ראיון עם סמי ברדוגו, חמור

"צפה לגרוע מכל. אני בטוח שאין להם מושג מי אני ושהם לא קוראים ספרות". סמי ברדוגו מזהיר אותי מפני המפגש שבו הוא עומד לדבר על עצמו ועל הספרים שכתב בפני קהל מבוגר, ותיקי מושבים ויישובים, בתיכון ליד קיבוץ נען, לא רחוק ממזכרת בתיה שבה גדל. אבל אני כאן לכבוד הגרוע מכל. או לפחות לכבוד המביך, החריג, המשונה, שברדוגו מתמחה בהם כסופר. כבר 20 שנה, מאז ספרו הראשון 'ילדה שחורה', הוא מעצב עולם ספרותי שבו נורמטיביות היא עניין חשוד, מפוקפק, ותחושת מוזרות כלפי הגוף, הזולת והשפה עצמה היא נקודת המוצא.

לא מזמן, הוא מספר וצוחק על עצמו, מול קהל שכמעט כולו מורכב ממרצות ומסטודנטיות, תיאר את עצמו במשפט "אני לא אוהב נשים". זאת לא הייתה התרסה מכוונת. רק הדרך הספציפית שלו להתייחס למיניות שלו כגבר הומו. אם פליטות פה כאלה משתחררות מול קהל אקדמי, אוהד – איך יקבלו את ברדוגו הפנסיונרים שמגיעים לתיכון פעמיים בשבוע, משלימים בגילם שעות לימוד?

בפנים שלא נראות מאושרות, ברדוגו בוהה במוטו החינוכי שמקדם את פנינו בכניסה למבנה: "השמים הם הגבול והדרך דרך ארץ", ובערכים מודפסים כמו 'נתינה', 'מעורבות' ו'אמפתיה'. בחדר המורים, לפני תחילת השיעור, הוא מדבר עם אסתר אדיבי שושן, רכזת הספרות שהזמינה אותו, על השערורייה שכמעט נוצרה בספטמבר האחרון סביב הסיפור הראשון והיפה שברדוגו פרסם, 'שוק' מ-1998.

תלמידת כיתה י', שלמדה בתיכון (אחר לגמרי) את הסיפור, התקשתה לעכל את שורות הפתיחה שלו: "בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה". אמא של התלמידה הייתה עוד פחות מרוצה. היא פירסמה פוסט פייסבוק מזועזע שהופנה למשרד החינוך וגרר מאות תגובות והמוני שיתופים: "מקובל בעיניכם שילדים יחויבו ללמוד בבית הספר יצירה כזו? שהציון יושפע מיצירה מטרידה כל כך? איפה הצניעות הבסיסית? מה מראים לנוער עוד לפני שהם הבינו את המיניות שלהם?"

ברדוגו, שמתגורר בשנה האחרונה בברלין, מספר שהדי התקרית בפייסבוק, בפוסט שהופנה למשרד החינוך ולדמויות כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, הגיעו אליו באיחור ובהפתעה. "מה שמפליא אותי הוא שלפני 20 ו-15 שנה הסיפור הזה עבר חלק במערכת החינוך, עם כל המורכבות שלו. לא הרימו גבה. והנה כעת אנחנו ב-2019, צועדים קדימה אבל אחורה. אמא וילדה וקהילה שלמה של אנשים מזדעזעים מסיפור שבעבר בכלל לא עורר כזאת תשומת לב. אני חושב שזה מסמן את רוח הזמן שאנחנו נמצאים בו, ולא לטובה. רוח שנוטה לשמרנות ולהתחסדות ולהגנה כביכול על הילדים מדברים חסרי שחר. הרי הדבר האחרון שאפשר להגיד על סיפור כמו 'שוק' זה שהוא מתאר פורנוגרפיה, ניצול ו'הטרדה', כמו המילים שאנשים כתבו עליו שם בפייסבוק" (קישור למאמר פרשנות על הסיפור 'שוק' בכתב העת 'מכאן').

