אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.10.2013

♥♥♥

סיפורי אימה בולטים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי הצעיר. האלימות הישירה וההומור השחור שלהם מתבלטים מול המסורת המוכרת בקולנוע ובספרות שלנו, לתאר קונפליקטים דרמטיים ומתיחות עלילתית בצבעים חמימים, מזדהים, מלנכוליים. לדבר מתוך הקהילה. גם בספרות הישראלית אפשר להיתקל יותר ויותר בספרים שנוגעים במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בישראל בצורה לא מרוככת ולא סמלית. להפך, אלה ספרים שמוכנים להקצין את התחושה של מבוי סתום, של פחד, של מיאוס וגיחוך.

'העיר המזרחית'‬ ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, הוא צעד חזיתי במה שנראה כמו התחלה של זרם. הוא מצטרף לספרים אחרים שמשתמשים בדגם של סיפור דיסטופי כמו ‭'1984'‬ של אורוול – ספרים שמתארים חיים תחת שלטון טוטאליטרי המבוסס על מעקב אלקטרוני צמוד ומשוכלל. הספר הזה מדגיש את הדימוי של ברנשטיין כסופרת ניסיונית, שבכל זאת מפרסמת בהוצאות גדולות ומשתייכת למרכז הספרותי בישראל. ברנשטיין, שהחלה לפרסם בראשית שנות ה־‭,90‬ אמנם ביססה לעצמה שם של סופרת מוערכת ולא שגרתית, אבל לאורך הדרך התקבלה לעיתים בביטול מוחלט או בתימהון וחוסר הבנה. הפמיניזם הנוקב שלה, האצבע המאשימה שהיא מפנה כלפי ההיסטוריה הלאומית, נתפסו לא פעם כבלוף. הפעם, המסגרת העלילתית והסגנונית יושבת בול על סימני ההיכר שלה ככותבת. סגנון ישיר ומנוכר מבחינה לשונית, אלים וטראומטי מבחינת עיצוב ההתרחשות והדמויות. במילים אחרות, ברנשטיין ומצב הרוח התקופתי די חופפים.

'העיר המזרחית' מסופר בגוף ראשון, מפי אישה שחולקת עם ברנשטיין כמה סימני דמיון מוצהרים. באותה רוח, מהמקום שהיא מתארת אפשר למתוח קווי דמיון ברורים לישראל העכשווית – הקצנה של כל נקודות התורפה של החיים בישראל, מנקודת מבט חילונית, הומניסטית, פמיניסטית. מנקודת מבטם המדומיינת של אלו שמתייחסים לאמנות ולחופש ביטוי כמרכז של חיים ראויים לשמם.

11111111111111111
מתוך 'מראה שחורה'
 

ככל שמתקדמת הקריאה, נחשפת הטקטיקה של מראה שחורה: ברנשטיין לוקחת דימויים עכשוויים מהדיבור הפוליטי והחברתי בישראל והופכת אותם מסימן שאלה וסימן אזהרה לעובדה מוגמרת. במקום שהיא מתארת שולטות כמה קבוצות: עשר משפחות ששולטות בכלכלה, פונדמנטליסטים דתיים, ממסד ביטחוני שמדכא את האזרחים, את הפליטים שמהגרים למדינה ואת "הילידים המקוריים‭."‬ אם ספר כמו 'מסעי גוליבר' מבקש לחשוף לקורא את האבסורד והעיוות בחברה בעזרת דימויים מגוחכים־בעוניים (ממלכות יוצאות למלחמה בעקבות ויכוח על האופן שבו צריך לשבור ביצים קשות) – ברנשטיין פשוט מסלקת מהמציאות המוכרת את הסימנים של נורמליות וריסון. הטריק העיקרי כאן הוא פנייה לקורא כמין דיווח או יומן שמופנים למי שלא מכיר את המקום, למי שלא יעלה על הדעת שחברה כזאת יכולה עדיין להתקיים במאה ה־‭.21‬ התחבולה הזאת אמורה להפנות את המבט של הקוראים למה שנחשב עדיין לחיים תרבותיים, לגרום להם לחשוד דווקא במה שנדמה שהוא נקי מאלימות ודיכוי. בהתאם, העיר הכאילו תל־אביבית בספר היא המקום האחרון של שריד לחברה אזרחית, אי שמוקף בחומות ומחנות ריכוז. מקום שהפך בעצמו לכלא האחרון, הלבן, אחרי התקוממות אזרחית. האזרחים המובסים שבו ניזונים באופן קבוע מסמים חוקיים ומוצפים בפורנוגרפיה כפויה (תמצית הבידור והפרסומות של ימינו).‬ הם התגלמות אחרת לזומבים, המתים המהלכים, שנעשו כל כך פופולריים בטלוויזיה האמריקאית.

