עמוס עוז, בין חברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.3.2012

פגישה עם ספר חדש של עמוס עוז היא קודם כל פגישה עם מוסד. ההישג הראשון של 'בין חברים', קובץ הסיפורים החדש שלו, הוא היכולת לעקוף את החומה הזאת וליצור דיבור אינטימי עם הקורא – דווקא כשעוז מבצע מהלך של סיכום ומתבונן ב'ארצות התן', ספרו הראשון מ־65', בניגוד לבן זוגו הספרותי, א"ב יהושע, שספרו האחרון חזר לסיפוריו הראשונים מתוך חגיגה של קריצות ורמזים – עוז משתדל לדבר בקול צלול וגלוי, שלא מחייב את הקורא לעקוב אחרי מחוות שלו לעצמו.

במילים אחרות, אפשר להתייחס ל'בין חברים' כתצוגה של צניעות, של צמצום האגו. זה מתבטא בעצם החזרה לעידן האפרורי שאחרי הקמת המדינה ולהווי הקיבוץ. עוז אפילו קורא לקיבוץ הספרותי שהוא מקים בשם "יקהת" – מילה מקראית שפירושה כנראה משמעת או הכנעת רצון בפני אחרים. הגיבורים של שמונת הסיפורים הקצרים הם אנטי־גיבורים מובהקים, רובם אנשי השוליים של הקיבוץ. אנשים עדינים וכאילו כנועים שסופגים בשקט את החבטות שהחיים הכינו עבורם – מרות הקיבוץ ותביעות החיים המשותפים, הזדקנות, בגידת בני זוג או ילדים, בגידת המציאות והזמן בחלום השוויון והאחווה.

למרות התיאור הלא מפתה הזה, 'בין חברים' יכול דווקא להתחבב על קוראים רבים בזכות הגישה המופנמת והציות לצו של ספר כאילו קטן ורגיש על בני אדם שנעשה להם עוול אך בוחרים לשאת בשתיקה וכמעט בהבנה את עלבונם. בהקשר הזה, הוא משתלב בזרם המתגבר של שיבה מפוכחת לקיבוץ, בספרים כמו 'הביתה', 'היינו העתיד' ו'לוח חלק', או בסרט התיעודי 'ילדי השמש'. השיבה העכשווית לקיבוץ מתבצעת תוך מודעת למגבלות החיים בו, לחלומות הנאיביים של מקימיו, לקורבנות שהוא גבה מחבריו – מתוך ניסיון לאתר מחדש נקודות של יופי ושל אמת, אולי כתמונת מראה לחוליי המציאות העכשווית.

השיבה של עוז לקיבוץ היא כאמור גם שיבה לראשית דרכו כסופר. הקיבוץ הספרותי שעוז תיאר בשנות ה־60 היה זירת קרב בין חזון מודרניסטי של קדמה ורציונליות לבין כוחות קדמוניים שמקיפים אותו ובוקעים מתוכו. הספר הבליט את המפגש בין דמויות של אנשים ממוצעים, הולכים בתלם, לדמויות חריגות גדולות מהחיים שכאילו מאיימות למוטט את הסדר החברתי. עוז הדגיש ב'ארצות התן' את הקשר שלו לספרות של ברדיצ'בסקי, ספרות שהציגה גיבורים יהודים כמין כוחות טבע מתפרצים, מעל לגבולות ישנים של מוסר מנוון ומלאכותי.

'בין חברים' מסלק מהשטח את ההזיה, את הבחינה של המופרע והמיני, או יותר נכון, מחזיר אותם למימדים אנושיים. הרמזים החוזרים לגילוי עריות – שגם אצל עוז הצעיר היו קודם כל ספרותיים ולא קונקרטיים – מתגלגלים בסיפור הנושא לתוגה ריאליסטית של גבר מבוגר שבתו בת ה־17 הופכת לבת זוג של חברו הוותיק. ברגע השיא של הסיפור, במה שהיה אמור להיות עימות בין הגברים, במקום להטיח ספר לימוד בשולחן, הגיבור מניח אותו בעדינות.

כמוהו, רוב הגיבורים בקובץ מחניקים את האלימות או את התשוקה שלהם. כובשים את יצרם. גיבור הסיפור הפותח, שעדיין מובלטת בו גישה סאטירית שנמוגה בהמשך, מתואר כמי שלא יכול לסבול מגע אדם, מימוש פיזי של חיבה ומשיכה; אף על פי, או בהתאם לכך, שאותה דמות אחראית לגינון בקיבוץ. הטבע עצמו מרוסן. בסיפור אחר, בפרץ נדיר של עוינות, הליצן הארסי של הקיבוץ מתנפל במכות דווקא על ילד – כתגובה להתעללות בבנו, בלינה  המשותפת, וכנראה גם לדיכוי וההקטנה שהוא עצמו עובר.