המפגש עם כיתת המבוגרים – שמוקפת גם בתלמידי כיתות י"א וי"ב שמצטרפים לשיחה – דווקא עובר חלק. האנשים מקשיבים, צוחקים פה ושם במקומות הנכונים. שואלים שאלות קולעו. ברדוגו, בתורו, מתאר את עצמו ואת הכתיבה שלו כמי שמסרבים להשתייך לכל קבוצת השתייכות. זרות, הוא אומר, היא עניין בסיסי לחיים של אנשים בישראל שהוא מסרב לוותר עליו בקלות. גבר מבוגר, עם מבטא צרפתי בולט, מגיב ואומר: "כולנו זרים כאן בעצם. ישראל היא מקום של אנשים זרים, בלי בית", אבל מיד מוסיף, "אבל בסופו של דבר התחברנו, לפי התוצאות". "עניין של פרשנות", עונה לו ברדוגו. תלמיד צעיר שואל את ברדוגו למה בחר להרוג את דמות האם בסיפור 'שוק', או יותר נכון, למה בחרת "להרוג את אמא שלך". מישהי אחרת מתארת את הקריאה בספר אחר של ברדוגו כחוויה מתישה, שהעבירה אותה כל פעם בין כעס לאמפתיה כלפיו, "עד שהבנתי שזה העניין שאתה בעצם מתאר, את החיים האלה ואת המאמץ שלך להשתמש בשפה". אפשר לסכם: גם אם היו למישהו גפרורים מתחת לשולחן, אף אחד לא ניסה להעלות את הסופר באש.

1
מתוך הסרט 'רבקה' (1940)

הרומן החדש של ברדוגו 'חמור' מתפצל בין שני קווי התרחשות: בין אקלים קפוא ולהט, בין צפון הארץ ודרומה. בין סיום הנעורים של הגיבור ב-94' לגלגול המאוחר בשנים האלה. הנדסאי מובטל, מתגרד, על גבול התפקוד התקין. בדומה לגיבור המכונס, הכמעט מתפורר, בקרוב גם ברדוגו יחגוג, או לפחות יממש, יום הולדת 50. מכל הגיבורים שלו, הוא אולי הרחוק ביותר מהביוגרפיה הפרטית של ברדוגו, ובכל זאת הם חולקים זיכרון משותף.

רוסלאן, גיבור הספר, נהג להבעיר בנעוריו שריפות קטנות והרסניות בפוטנציה, בשוליים של קריית ים. גם לברדוגו היה תחביב דומה, אבל בגיל צעיר בהרבה. "הייתי יוצא וממש מדליק חלקות קטנות של עשב יבש", הוא אומר, "זאת התרגשות בלתי רגילה. פחדתי מזה, אבל גם נורא נהניתי. לראות את השריפה הקטנה הזאת. כאילו כבר בגיל קטן כאילו נמחקו לי החוקים של המותר והלא-מותר. יכול להיות שאני מבקש לחזור בכתיבה לתחושה הזאת, של סטייה מהחוקים".

"ועם קסמי הגפרורים", הוא כותב בספר, "התקדם רוסלאן אל מקומו בחוץ, אל השטחים המזרחיים המתקייצים, שהתבהרו לעומתו והלהיטו בהדרגה את ההזדרזות הלאה – להגיע כל־כך קרוב אל סופם של הצמחים, לא אל מותם בינתיים […] והתקרב ברגליים מעט רועדות אל מצבור העשבים היבשים, התכופף אליהם ומישש בלטיפה את קצותיהם, ושלף את הגפרורים, הדליק אחד בלהבה כחלחלה והדביק אותה אל גידולי הפרא הקשים ופחד מאוד – האם הם יסכימו או שיתנגדו לו, האם הם צוהבים אותו, שונאים־שונאים אותו? וגם מן הרוח פחד. כי זאת כמעט תמיד באה, בלי התחשבות החלה ללבות את ההתכלות, שהנה קרתה קודם־כל במו־ידיו של רוסלאן".

תפסו אותך פעם משחק באש?