אם יהיה לספר מזל, הוא ייתקל בקוראים שמוכנים להתעצבן ולזעום. בזמן שחרמות וגינויים הפכו לכלי פופולרי, ולינצ'ים מתלקחים בפייסבוק, 'העיר המזרחית' כאילו מתנדב לעלות על המוקד – כמו הגיבורה שלו שמקרבת את עצמה לעימות הבלתי נמנע עם השלטונות, למרות ההזדמנות שלה לחיים יחסית שקטים ומוגנים, מחוץ לרדאר של כוחות הביטחון. רוב הזמן, הספר מצליח להלך יפה על כמה חבלים בלי ליפול. גם החלקים הפמפלטיים, הכאילו פובליציסטיים שבו, מקבלים בדרך כלל אמינות בזכות המקצוע של הגיבורה, בזכות המסגרת של מין יומן אישי־אנתרופולוגי. וגם בזכות הנכונות של ברנשטיין עצמה לקבל את תפקיד המכשפה, לומר בגלוי ובלי עידון את מה שאסור לומר.

האמון הזה מתבסס גם על התהליך המקביל בספר – החורבן האישי של הגיבורה, האובססיה שלה ביחס לאהוב שבגד בה ועזב אותה. נוצרת כאן משוואה בין האסון החברתי לאישי. באותה מידה של ארס כלפי החברה סביבה, המספרת תוקפת גם את עצמה. מול היומרה הגבוהה של הספר – לבטא ביקורת פוליטית נוקבת, להוקיע מנגנון שלם, לצאת נגד הקבוצה שאליה ברנשטיין משתייכת – הוא משתמש גם בכלים ברורים של רומן רומנטי ושל מלודרמה כאילו זולה. מהסיבה הזאת, אין טעם להיטפל למקומות שבהם העלילה נראית קצת רשלנית או חסרת סבלנות, או שבהם הפסיכולוגיה של הגיבורה נוטה למלאכותיות. גם לא להרגשה של מיצוי וחזרה על עצמו שסיום הספר יכול ליצור. לא רק שאלה קשורים לעולם שמתואר כאן ולתודעה הרובוטית והצמוקה של הגיבורה. הסיכונים שהסופרת והגיבורה מוכנות לקחת מאפילים על כל אלה. הם מאפשרים, למי שמוכן, להתנסות כאן במנה לא מרוככת של ייאוש וקפאין.

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית, הוצאת ידיעות ספרים

רועי "צ'יקי" ארד, השקנאי

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.10.2013

ברגעיו הטובים והפחות טובים, גיבור 'השקנאי' מזכיר את באגס באני. כדורים שורקים סביבו, מדינה שלמה זוללת את עצמה, והוא נשאר שווה נפש ושנון. הבדל חשוב: באגס באני מעדיף גזרים, הגיבור של רועי ארד הוא סאקר של נקניקיות. אפשר להסתכל על 'השקנאי' כתשובה משועשעת וצעצועית ל'צל עולם', הרומן האחרון של ניר ברעם. שני הספרים מגיבים להתעוררות הפוליטית שצמחה במזרח התיכון, ולמעמד המצומצם של עשירים כקורח שהגלובליזציה הצמיחה. ברעם התייחס בשיא הרצינות לדרמה הפוליטית הזאת, שאצלנו הופיעה כמחאת האוהלים, והתייצב ברומן שלו כמין היסטוריון שחודר לקבוצות שמעורבות בה. ארד מתלבש על זירה דומה, אבל בוחר בדרך הפוכה. בנקודה שברעם מנפח, הוא מוציא את האוויר. במקום חיקוי ריאליסטי והצצה לאחורי הקלעים – הוא הולך על חשיפת הידוע, המובן מאליו, בשיא העליבות והגיחוך שלו. אם ברעם ביקש לבנות לונה פארק בקנה מידה גלובלי, ארד הלך על גרסה מתפוררת של מדורודם, העיר הננסית בהולנד.

יכול להיות שזה ספר הפרוזה המוצלח ביותר של ארד. נקודת המוצא שלו די מבריקה ומשלבת בין הפרסונה של ארד – הליצן החכם של הספרות והעיתונות בישראל – להתבוננות פוליטית וסאטירית בצו השעה של החברה הישראלי. למרות ש'השקנאי' הוא תוצר מוצהר של ספרות נונשלנטית, כאילו אנטי־ספרותית, הוא מתבסס על מסורות ספרותיות וקולנועיות גדולות של המאה ה־20. הראשונה היא מסורת הסיפורים הדיסטופיים, שמתארים עולם שבו העריצות האנושית מגיעה לשלמות מסויטת; המחשבה החופשית מוכנעת והשלטון משיג שליטה ברוחו ובגופו של האדם ('1984', 'עולם חדש מופלא'). בשנים האחרונות הסיפור הדיסטופי הפך שוב לפופולרי, בזכות הפחד ממעקב אלקטרוני, מעולם מצולם ונטול פרטיות.

