שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.12.2014

♥♥♥

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

1
מתוך 'כתוב בעור'

 

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. יוצרים ועיתונאים ערבים מקבלים זמן מסך מוגבל וחסר סבלנות.

עצם הבחירה של עורכי האנתלוגיה בסיפורים קצרים מאוד, שמתמקדים באפיזודה, בסצינה, בהתרחשות מרכזית אחת – מוכיחה שהמגבלות ותנאי החיים הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל הם קרקע לדרמה מעולה. שאפשר להגיש אותה גם בצורה קוּלית ולא נפוחה. למשל, 'וייט כריסטמס?' של תמרה נאסר. תיאור בגוף ראשון של אשה צעירה. נסיעה עם המשפחה לבקר קרובים בחג המולד. מישראל לרמאללה, מסיפור אהבה טרי כנראה, אל הקניות, הדת, המשפחה. השלג, המחסום הצבאי, ההסתמסות עם האהוב בטלפון, החלונות הכהים של המכונית. כולם שייכים לתפאורה 'רגילה' לחלוטין, מקבלים נפח ספרותי, קיומי, בלי מאמץ ניכר ובלי התנשפויות.

במילים אחרות, הסיפורים בקובץ מצליחים לתת רמז לשאלה הפוליטית בעזרת התושייה הספרותית: מי שמצליח לשלב בין סגנונות וז'אנרים, בין הקשרים חוץ־ספרותיים לתוכן הסיפור – יכול, לפחות נקודתית, ליצור לעצמו במה, למצוא לעצמו מקום. והאפשרות הזאת מוצגת באופן לא פחות חי ביחס לחוסר המוצא הפרטי והלאומי שמצטייר בסיפורים.

מעניין היה לגלות אם הסיפורים בקובץ שכתבו יהודים יוצרים אפקט דומה על קוראי ערבי. בעיניי, גם הטובים שבהם, היו בדרך כלל פחות מגרים או פוקחי עיניים. בוודאי אלו מהם שמיקדו את המבט בדמויות חלשות, כאילו חסרות אונים, זרות – והקבילו בין חוסר האונים שלהן לחוסר האונים של המתבונן בהם (היהודי, המספר). גם רוב השירים בקובץ, בשתי השפות, פחות עבדו מבחינתי.

אבל גם העניין הזה ממחיש את ההישג של האנתולוגיה. העובדה שהיא מציעה לקוראים שונים לעבור בשבילים שונים דרכה. להפוך את ההבדלים והגבולות – בין עברית לערבית, בין הפוליטי לאסתטי, בין השירה לפרוזה – למתח חיובי שמאפשר בחירה, השתייכות, העדפה. כל זה, בלי לבקש למחוק את שאר האנשים בחדר או להתעלם מהם. יותר מזה, 'שתיים' לא מכריח את הקוראים לבחור צד, אבל הוא רומז להם על העושר והסיפוק הממשיים ששמורים למי שמסוגל לעבור בין שפות, בין ז'אנרים, בין נקודות מבט. על הרווח הזה, ועל האפשרות לחיים טובים יותר, צריך להילחם גם מחוץ לספר, ומול האנשים ששורפים כיתות לימוד.

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

מיטל שרון, שתיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.1.2012

אפשר להתחיל מהסוף: 'שתיים' מצליח לעשות דבר שלא נתקלים בו כל יום – לתאר בכישרון סיפור אהבה. לבדוק איך שני אנשים – שתי בחורות, במקרה הזה – נקשרים זה לזה, מגדירים אחד את האחר במושגים של זוגיות, וטוחנים את החצץ של אותה זוגיות.

על פניו, זאת משימה שגרתית. במציאות, רוב ספרי הפרוזה הישראלית של השנים האחרונות שהתמקדו ביחסים אנושיים, בכלכלת רגשות, הלכו לכיוונים משפחתיים. גם אז, הסיפור נגרר בדרך כלל לכיוונים אלגוריים. משפחה מקרטעת כדימוי להתפוררות חברתית.

אפשר לקרוא גם את 'שתיים', ספר הביכורים של מיטל שרון, בכיוונים חברתיים־לאומיים – אבל הספר עצמו מדבר בשפה אחרת, נגיד שפה של נגרים. 'שתיים' הוא קודם כל מלאכה, רהיט בנוי היטב שאפשר להתיישב בו בנוחות. הספר מחולק לשני חלקים. כל חלק מסופר בגוף ראשון, במבט לאחור, מפי אחת משתי הבחורות. היעד הבולט של הספר הוא הַעֲמָדָה של דמויות: שימוש בשפה על גבול הספרותיות והדיבור הישיר (שרון היא גם בלוגרית פעילה), התעכבות רגישה אבל לא מנג'סת על מה שמציק לכל גיבורה, בנייה חכמה של המעגלים שמרכיבים את חייהן. הקורא מתבקש להשתכנע, להאמין, להיכנס לחיי אחרים.

