ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

שולמית לפיד, טעות אנוש

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.10.2012

הגיבורה של 'טעות אנוש' מצטיינת בחזות אפורה, חסרת ייחוד, הסוואה מושלמת לסוכנת מוסד. אפשר למצוא וריאציות שונות של העיקרון הזה בקטלוג של טיפוסי בלשים. השוטה לכאורה, התמהוני, הבינוני, הבלתי־מאיים – מי שהאינטלקט החריף שלו, היכולת לקרוא את הסמוי מעין, נסתר מעיני החברה. שולמית לפיד לא הולכת סחור־סחור כשהיא מציגה לקוראי ספרה החדש את רות פרלמוטר, סוכנת ביון בדימוס, בעלת סוכנות נסיעות בזמן הווה: "היא נראתה כמו דודה זקנה שהולכת לשוק. מישהו שאנשים לא זוכרים". מובן שהדברים נראים אחרת מקרוב. מפגש אחר מפגש, מגלות דמויות המשנה בספר את עליונות הגיבורה, את כוחה השקט, אפילו את יופייה הסודי – שאולי נרמז מלכתחילה בשם פרלמוטר (אם הפנינה).

ההזדהות הכמעט מיידית של הקוראים עם סוג כזה של בלשית מתעצם בזכות המיקום שלה בעולמם של סוכני מוסד, אותו מועדון של נאמנות גברית ובריתות גבריות – שבו, גם בספר הזה, התפקיד השכיח שמיועד לאישה הוא לשתוק ולתמוך בבית, הרחק מהאקשן. אבל הזווית המגדרית היא לא עיקר העניין בספר. כבר הטלוויזיה של שנות השמונים העלתה לגדולה דמויות של נשים בלשיות. האפרוריות הממזרית של פרלמוטר יכולה להזכיר, למשל, את גיבורת 'רצח במשיכת קולמוס' שגילמה אנג'לה לנסברי. קוראים ותיקים של לפיד בוודאי ישוו את הנשיות הלאנשית כביכול של פרלמוטר לליזי בדיחי, גיבורת ספרי הבלש שמזוהים איתה מאז שנות השמונים.

הנקודה המעניינת קשורה לבחירה להציב את הגיבורה בעימות מול הבית החברתי והרוחני היחיד שהיה לה, כלומר מול עמיתיה במוסד. אף אחד לא יאשים את לפיד בחתרנות או רדיקליות אחרי קריאה ברומן, ובכל זאת, בשנים שבהן מאבדים כוחות הביטחון את הדימוי המכובד שלהם – ע"ע פרשת אשכנזי־ברק – משתמשת לפיד בגיבורתה האפרורית לכאורה כדי לחשוף את החומר האנושי שממנו קורצו אנשי הסוד. מי שבמשך שנים הוצגו לציבור כדמויות כמעט מאגיות, כגיבורי פעולה אגדיים, מוצגים כאן קודם כל כקבוצה חברתית ומקצועית ככל גילדה אחרת. גם הם חוטאים בחנטרישיות ובהסתבכויות כלכליות, או מנצלים את מעמדם לעניינים שגרתיים כמו ניאוף. בני אדם.

ביחס אליהם מתגלה הגיבורה כסוכנת מסורה וחסרת אמביציות – כלומר, אישה. מי שנכנסה למסדר הגברים החשאי, אבל נשארה בגדר אאוטסיידרית ומעולם לא ניצלה את המעמד לטובתה. מסיבה זאת, אחרי שאחד מעמיתיה ספק נרצח ספק מתאבד בירייה, מתבקשת פרלמוטר לחקור בעדינות את חבריו לנשק הפנסיונרים, כלומר להוציא את הצדק לאור אך להותירו בחסות החשכה, לפני שכוחות המשטרה יגלו מיהו והזרקורים והמצלמות יופנו לאנשי הצללים.

המתח הבסיסי בין הצורך לחשוף והרצון להסתיר, בין הוקעה לנאמנות, מתלבש יפה על גיבורה מסוג כזה. יותר מכך, הוא מותאם לקוראים המדומיינים של הרומן: פטריוטים מהזן הישן, הבלתי מתלהם, אנשים שכמו הגיבורה מאמינים בעבודה מבוצעת היטב ולא בקרדיט ויחסי ציבור. האפרוריות של פרלמוטר, האפיון המיושן שלה, הם אות כבוד לה ולקוראים. כמוה גם הם רואים איך מוקד ההזדהות והנאמנות שלהם – המדינה, כוחות הביטחון – עובר שחיקה והשחתה. גם הם כמעט מקווים לגלות שהעוול והאשמה – הרצח ברומן, הביקורת כלפי ישראל בעיתון – יופרכו. לא במקרה מדגישה לפיד את החיבה של פרלמוטר לממתקים. אחרי הכל היא גם קצת ילדה, מישהי שלא הזדהמה באינטרסים פרטיים (זהו מאפיין שחוזר אצל לא מעט גיבורות מתח ופעולה, אותה תמימות ערמומית וקטלנית ששירתה היטב גם את אומה תורמן ב'קיל ביל').