'השקנאי' ניזון מרוחות הפרנויה המוצדקות האלה וכאילו נענה לאתגר שלהן. אבל במקום לתאר עולם היי־טקיסטי, פוטושופי, נטול רחמים, הוא מצייר דיקטטורה שלומאלית, ענייה ומצחיקה, שעומדת אוטוטו להשמיד את עצמה. הרומן מתרחש במדינה אפריקאית, מושבה רומנית לשעבר. ארד נותן כאן דרור לנבואות החורבן של השמאל הישראלי ואבירי זכויות האדם. מלגלג קצת עליהם ועל עצמו, ובאותה נשימה, מזכיר שיש סיבה להיסטריה. זאת מדינה ללא תיאטראות, עם שני עיתונים ממשלתיים, אופוזיציה של משת"פים מטעם ושירותי כבאות שפשטו את הרגל. שכבה צרה של יאפים מתגוררים בשכונת יוקרה מבוצרת.

פחות משנה אחרי ששרית חדד הקדישה לראש הממשלה את 'אתה תותח', וקצת פחות אחרי מופע הקיטש הסגדני שהוקדש לנשיא – אפשר לראות את 'השקנאי' כתרגיל בדמיון מודרך: איך תיראה ישראל אם הישראלים והעולם ייתנו לה ללכת כמה צעדים קדימה ביריד ההבלים שהיא מנהלת בעשור האחרון. המסורת השנייה ש'השקנאי' נשען עליה היא הסאטירה על האדם הקטן, הקלולס־הנבון, שגלי אלימות היסטוריים שולפים מחייו בשוליים, ומציבים בלב הקרב. יצירות שמנסות לפרק את הרובוטים הגדולים והמרושעים של המודרנה – התעשייה והשלטון שנחושים להפוך את האדם לבורג קטן במכונה. לא גיבורים גדולים ומרשימים. דווקא דמות החושם, התמהוני, חסר האמביציה והמודעות היא שחושפת את המכונה בחולשתה ומאיימת לשבש אותה. ביצירות כמו 'החייל האמיץ שווייק' או 'זמנים מודרניים' מציגים את הצחוק ככלי הנשק המוחלט נגד העריצות המודרנית. ההומור הוא מפלטו של האנושי.

33333
מתוך 'הדיקטטור הגדול'

'השקנאי' צועד בעקבותיהם, אבל מנקודה מסוימת הולך לאיבוד. הגיבור והמספר של ארד הוא מי שהפך במקרה לראש המחתרת, כשפירש לא נכון הזמנה למסיבת יום הולדת. אין צעד אחד שהוא מבצע לטובת המהפכה או נגד השלטון. להפך, רוב ההתרחשות בספר מציגה אותו משתומם: מול חבריו המהפכנים, מול אזרחים עניים ומוטרפים, מול אנשי ביטחון ומאסר. כולם ללא יוצא מן הכלל הם קריקטורות מתנשפות, היסטריות, שמנסות לגרור את הגיבור לתוך ההזיה שלהן. הוא, מצידו, מתאמץ בעיקר להישאר בחיים, להשיג קצת אוכל ואולי להתקרב לנשים יפות.

בתחילת הספר, הפרודיה הזאת על מותחן פוליטי עובדת ואפילו מעוררת מתח. מתחת לבדחנות הכפייתית לפעמים של ארד, ועומס ההתחכמויות הלשוניות, מבצבצת תחושה אמיתית של ייאוש, שיממון ופחד. אבל מנקודה מסוימת הקריאה נרגעת, והמתח הקפקאי מתנדף לטובת שעשוע חלק ולא מחייב.

סרטים מצוירים, תיאטרון בובות ואפילו קומדיות אימה על זומבים יכולים לגעת בנקודות רגישות. 'השקנאי' לעומת זאת, מכור וכנוע לנונשלנטיות, לחוסר מעורבות או רגש מול המתרחש – בסיפור ובמציאות. אפשר להגיד שהוא מציע את שוויון הנפש ואת השכל הישר ככלי של הישרדות מול הצעקנות החנפנית שמסביב – הרגשנות הדוחה בפרסומות, המניפולציות בתוכניות מציאות, ספינים של פוליטיקאים, רומנים ישראליים עגמומיים; כולם מייצרים מין עיסת קיטש לאומני שסוחטת את המוח והאוזניים, בדרישה להתרגש ולציית. אבל 'השקנאי' מגיע למבוי סתום. לפעמים מצחיק ממש, לרוב מעורר מחשבה, הוא לא מנצל את הבמה והמומנטום היצירתי כדי להתעלות מעל שיחת סלון. יש לו יכולת לשתול דמות קומית מובהקת, בדומה אולי ליוצרים כמו צ'פלין או וודי אלן, בסיטואציה מצחיקה־מתוחה. אבל את החוכמה האמיתית שלהם הוא לא בודק: לרגשני ולסנטימנטלי יש גם תפקיד וחשיבות, והם שמונעים מהצחוק להפוך לריחוק ואדישות.

רועי ארד, השקנאי, הוצאת חרגול