מיישר קו עם הספרות והקולנוע האמריקאיים שמתארים את חרדת ההתבגרות המינית במונחים של רוחות וערפדים – וחושף את האלמנט המדכא והשמרני שבהם. אם רוצים, אפשר לדבר גם על התזמון המדויק שבו קושרת בלאו בין תהליכים של הקצנה דתית להיסטריה של צניעות.

אלא שמה שהיה יכול להפוך לאלגוריה מבריקה על הפוליטיקה הישראלית – כמלחמת מעמדות טינאייג'רית שבה מעמד הקורבן מעניק למשתמש כוח וסקס אפיל – מתממש רוב הזמן בצורה פושרת. בעיה אחת קשורה לעצם הבחירה במספרת בגוף ראשון. על פניו, בלאו מדגישה קול שנון ובוגר, שמתייחס להתרחשויות מהעבר, אך לרוב בזמן הווה. זהו קולו של מי שכבר מודע לסיום המעשה, אבל מבקש לשחזר אותו בצורה כמעט יומנית, על סף המודעות העצמית, מבלי לוותר על העמדה הרגשית וחסרת הפרופורציות שנהוג לייחס לגיל ההתבגרות. בלאו מצליחה אמנם לעצב סיפור התבגרות אמין, אבל לא מוצאת דרך יעילה להתמודד עם המלודרמה שהיא עצמה טווה ועם תפיסת העולם המלודרמטית של טינאייג'רית במשבר (בניגוד, למשל, לריאליזם העמוק של לאה איני ב'ורד הלבנון', שהתנגד מכיוון דומה לדימוי הקורבן הנצחי). אם התיאורים הקריקטוריים והמלגלגים שבעזרתם מציירת הגיבורה את הדמויות השונות היו אמורים לשמש משקל נגד לקו המלודרמטי – בפועל הם יוצרים רושם של סגירת חשבונות מטעם מי שעדיין לא התגברה על עלבונות מנעוריה.

הבעיה המרכזית יותר בנקודת המבט קשורה להתעקשות של בלאו לנתח, לפרש ולבקר את הדמויות – כולל ניתוח עצמי של המספרת. העניין הזה אמנם משרת תחושה של דיווח אותנטי, של חשיפה כאילו יומנית, אבל נראה שהוא מאמץ את הכשל שהספר יוצא נגדו: את הנטייה להתעקש על פרשנות מסוימת, ההשתלטות על הסיפור שמגרשת ממנו כל סימני שאלה. אם המספרת של בלאו מגלה איך מערכת החינוך והחברה סביבה השתמשו בסיפורי השואה כדי להפוך אותה ואת חברותיה לילדות טובות וצייתניות – היא מאפשרת לא פעם לטון פולמוסי ופובליציסטי להכניע את הסיפור. גם כשהיא מציגה את הצד הגרוטסקי במוזיאון שואה מקומי, היא עצמה לא נוטשת את תפקיד המדריכה המסבירה במוזיאון.

'נערות למופת' מסמן כיוון מעניין וראוי להערכה, אבל נראה שבלאו הסתפקה ביצירת רומן לא יומרני למתבגרים, לעיתים נוגע ללב, במקום לתת דרור לכיוונים הפנטסטיים, המיניים והאלימים שהיא חוגגת סביבם. 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו הוא לא בדיוק סרט מופתי – אבל הוא יכול ללמד איך שפת הפופ והקומיקס יכולה להפוך את פנטזיות הנקם והקורבן שקשורות לשואה ליצירה רדיקלית אמיתית. סיפור החניכה הישראלי, שעובר במחנות ההשמדה בפולין ומסתיים במחסומים, מחכה עדיין לכותבים מנומסים פחות.

שהרה בלאו, נערות למופת, הוצאת זמורה־ביתן

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