"לא, אלה היו טקסים שלי עם עצמי. חד משמעית. לא היה שם נזק ממשי. אבל היתה שם אלימות. בכלל, הייתי יכול בתור ילד להרוג חיות קטנות. דבורים וזבובים אני מתכוון. לדחוף פתאום אנשים או חפצים, בלי סיבה הגיונית".

ילדים עושים דברים כאלה. רק שאצלך בסיפורים, המעשים האלה גורמים לגיבורים להסתובב כמו פושעים בעולם. כאילו הם מסרבים להתבגר ולקבל את העובדה שכולם סוחבים איזו אשמה אנושית משותפת.

"כבר בספר הראשון שלי, אמרו לי שנולדתי עם תחושת אשמה. שאני כותב כמו מישהו אשם. יכול להיות שזה רגש שאמור להשתנות עם ההתבגרות, אבל קודם כל, אני לא מאמין בהכרח שאנחנו משתנים לטובה עם ההתבגרות, שיש בכלל ערך חיובי להתקדמות. יותר מזה, בניגוד אליך אני לא חושב שכולם מסתובבים עם תחושת אשמה פנימית. להפך, כשאני מסתכל על הסביבה אני מרגיש שהרוב דווקא חופשי מאשמה כזאת. שאם כבר, עומדים להאשים אותי ולהוקיע אותי. זאת תחושה שמלווה אותי מגיל צעיר. בשבוע שעבר נסעתי להצטלם לתוכנית בערוץ הכנסת, ואני מסתובב שם, בין האנשים והשומרים, ומרגיש שכולם חוץ ממני נראים הכי בסדר שיש, מסודרים ומהוגנים. תראה את המורים כאן בחדר המורים".

'חמור' מוכיח את הנקודה, את היכולת של ברדוגו להלך בדיוק על קו התפר שבין נורמטיביות לבין פירומניה. בין חזות אפורה של חיים לכאורה חסרי דרמה – לבין הטרגדיה הגדולה שבכל זאת רותחת מתוכם אחרי שמתרגלים לצורת הסיפור הייחודית שלו. בין השתבללות פנימה בתוך עולם לשוני וערכי משלו – לבין הניסיון ההפוך של ספריו לזעוק להכרה, ליצור קשר.

בספרו 'זה הדברים' מ-2010 הגיבור פחות או יותר חטף את אמו מבית האבות, במטרה להכריח אותה ללמוד קרוא וכתוב בביתם הישן. 'חמור' מתאר, בין היתר, קשר עם חמור פצוע, שהגיבור אוסף לביתו, לחצר האחורית במושב בת הדר שסמוך לרצועת עזה, כשהוא מפנה כלפיו קשת רגשית שלמה: הזדהות, משיכה, השתוממות, הזנחה. כאילו החיה היא השתקפות שלו עצמו, של הוריו, של מאהב בלתי רצוי. כאילו הוא עצמו חמור חצי אילם.

"התקשורת עם חמור, הדין והדברים איתו, לא נעשים בקול", ברדוגו אומר. "מול חמור לא צריך לדבר, ולא צריך לנחש מה השני חושב. לך תתפוס מה זה דיאלוג עם בנאדם. מה אני יודע עליך? כמה אתה יכול להכיל אותי? עד כמה קשר אנושי יכול להגיע לידי שלמות? מבחינתי אתה – כמו כל אדם – תמיד תאיים עלי. תרצה או לא תרצה, תמיד תפחיד אותי. גם אם נעשה את הדבר הכי נעים בעולם, תמיד נצטרך לדבר. לתקשר. להסכים ולא להסכים. דבר שמבחינתי נראה כמעט בלתי אפשרי".

הנה עכשיו, בכיתה, דיברת בצורה מאוד פתוחה ומובנת, והקשיבו לך בהתאם. אנשים שחשבת שאין להם שום קשר לספרות כמו שלך חלקו איתך תובנות רגישות.