את הכיוון הזה מסבכת לפיד בשתי צורות. היא מציבה מול הגיבורה דמות־מראה של חשוד בפשע, אחד המוסדניקים לשעבר שמתגלה כיצור אנוכי וחרמן. בניגוד לגיבורה, הוא מועל בתפקיד כדי לספק את צרכיו. מה שנחמד הוא שלפיד כמעט מעוררת כלפיו הזדהות ומציגה אותו כשעיר לעזאזל, כבריון כושל. היא משתדלת להציג אותו דרך עיניו שלו, כאדם ממוצע שהמציאות (בעיקר הכלכלית) מובילה למעשי טיוח ונוכלות, כלומר מי שזורם עם רוח הזמן, עם ההשחתה, כדי לשרוד. במקביל, מקבלים הלבטים המוסריים של הגיבורה לבוש רומנטי, לפי המסורת. הגילוי המכוער, אך האנושי, של חבריה, גורם לה לבחון את הפשרות והוויתורים שעשתה לאורך הדרך, ובראש ובראשונה ויתור על אהבה וזוגיות. לפיד מוליכה את הבלשית ואת הקוראים שהיא מייצגת להפנות את הרוך וההזדהות שלהם מהמוסד ומהערכים שהוא מייצג לזולת, לאדם פרטי שהוא מושא תשוקה בשר ודם.

התהליך הבריא הזה של התבגרות יוצק סימפטיה ואמינות לאחת הדילמות הקלאסיות (ואפשר לומר, המדומות) בספרות הישראלית, המתח בין הכלל לפרט. למרות התרשלויות נקודתיות פה ושם (דיאלוג מסורבל, מסירת פרטים לא ברורה, ענייני הגהה), הספר מעורר עניין וצובר תנופה לקראת סופו. כמו הגיבורה שלה, נדמה שלפיד מציגה את עצמה בעקיפין ככותבת תכליתית, לא יומרנית, עם חוש הומור סביר. ביצועיסטית ותיקה ששומרת במעלה השרוול עוד קלף או שניים. התוצאה אולי לא עוצרת נשימה, אבל מהנה.

שולמית לפיד, טעות אנוש, הוצאת כתר

סיפורים סלולריים מאת שולמית לפיד, יאיר לפיד אמנון דנקנר ודרור פויר

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.11.2009

מחקרים מראים שציפורי שיר עירוניות, שַחֲרורים למשל, למדו לחקות צלצולים של טלפונים סלולריים. ועכשיו, בשעה טובה ומוצלחת, גם סופרי ישראל למדו לצייץ כמו אס.אם.אסים: פרויקט שהושק לפני כחודש (ומאז בוטל, י"ל) מציע לקורא העברי סיפורים בהמשכים, שיישלחו אליו מדי יום (לא כולל שבת) במסרונים טלפוניים, תמורת 1.50 שקלים לפרק.

הנטייה הטבעית היא לקונן על זילות הספרות כששומעים על מיזמים מסוג כזה; לְבַכות חוויה אנושית נוספת שהמפלצת הסלולרית הצליחה לכבוש. בפועל, יש כאן הזדמנות לנער קצת אבק מעל ספרות המיינסטרים הישראלית, מה גם שנחמד לקבל לעת ערב, במושב אחורי של מונית, אס.אם.אס כאילו אישי משולמית לפיד.

אס.אם.אסים יכולים להפוך למפגן של יכולת ספרותית. כמו שיר בצורת סונטה, גם הם מאלצים את הכותב להשתחל לתוך מסגרת קפדנית. כמו ציור מיניאטורי, אין בהם מקום למשיחות מכחול מיותרות. טיפה זיוף, מילה דשנה מדי, והכותב נחשף בעירומו. כמה רגש, כמה תשוקה, כמה רמזים סמויים מכווצים בהודעה הלילית הקלאסית: "ערה?".

הז'אנר המכונה בעולם 'נובלה סלולרית' נולד לפני כשש שנים ביפן, אומה עם חיבה לטקסטים זערוריים נוסח שירי הייקו. כמו הסיפור בהמשכים שעלה לגדולה בעיתונות של המאה ה־19, גם הסיפור הסלולרי קשור ליסודות של מלודרמה, מתח ורומן רומנטי – ז'אנרים שמבקשים לכבוש את לב הקוראים ולקנות את נאמנותם לאורך זמן ובמנות. ביפן הז'אנר הזה צמח מלמטה למעלה, כשכותבים סלולריים בשם בדוי זכו לפופולריות בקרב חוגים של מתבגרות ומתבגרים. אחרי סיבוב במזרח הרחוק, באפריקה, באירופה ובצפון אמריקה – המדיום הזה עולה לארץ וקופץ ישר לסלון מכובד, מגובה בשמות כמו יורם קניוק ויאיר לפיד, בחסות 'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' שהקים דדי צוקר. במובן מסוים, מול כל האופרציות המהבהבות שפלאפונים מציעים היום, אין דבר מתבקש יותר משימוש בטכנולוגיה אס.אם.אסית בצורה הטהורה ביותר: מילים. השאלה היא אם המיזם הישראלי הוא ניסיון אמיתי לחדש ולהעניק חוויית קריאה שונה, או שכל הטררם הוא לא יותר מגימיק.