האפקט הסטרייטי, התכליתי הזה, צובע בצבע ענייני גם את התיאור של זוגיות לסבית – שטח לא מאוד נחקר בספרות העברית. הגיבורות של שרון הן צעירות באמצע שנות ה־20 שלהן. שתיהן ממשפחות חילוניות של אמצע הדרך. לאף אחת מהן עוד לא הייתה זוגיות ארוכה. הדיבור של הספר על מיניות ואהבה כפוף לאופן שבו הן מתייחסות אליו, ולא משתמש בהן כבובות פיתום. בניגוד למשל לשימוש של הבמאי אבי נשר בסצנות מין לסביות – במקווה, בשלישייה, בחגיגיות קודרת – הגיבורות של שרון יכולות לתאר בפירוט ובהנאה פטמות ורודות או יד משתחלת לתחתונים, בלי רוטב של סנסציה ומציצנות. גם אם הוא חושף נופים פחות מוכרים לקורא הישראלי, הברנז'ה הלסבית בברלין, למשל, 'שתיים' מצליח לחדש בלי להתנשף.

ההיצמדות למשימות הבסיסיות של יצירה ספרותית מאפשרת ליהנות בלי להתבייש מחוויה אלמנטרית של ספר נעורים: לבטי אהבה. את המחצית הראשונה של הספר מספרת אפרת. בנקודה מסוימת היא מתארת את עצמה כ"חתיכת פוסטר גירל מפגרת של הולדן קולפילד". שרון העניקה לה את התפקיד הטרגי של המתבגר – או המתבגר המאוחר מאוד: בהלה מפני העולם, חוסר יכולת לפענח קודים חברתיים, רגעים של שיווי משקל שנסוגים במהירות לתהומות של חוסר ביטחון. כל אלה הופכים אותה לפרשנית מחודדת של התנהגות אנושית; למין איילה דרוכה לכל טורף במרחב. דרך העיניים שלה (היא כמובן צלמת) החוויות הטריוויאליות ביותר – פגישה ראשונה עם ההורים של החברה, למשל – הופכות לניסיון דרמטי. האם ללחוץ את היד, האם לנסות לנשק?

בדיוק ברגע שההלקאה העצמית של אפרת ותיאורי הדיכאון שלה עומדים להתחיל לנדנד, הספר מגיש את המיקרופון ליעל, בת הזוג שלה, וצועד צעד קטן בזמן. התיאור של אותו סיפור בעזרת כמה מספרים בגוף ראשון הוא מהלך ספרותי שחוק, ובמונחים ישראליים, כמעט אוטומטי. כאן, אחרי עשרות עמודים שבהם הקורא מאמץ את חוסר הביטחון של אפרת ואת ההתלבטות שלה אם היא באמת אהובה, שינוי הפרספקטיבה מרענן את הסיפור. השינוי בנקודת התצפית מגשים את הפנטזיה של האדם המאוהב: מגלה את החלק המוסתר של האהוב.

'שתיים', אם כך, לא מתבייש לשאול פעם נוספת מהי אותנטיות, מיהו האוהב האמיתי, מיהו האהוב האמיתי. כדי לבדוק את השאלה השגרתית הזאת הוא משתמש בטכניקות השגרתיות ביותר ובזיווג השגרתי ביותר: של האדם הנזקק והתלותי ושל הרוח החופשייה חסרת השורשים. הנושא הזה נוצק כאן רוב הזמן למושג של 'מגניבות', היכולת להסתדר, להשתלב במקום לא מוכר, לצאת להרפתקה, להתחזות – מבלי להסגיר מאמץ. באותה מידה, הוא נשען על סגנון כאילו טבעי, לא ספרותי, שמאפשר למטפורות לשוניות להיכנס לספר במקומות ספורים, מודגשים, כשהגיבורות מרשות להן להיכנס.

כאן אולי נמצא גם החידוש של שרון. המגניבות הופכת כאן לשאלה מקומית וקיומית. במחצית הראשונה של הספר נוסעות שתי הגיבורות לברלין, עיר ילדותה של יעל. במחצית השנייה, יעל טסה לשם פעם נוספת כדי לבדוק הצעת עבודה, ולמעשה, את הרעיון להיפרד מאפרת. בתפאורה הברלינאית – שוב, ריאליסטית ורב־משמעית בלי להתאמץ – המגניבות מתגלה כשם אחר לאוניברסליות, לאידיאל החיים כאזרח העולם. על רקע ההתלבטות בין תל־אביב לברלין, הפחד להיעזב והתשוקה לעזוב רומזים אולי לאיום למה שכבר אינו מובן מאליו, וכנראה אף פעם לא היה שגרתי בישראל: זוגיות מערבית של שני יחידים.

מיטל שרון, שתיים, הוצאת חרגול