"לא פעם אומרים לי שאני אדם מתקשר, חברותי וכולי. אבל זה קורה שעה, שעתיים, וזה נגמר. זה לא מתקדם הלאה. הילד, הילדה, הנערה, המורה, האמא, האבא, המרצה, העורך הספרותי – כל אחד מהם הוא השוער המטפורי שעוצר אותי בכניסה. ישויות שאני כל פעם מחדש צריך להתמודד איתן. ישויות שאני כל פעם מחדש צריך להתמודד איתן. לנסות להבין ולתרגם אותן. לשאול איך קוראים אותי ואיך אני קורא אותם. וזה פגם. אין לי כנראה את הכישורים החברתיים כדי להתגבר על האשם ועל תחושת הרדיפה.

"אני עוד מעט בן 50. לכל האחים שלי יש משפחות וילדים. אמא שלי בדיוק עומדת להפוך לסבתא רבתא. בניגוד לרוב האנשים סביבי, אני פחות ופחות כבול למסגרת שתרסן אותי. לא למערכת יחסים אנושית, לא למוסד עבודה. השנה חייתי בעיקר על חסכונות, ואין לי מושג איך ייראו החיים שלי כשאחזור לישראל בעוד כמה חודשים. אני אפילו לא כבול כבר לשום בית. העברתי את כל החפצים שלי לפני שנה לאחותי. וכבילות יכולה הרי להיות דבר טוב. במובן הזה, הרבה פעמים אני מרגיש שאני מפגר מאחור בזמן שאחרים מתקדמים. מצד שני, זה הספר הראשון שבו השתמשתי בדמות של מספר בגוף שלישי. מישהו שמדבר אל הגיבור, שמקלל אותו, שמדרבן אותו לקום, לצאת, לעשות משהו. למה אתה נמנע כל כך, הוא שואל אותו. למה אתה תקוע. למה אתה הולך לישון בתשע בערב, בקיץ, ביום שישי".

2

משפט הפתיחה של הרומן עונה לשאלה שעוד לא נשאלה: "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חמור". שם הספר, כמו גם קפיצת המדרגה שלו מבחינת אינטנסיביות, תעוזה והעצמת המאפיינים הייחודיים לברדוגו ככותב, יכולים להיראות כתגובת נגד להערכה הממסדית שהוא זוכה לה, לפרסים שהוא מקבל, לעובדה שכמעט על אפו ועל חמתו, כמו שמדגים המפגש בבית הספר – ראיית העולם שלו בכל זאת מייצרת הקשבה. גם אם הוא מתעקש שלא לחגוג את הסימון הליברלי והקהילתי של מזרחיות, של קוויריות, של זהות אמנותית.

"אני לא מכחיש שאני חלק מהעולם הזה", הוא אומר. "במודע או לא במודע, אני כותב מה שאני כותב לאור מה שאפשר לקרוא לו המהפכה הפמיניסטית, והלה"טבית, והמזרחית. אבל אני לא עושה הסכם עם התקופה הזאת, והגיבור שלי לא לוחץ לה את היד. להפך, הוא היה רוצה לחזור לעידן קודם, לסדר שאפשר לקרוא לו שמרני או סגור יותר. אפילו בסקס הוא מבקש איזו תנוחה רגילה שאופיינית לגבר ואישה.

"אתה כנראה רואה את חצי הכוס המלאה ביחס לספרים שלי. נכון שאני מתאר יחסים בין שני גברים. שאני יכול להרשות לעצמי לתאר יחסים לא רגילים בין חיה ובין גבר. שאני יכול לתאר שריפות ומוות ודברים מאוד קיצוניים. ונכון, שאלה דברים שאני יכול היום לדבר עליהם בלי שאף עורך לשוני יעצור אותי או ינקה את הביטויים הבוטים והפחות קונבנציונליים מהכתיבה שלי. מצד שני, עם כל החופש והלשון המשוחררת שמתאפשרת לי והיא נהדרת – אני בכל זאת חושב שבמעבה הטקסט או אולי מעליו, קיימת מציאות לא פשוטה. ככל שאני נעשה יותר מעוכב בחיים מול הזולת, ככל שאני מרגיש מנוכר יותר לזמן ולמקום שבהם אני חי – אני נעשה יותר ויותר משוחרר בכתיבה. המרחב של הכתיבה הולך ונפרץ. וזה גם מסוכן".