שלושת הסיפורים שנדגמו לא גרמו לי לצלצל מהתרגשות – במיטבם, הם מצליחים להעביר איזה רגש לרגע אחד – ובכל זאת כיף להיפגש איתם למחרת. 'פרפר בטוקיו' של שולמית לפיד, למשל, הוא סיפור מהוגן, מיומן ולא מבריק במיוחד. הוא מצליח לתאר דרמה משפחתית דחוסה דרך תודעתו של נער חרד, כשזוג דתי צעיר פולש למחסן הצמוד לדירת הוריו. לא ניכר שהסיפור הזה נכתב מלכתחילה לפורמט הסלולרי, ונדמה שלא ייגרע ממנו כלום על נייר. יותר מזה, הנטייה של לפיד לחזרות דרמטיות ("האֵם הבינה את הגישוש הזה, את המשושים האלה שנשלחו, את הניסיון הזה, שלא העז להלביש עליו מילים") יוצרת הד רועם מדי בשביל אולם בגודל קופסת גפרורים. מצד שני, התיאור של משפחה לא נורמטיבית, מינית על סף חייתיות, שחודרת לשגרת החיים של משפחה כל־ישראלית, יכול להתפרש גם כמשל לאופן שבו הספרות הממוסדת מאוימת מהפלישה של האס.אם.אס וקרוביו הצ'חצ'חים לזירת הקריאה הציבורית.

אם כבר צ'חצ'חיות, צריך לציין שלסיפורים שנקראו לא היה אומץ או שכל להשתמש בשפה האס.אם.אסית עצמה – עם העילגות המכוונת שלה, הרווחים הגרפיים או השימוש הווירטואוזי בסימני פיסוק. עם זאת, אמנון דנקנר יצר גרסה קומפקטית מעניינת של סיפור בלשי. 'החוקר הטוב קולמה' הוא מין מדרש לאחד המשלים הידועים מאת קפקא בעלילה שמפגישה בין דמויותיהם של חוקר רצח אגדי והגאון הספרותי מפראג. סיפור חמוד ומעלה חיוך שעושה שימוש יעיל בטוויסטים אבל לא מוביל למתח ממשי.

דווקא הכותב הפחות "ספרותי" מבין המשתתפים, העיתונאי דרור פויר, מתייחס במפורש לאס.אם.אס כמדיום בסדרת מסרונים בעלת השם הצנוע 'ג'נסיס'. פויר, העיתונאי הראשון שנשלח לחלל, שולח מסרים קצרים ונואשים לבסיס האם שלו, אחרי שהוא מתעורר מתרדמה עמוקה ומגלה שהוא היחיד מבין אנשי הצוות שנותר בחיים. כמו דנקנר ובניגוד ללפיד, הסיפור מנצל את הניחוח הסרקסטי שמאפיין הרבה התכתבויות באס. אם.אס. במין מהלך היצ'קוקיאני, 'ג'נסיס' משנה את הפרספקטיבה של הקוראים ומצמיד אותה כל פעם לצד אחר של המצלמה, של ערוץ התקשורת. פעם הקוראים הם אלו שמקבלים את השדרים המבוהלים של פויר, ופעם הם נחשפים לדו"חות של בסיס האם ומקבלים בעצמם את תפקיד האובייקט שאח גדול צופה בו ומנצל אותו לצרכיו (האם יש כאן רמז ליחסן של חברות הסלולר בארץ לציבור הצרכנים?).  במילים אחרות, למרות הסגנון הדחקאי, דווקא פויר מצליח לומר משהו על חוויית האס.אם.אס ולהשתמש במדיום עצמו בצורה אמנותית.

כל זה מרמז, עושה רושם, שלז'אנר הזה תהיה משמעות אמיתית רק אם כותבים ספונטניים יתחילו לעשות בו שימוש, אם יקום ציבור שיפיץ את הסיפורים ויתערב בתהליך היצירה. רק אם הטכנולוגיה הפשוטה והערמומית הזאת תהפוך ל'עשה זאת בעצמך'. אם כותבים כמו דוסטויבסקי, בלזאק או דיקנס לא בחלו בסיפורים בהמשכים – אין סיבה שאיזה פקאצ ישראלי בן 14 לא יכתוב את 'בעקבות הSMS האבוד'. (-;

'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' לא האריכה ימים. לכתבה קצרה על ספרות סלולרית ב'גרדיאן'