הסיפורים בקובץ לא נרתעים מלספר את הסיפור המובן מאליו – האימה הקיומית של החלשים בקיבוץ, מחיקת הזהות שעובר גיבור אחר, ילד חוץ 'ספרדי', שנפרד ממשפחתו וממסורתו, בידיעה שלעולם לא יתקבל כשווה ערך בקיבוץ או יחזור לחיק משפחתו. עוז בעצמו מצטייר כאן כמי שמוכן לבצע עבודה שגרתית, פרוזאית. כמי שנפרד מראוותנות ומעודף משקל יצירתי, כפי שהאשימו אותו לא פעם, ומתמקד בכלים פסיכולוגיים וריאליסטיים, במעדר או במגרפה, שכביכול לא משכו אותו בתחילת דרכו – כדי ליצור ספרות על גבול החינוכית והסוציאליסטית. יותר מזה, נדמה שכשהסיפורים מתמקדים בקורבנות הצביעות, הקטטוניות או הקרתנות של חיי הקיבוץ, הם מציגים אותם כגיבורים האמיתיים של הקיבוץ, כמי שממחישים איזו מהות נסתרת שלו – ובאופן הזה מעניקים לקיבוץ עצמו גבורה אפורה, אנטי־הירואית, כלומר תובעים את עלבונו  (מעניין, במובן הזה, לעקוב אחרי המעברים של הקול המספר בספר בין השתייכות לציבור הקיבוצניקי חסר הפנים, שאליו הוא משתייך, לבין הצצה לחיי הנפש הפרטיים של נידחי הקיבוץ). במובנים מסוימים, הספר נראה כמו תשליל של ספרו הקודם של עוז, 'תמונות מחיי הכפר', שנעזר גם הוא במבנה של מחזור סיפורים על אנשי יישוב כפרי קטן. כאן האמפתיה והריאליזם הנוגה מאפילים על הארס, על המעוות והמתפורר שהתבלטו בספר הקודם.

מעניין לראות איך השלמה ארצי של הספרות, איך היורש המוכתר של אבות הספרות העברית החדשה, מאמץ פחות או יותר רטוריקה של ספרות שוליים, של ביטוי לקולות נשכחים או מדוכאים. איך הקיבוץ עצמו, ליבת החלום הישראלי, מוצג כמעט כעיירה יהודית שנמחקה מהעולם. אם התנים של 'ארצות התן' המחישו איום קדמוני – אולי העבר הגלותי שהישראליות ביקשה להדחיק, אולי התרבות הערבית שמנוכחותה ניסו להתעלם – קולות התנים שאופפים את קיבוץ יקהת ב'בין חברים' יכולים להתפרש כקולות העתיד המאיים דווקא. אולי רמז לחברה הישראלית הטורפנית של שנות האלפיים, שהתכחשה לחלומות מראשית דרכה.

עמוס עוז, בין חברים, הוצאת כתר

מודעות פרסומת

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.3.2009

איך מזהים מפגן של אנטיפתיה ספרותית? כאשר שניים מתוך שמונה סיפורים כוללים תיאור של צוואר אדם אדום, רפוי ומקומט, שמדומה לזפק של תרנגול הודו; כאשר לומדים שמפא"יניק מקשיש מריח "כמו גבינה שעבר זמנה"; כשקובץ סיפורים נפתח בהצצה עוינת מתוך ערסל ומסתיים בזחילה מתחת למיטה.

עוד יהיו אולי השוואות בין ספר הביכורים של עמוס עוז מ־1965 'ארצות התן', לבין השיבה שלו למתכונת של מחזור סיפורים קצרים ב'תמונות מחיי הכפר'. אולי יעמידו זה מול זה למסדר זיהוי את יללות התנים שחוזרות לביקור בספרו החדש, את הברושים הדרמטיים, את האקווריום שמופיע בשני הספרים. מה שמעניין לדעת הוא איך התבצע המהפך הזה ומה המשמעות שלו: עוז הצעיר נתפס לא פעם ככותב שהזריק דקדנס בריא לוורידי הספרות הישראלית, כמי שחידש את הקו של ספרות עברית שעוסקת ביצריו האפלוליים, הקדמוניים, של האדם היהודי, חסר הגוף כביכול. הסיפורים החדשים, לעומת זאת, מציגים מקבץ של סטיות קטנות, עלובות, חסרות תנופה. כולן, עושה רושם, עומדות בסימן התשוקה להתמזג עם הזקן, המתכלה, המתפורר; להתכרבל באיזה חור קטן ולדמדם בנחת. אם 'תמונות מחיי הכפר' היה צימר, על הדלת שלו היה תלוי השלט: "תנו לגסוס בשקט, תודה".

הגסיסה הזאת נוכחת כבר במיקום הסיפורים. תל־אילן, יישוב בדוי בן מאה ויותר, הוא כפר רק מבחינת התואר. הרפתות ולולי העופות שבו נטושים. פועלים מארצות זרות מאיישים את ענפי המשק האחרונים שנותרו בו. בסופי שבוע הומה המקום מבקרים שבאים לקנות קצת שמונצעס בחנויות הרהיטים מהמזרח הרחוק.