מסוכן?

"אפשר לאבד את הדעת. ואפשר לאבד מגע עם העולם החיצון".

את שמו של גיבור הספר, רוסלאן איסקוב, ברדוגו שאב דווקא מהעולם הממשי, החיצוני: שמו האמיתי של אחד ההרוגים באסון החניון מ-2016, שבו נהרגו ברמת החייל שישה אנשים. החקירה המשפטית עדיין מתנהלת. "ראיתי ידיעה חדשותית על אדם צעיר שמת בתאונת בניין, שעשתה לרגע אחד רעש גדול ומאז כבר שכחו ממנה. בחור בן עשרים ומשהו שפשוט נפל ומת. העובדה שהוא מגיח פתאום לתודעה, לעיתון, משקפת את הנידחות שלו. בלי האסון אין לו כאילו זכות קיום. ובעיניי הוא בדיוק דוגמה למישהו שצריך לשים אליו לב. הטרגדיה של אנשים כמוהו אומרת משהו לא פחות משמעותי מעוד ספר על חיים עירוניים, יאפיים, בתל-אביב. איך בכלל אפשר לאהוב ספר שעוסק בתל-אביב? מכעיס אותי לראות כותבים צעירים שכותבים על חיי העיר הזאת. כמה מקום ספרותי היא תופסת, למרות שהיא כלום בתוך ישראל מבחינת אנשים וגיאוגרפיה", הוא אומר כשאנחנו נוסעים לבית אחותו במזכרת בתיה. "אפילו לדבר על זה מפריע לי לנהוג כמו שצריך".

העברת חלק חשוב מחייך בערים גדולות. תל-אביב, ירושלים, פריז. עכשיו אתה גר בברלין. זה לא שאתה משוטט בכפרים.

"נסעתי לברלין כדי לכתוב, כדי לעצור רגע את השגרה של סדנאות ולימודים וכל מירוץ הפרנסה שאני בתוכו כבר 15 שנה. למרות שאני כבר מכיר את ברלין, היא בפירוש לא המקום שלי. הקור, חג המולד, זה לא בשבילי. אולי רק השקט, העובדה שאנשים לא מדברים בטלפון באוטובוס. החיים שלי אפרוריים בכל מקום באותה מידה. מישהי שאני מכיר התלוננה לא מזמן לחברה משותפת שגרה בברלין: תראי, הוא עושה בדיוק מה שהוא עושה בתל-אביב. לא יוצא מהבית. רק כותב. מקסימום יורד לסופר. אבל מה היא חושבת, בעצם, שבאתי לברלין כדי לקרוע את העיר ולהזדיין?"

אפשר גם לכתוב וגם להזדיין. אפילו להורים המבוגרים של הגיבור בספר הקדשת סצנת סקס.

"אולי בשבילך אפשר גם וגם. לא בטוח שבשבילי. אבל נכון שכתיבה וסקס הם לא עולמות נפרדים. להפך, בספר הזה אני מנסה להפגיש את לשד-החיים עם הכתיבה. הגיבור שלי רוצה את הדברים הכי פשוטים, את התכל'ס: לשטוף את החמור שלו, לגעת במאהב שלו, לראות עלים. לא מעניינים אותו דברים נשגבים. הוא לא סובל למשל את המילה 'ארכיטקטורה'. את היומרה מאחוריה. וגם אני לא".

לאורך כל הספר תהיתי מה תבחר בסוף: להציל את הגיבור הזה או להוליך אותו לכיוון הקריסה, החורבן.

"זה בדיוק הכוח שיש לך בידיים כסופר. זה כוח נהדר, אבל הוא גם אומר דבר איום ונורא על מי שאני. תחשוב, איזה בנאדם נמשך לסוג כזה של כוח – כוח להקים דברים לתחייה וכוח להרוג אותם?"