תחושת המיאוס מורגשת גם בשמות הסיפורים – 'יורשים,' 'קרובים,' 'חופרים' וכו' – שרק מדגישים בלשון ההווה הסתמי ובגוף הרבים שלהם את היעדרו של הווה מוצק ואת הריקנות שעומדת מאחורי לשון הרבים הזאת. כל סיפור מתמקד בדמות אחת או יותר מקרב תושבי הכפר כדי לתאר רגע של איבוד שיווי משקל בחיי ההחמצה והבדידות שלהם. המפגש החוזר איתם כניצבים ברקע שאר הסיפורים לא מאיר את הדמויות באור חדש, רק מדגיש את חוסר הקשר ביניהם (שוב ושוב מוזכרים כאן טלפונים סלולריים לא תקינים).

1
מתוך 'דוגוויל'

 

רוב הזמן מקריין את הספר מספר חסר שם, מין רוח כללית של רכלנות צרת עין, שמבקשת לגלות מה עומד מאחורי חיי המין של השכנים. בהתאם, הדמויות מתוארות כתוצר של שיפוט חברתי. "ד"ר שטיינר הייתה רווקה צנומה וצפודה, זוויתית, ולה שיער שיבה קצוץ", מצהיר באופן צפוד לא פחות אחד הסיפורים. אלא שהמשך התיאור מלמד הרבה יותר על אופן ההסתכלות שמאפיין את הספר מאשר על שטיינר עצמה – "בתל־אילן נחשבה לדיאגנוסטיקאית מצוינת שאינה טועה כמעט אף פעם באבחון מחלות אבל […] יש לה טון יבש ומחוספס והיא אינה מקרינה אהדה לסבלות החולים אלא רק הקשבה מחודדת." ובהמשך: "אצלנו הכירו את ד"ר שטיינר רק מבעד לברק החד והצונן של זגוגית המשקפיים הרבועים" – כאילו הסיפורים מעדיפים להתמקד בפרטי הפרטים הקטנים והמבישים ביותר של הדמויות רק כדי להימנע מלראות אותן במלוא אנושיותן.

אלא שמשהו קורה. ככל שעוז מקטין את גיבוריו לאוסף של סימפטומים, כך נדמה שהם מתקוממים נגדו. ככל שהוא מעודד אותם להירקב בשקט, הם מתגלים כמי שכמהים לאידיאלים, ליופי, למשמעות. איזה תימהון שפוך על המספר כשד"ר שטיינר הערירית מנסה להיחלץ מ"קליפתה הצפודה" וליצור קשר עם אחיינה הפלגמט, שותפה למסכת עמומה של גילוי עריות. ואותו זקן מבאיש, "מי שהיה חבר הכנסת", שכאילו פונה אל המכחול הגס שצייר אותו: "אם רק מסתכלים בנו קצת מבחוץ, רואים שאנחנו ראויים רק לשנאה ולבוז". בין נאום תוכחה אחד למשנהו על קטטות המפלגה הישנות ועל כשלי החברה בהווה, מתגלה אותו ליצן כמי שמחפש קוביית שוקולד מוסתרת במגירות ביתו "כדי להמתיק קצת את אופל החיים". בתוך המרירות שאופפת את הסיפורים וברית האירוניה שהמספר כופה על הקוראים, קשה שלא להזדהות פתאום עם הקריקטורה הזאת שמחפשת קצת מתוק במגירות.

בסופו של דבר עוז עורך כאן ניסוי יחסית נועז: מלחמה בין הדמויות ליוצרן. האם הן יצליחו לחשוף באיתותי מורס את צידן האנושי, או שהסופר יקדים אותן ויפעיל את פסקול הסאטירה לפני שיספיקו לפנות לקהל. "למה גוועו הלבבות?", זועק הזקן מין זעקה ספרותית רוסית־עברית בנוסח הישן בלב הפרודיה שעוטפת אותו. ואכן, ככל שהספר מתקדם הוא מתגלה כמי שמשתוקק להתקף לב, לפרץ של תחושה שתשבור את הניסוחים הקהים והשגורים כמו "שקט רחב ועמוק שרר בחוצות הכפר", או תיאור פזילתה החיננית של הספרנית שכאילו נלקח מעשרות ספרים לפניו.

נדמה כאילו הציפייה הסתומה של הדמויות למשהו לא ברור, פחד הנטישה שאופף אותן, איזכורי ההפלות, העיקורים והילדים המתים לאורך הסיפורים – הם למעשה געגועים לפרץ השראה, לאיזו מוזה טובה. למשל, בסיפור על ראש המועצה שמחפש אחר אשתו הנעלמת: התיאור הקפדני והיבש של שיטוט ברחבי ממלכתו הזעירה, בשעות המוזרות שלפני כניסת השבת, מעלה על הדעת את עוז עצמו, ראש הפרובינציה הספרותית, מנסה לגלות מחדש את הנוף הישראלי השחוק וחסר החן. והניסיון הזה, לאתר מחדש אהובה ישנה ולא אהובה – אולי הד לספרות הדורות הקודמים – הופך בסופו של דבר את 'תמונות מחיי הכפר' למסע (לא חגיגי) שכדאי בכל זאת לעבור, למרות הרתיעה הראשונית מהספר.

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, הוצאת כתר