סמי ברדוגו, חמור, הוצאת הספרייה החדשה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.12.19 | מוזמנים להשאיר תגובה

ועוד כמה שאלות, שנשרו בעריכה

היו נקודות ב'חמור' שאמרתי לעצמי: איך הוא – כלומר אתה – מרשה לעצמו למתוח את הסבלנות של הקוראים באופן כזה. איך אתה מרשה לעצמך להשתמש בדמות מספר שיש בה, בין היתר, צדדים גזעניים ומתפלספים ביחס לדמויות הפועלות. קול שדואג כל הזמן להזכיר שהוא שם, צופה בהתרחשות, מפרש אותה. מאבחן למשל את צורת האכילה של הדמויות, את הבגדים שהן לובשות. נוכחות שכאילו מפריעה להישאב באופן בלתי אמצעי לסיפור כ'סיפור'. לתיאורים הפלסטיים והציוריים יותר של ההתרחשות.

"אני רואה את זה אחרת. יש מקומות תוך כדי הכתיבה שנוצרת איזו זרימה שהיא לא בשליטתי, אבל נכונה לרגע. יש נקודות שבהן צריך להתרחק ולנסוק, ולזלוג מהרצף העלילתי. אני בפירוש לא רוצה שקוראים יתרחקו ממני, להפך. אבל אני גם לא אתפשר. ברגע שאני כותב, אני נאמן לעצמי ולמה שנכון לטקסט ולעלילה, בכל הרבדים של הסיפור. אתה חושב שלסופר שכותב פרוזה יש מקום להיצמד רק לאפיון דמויות, להרכב עלילה? אני לא חושב שספרות צריכה להיצמד רק לעניינים ספרותיים. כן, אפשר להגיד לי, מה אתה מתפלסף פה פתאום. אבל פאק אוף. אני רוצה להתפלסף. למה לא? ואם משתרבבות לסיפור צורות מחשבה שאפשר לקרוא להן סוציולוגיות, למה לא? אולי זה חלק מהחופש שהרגשתי ואני מרגיש. ואני נאמן לו. גם אם זה במחיר של קוראים שיילכו לאיבוד או שיוותרו על המשך הכתיבה. אני מוכן לספוג הכל. זה לא בידיים שלי, התגובות לכתיבה שלי. ואני לא מרגיש שאני צריך להצדיק את הבחירות שלי כסופר או את דרך הסיפור. מבחינתי, זאת יחידה אורגנית אחת שלמה, שכל החלקים שלה מתחברים למשהו אחד. גם הנושא, וגם במבנה, וגם בבחירות הסגנוניות.

"זה יישמע נורא פלצני. אבל אולי יש בטקסט הזה שילוב, שנכון לרוח הימים האלה, יכול להיראות מורכב או תובעני. אבל יש לזה ערך מבחינתי. לשילוב הזה בין פרוזה וספרות שהיא לא בדיוק פרוזה, שלפעמים נראה זר וקשה להכיל אותו. לדעתי, בספר הזה אני דווקא נצמד יותר מהספר האחרון שלי, 'כי גי', לתפקיד המספר. אני מרגיש ש'חמור' הוא הדבר הכי סיפורי שכתבתי מאז 'הרומן שלי, 'זה הדברים'. זאת עדיין בעיקר פרוזה בעיניי. אבל היא משחקת גם עם סוגי כתיבה שהם לא פרוזה. אלוהים ישמור מה יהיה בספר הבא".

לאורך השנים בכל זאת למדו לקרוא אותך. גם מחוץ לדיון הספרותי, כמו בכיתה שבה דיברת עכשיו. להתייחס לצורת הסיפור שלך כאל שפה ספרותית, ולא רק כדיבור פגום.

"נכון. כשצריך, גם ברמת היומיום, אני מתקשר בסדר עם הסביבה. אבל מבחינה ספרותית, נראה לי שאם אני אהיה פתור לקוראים או לי עצמי – זה יהיה נורא ואיום. להיות מובן".

הנקודה הזאת מתבטאת בשוני בין הספרים המוקדמים שלך והמאוחרים יותר?

"הייתי הרבה יותר מרוסן וברור בספרים הראשונים, בוודאי. היום אני הרבה נאמן לחופש ולמשחקיות שהכתיבה מאפשרת. אבל יש עניין נוסף. בתחילת הדרך, וזה דבר שלא נעלם לגמרי, הכתיבה שלי נוצרה מתוך תחושת חסך. מין בור נורא גדול שלא יכולתי למלא אותו – וגם הספרות העברית והישראלית לא הייתה יכולה. בחטיבה, בתיכון, במובנים מסוימים גם באוניברסיטה, אני זוכר את עצמי יושב בספסל הראשון, מתחת לעיניים של המורה, ולא פוצה פה. אבל בתוכי שאלתי: איך ייתכן שאנחנו לומדים עוד סיפור ועוד שיר, ומנתחים אותם ונבחנים עליהם, מבלי שאף פעם נגיע לשיר או לסיפור שאני יכול למצוא בהם דמות או קול שקצת דומים לי, שמזכירים את הבית שלי, של השכן, של הסביבה שלי. לא פגשתי סיפורים שמספרים משהו מהעולם שלי, שאפשר לקרוא לו עולם פריפריאלי, או מזרחי, או עולם של מהגרים. אף דמות שיכולתי לסמן, להצביע עליה ולהגיד: היא כמוני, אני מזדהה איתה.

"זה העולם שהוא הרוב במדינה הזאת, ועדיין, אין לו כביכול זכות ייצוג בספרות. הידיעה הזאת שירתה אותי מבלי שהבנתי אותה לעומק. אמרתי לעצמי בתחילת הדרך: אתה כותב על עצמך, את עצמך. ובעברית שנראית נכונה לי. אבל בספרים האחרונים, אני מרגיש שאני כבר פורץ מתוך העיסוק שלי בעצמי ובעולם שלי. אני מרשה לעצמי להסתכל על הדברים כאן במבט רחב יותר. לדבר לא רק על האינדיבידואל ועל הקהילה, אלא בכלל, על הארץ הזאת, אל האנשים שחיים כאן. מהספר שלי 'סיפור הווה על פני הארץ' התחלתי להיות יותר ויותר ערני וביקורתי כלפי מה שמתרחש כאן".

בניגוד לתפיסה העצמית האפלה והמופרעת של הגיבורים שלך, בסופו של דבר, יש בכתיבה שלך משהו שפוי ומעורר אהבה. אולי דווקא מעצם העובדה שאתה מתעקש לתת למוזרות לקבל פתחון פה, להשיל מעליה את המוזרות שכפו עליה מבחוץ.

"השאיפה שלי היא קודם כל לשפיות, לתקינות, לקרבה, לאהבה. לאנושיות. החמור, מבחינתי, עם כל הקטסטרופות והמחלה והרדיפה, הוא ביטוי של הרצון לחזור לחומר, לאנושיות, במובן הכי פשוט של המילה. מצד שני, וזה דבר שקשה להסביר, אני חושב שאין לי דרך לתת ביטוי לאנושיות הפשוטה הזאת, כלומר, לכתוב באופן שבו אני מדמיין אותה".

"מתי בכלל תפסם אור?" סמי ברדוגו מטביל את הקורא בדיו שחורה

לפני כשנה התפרסם בכתב העת 'מכאן' מאמר אקדמי (ראשון) שכתבתי – שמתרכז ב'שוק', סיפורו הראשון לפרסום של סמי ברדוגו (ערכה: חנה סוקר-שווגר). הנה הוא:

יוני ליבנה – מתי בכלל תפסתם אור

החלק המעניין מתחיל בתחתית העמוד השישי (או 481).

מכאן: כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, גיליון יז (ספטמבר) 2017, עמ' 476 – 506.

קישור למאמרים ולגיליונות נוספים בכתב העת.

דושאן
רישום של מרסל דושאן

על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה