סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

מודעות פרסומת

על רשימת המועמדים לפרס ספיר 2011

דווקא השנה, כשהעניינים הולכים חלק, בלי סקנדלים ובלי ערעורים, מתגלה כמה חיוור הפרס הזה מבחינה תרבותית. עד כמה שולית ההשפעה שלו ביחס לגובה הפרס הכספי. הרי אף אחד לא יכול לבוא בטענות כלפי רשימת המועמדים הסופית שפורסמה בשבוע שעבר. איש לא יבוא בטענות, ואיש לא יתרגז, בעיקר מפני שמדובר בספרים שממילא לא עשו שום רעש – לטוב ולרע.

לקו הסיום, כמו שאומרים בריאליטי, הגיעו מתמודדים ראויים. מי נשאר בחוץ? קודם כל, רבי המכר. מהסוג שלא פעם לקח את הגביע מאז שהפרס נוסד בשנת 2000. כמו מארגנת חתונות שנדרשת להפגין טעם מאופק, ועדת הפרס ויתרה הפעם על שמות פופולריים כמו צרויה שלו ואשכול נבו ('שארית החיים' ו'נוילנד'). מצד שני, לחתונה גם לא הוזמנו סופרים נסיוניים יותר, פחות קלים לעיכול (דרור בורשטיין ואלמוג בהר, למשל, שנכללו בסיבוב הראשון). בלי אינטלקטואלים, בלי סלבס.

בולט בהיעדרו בעיקר 'היינו העתיד' של יעל נאמן. על פניו, מדובר בזוכה קלאסי: סיפור על ילדותו והזדקנותו המואצת של הקיבוץ. שילוב עדין בין סיפור אישי לסיפור לאומי, שזכה לליטוף מצד המבקרים והקונים. לגמרי לא ברור למה נאמן נשארה בחוץ. אולי הספר, שמשתמש בסגנון ספק היסטורי ספק יומני, לא הקרין מספיק "ספרותיות" בעיני הוועדה.

כל חמשת המתמודדים הסופיים ראויים כאמור לתשומת לב, אבל אף אחד מהם לא יצר סביבו דיון משמעותי – לא בביקורות, לא בפורומים, לא בקופות. לי עצמי לא מתחשק לקרוא שוב את רובם, למרות שנהניתי מהם במפגש ראשון. בצורה זו או אחרת, כולם נוטים לאיפוק ולא קופצים מעל הפופיק – הן סגנונית והן עלילתית.

'ארטור' של דן־בניה סרי, הסופר הוותיק בחבורה, הוא כאילו הפרוע בהם. זהו עיבוד פנטסטי ומפולפל לסיפור ילדותו של סרי בירושלים המנדטורית, יש בו עניין היסטורי ושילוב מעניין בין סגנונות לשוניים – אבל הוא לא מצליח להחזיק את המתח הראשוני שהוא מעורר, ונמוג לתוך הוויה ילדותית־מזדקנת. 'היברו פבלישינג קומפני' של מתן חרמוני הוא ספר ביכורים מפתיע, שעוסק בעולם זר יחסית לקורא הישראלי, תעשיית המלודרמות העסיסית שהצמיחה תרבות היידיש באמריקה, אלא שחרמוני מתבונן בספרים הסנסציוניים האלה מתוך ריחוק אוהד ונבון. 'יולנדה' של משה סקאל, צעיר המתמודדים, יכול היה להיות זוכה אופטימלי. מעודן, מהורהר, מחויך; ספר דמוי פורצלן שיתאים לוויטרינה בסלון החדש. גם אם חגי ליניק יזכה [כפי שאכן קרה], אף אחד לא יתלונן. ליניק, יליד 59', הוא סופר לא ידוע שזוכה לביקורות מחמיאות, ו'דרוש לחשן' שלו נראה כמו הספר הרציני ביותר ברשימה. השופטים יוכלו לטעון, ובצדק, שהוא מציג את נושא השכול מזווית חדשה, ביקורתית־רגישה, לפעמים כמעט מצחיקה.

מצורפים יחד, כמו פרסומת של בנטון, הספרים האלה מדגימים מצגת כאילו־פלורליסטית, טוב טעם ממלכתי. קצת יידישקייט, קצת מזרחיות, קצת קוויריות לבנטינית, קצת שכול, קצת קסטל־בלום.

'חיי חורף', של הסופרת החשובה בנבחרת, אמנם חלף מעל ראשי הביקורת, ולפעמים נתפס כחוליה חלשה במכלול הספרים שלה, אבל אפשר לראות בו גם תפנית נועזת. המציאות הפוליטית בישראל עקפה בסיבוב את האבסורד האלים שמזוהה עם קסטל־בלום. במעין תגובת נגד, הקובץ האחרון שלה חיקה דווקא מצלמה פשוטה שמתעדת נופים של דיכאון ותלישות. סיפור הנושא בקובץ הוא מופת של התבוננות קרירה, והנכונות של קסטל־בלום לחשוף את עצמה כסופרת ללא עזרת הפעלולים שמזוהים איתה הופכת אותה לזוכה לגיטימית – למרות הראיון משבוע שעבר, שיעיב על הזכייה.

כמוה, כל המועמדים הסופיים מתארים עולם חרב, גולה, במגוון נסיונות לעקוף את הפאתוס המתבקש. כולם מבטאים מין צנע ספרותי, בעידן שבו מספידים את הספרות השכם והערב. היה אפשר לומר שבמובן הזה אנשי הפרס נמצאים עם היד על הדופק החלוש, אלא שדווקא הספר המוביל בכיוון הזה – 'היינו העתיד' – לא נכלל כאמור ברשימה הסופית. הבחירה בספרים הצנועים השנה חושפת בעיקר כמה זהיר הפרס, כמה חסר ביטחון. הביטוי 'קירח מכאן ומכאן' הולם את הפחד הזה מקצוות. לא אהבתי את 'שארית החיים' של צרויה שלו, למשל, אבל לפחות מדובר בספר שאפתני ולוהט. אם המטרה היא לחמוק מאישומים בפופוליזם – למה לוותר על ספר חזק ותובעני כמו 'זה הדברים' של סמי ברדוגו, אולי הספר המעניין של השנה החולפת. לא פופולריות, לא העזה, לא פריצה מפתיעה ולא מפעל חיים הם המדד לזכייה. לא בדיוק דיאלוג עם הקהל, ולא בדיוק דיאלוג עם הקהילה הספרותית. אין כאן יומרה להתוות כיוון, רק ניסיון לעמוד בקצב.

מה משרתת המכובדות העכברית הזאת? מה הזהירות הזאת מבחירה מוטה, מעוררת מחלוקת, פוליטית, מחנאית? בסופו של דבר, הטון השקט מטשטש את המשמעות האמיתית של הפרס: כסף ציבורי שנצבר בחסות מפעל חוקי ומפומפם של הימורים. הון במונחי משכורת של סופר, פרוטות מבחינת מפעל הפיס – שמרוויח פעם נוספת תדמית ממלכתית, פילנתרופית, ומאפשר למדינה להתחמק מחובותיה לחינוך ולתרבות. הרעש סביב הראיון של קסטל־בלום הוא דווקא תזכורת בריאה לוולגריות שעומדת מאחורי הפרס: נדבה לאנשים המוזרים שהימרו על חיי רוח, בימים האלה ובזמן הזה.

ראיון עם מאיה ערד, חשד לשיטיון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.9.2011

מארק צוקרברג עושה סידורים בשכונה שלה. איילי בר חולפים על פניה כשהיא מטיילת בגבעות המיוערות. לפעמים, בתחרות סמויה ואגבית, היא עוקפת גמלאים שצועדים לצידה בחליפות ספורט. זה נכון, עמק הסיליקון מאיר פנים למאיה ערד. הבליל המוזר של אקדמאים, אנשי היי־טק, פנסיונרים ומהגרים – מוקפים בטבע הקליפורני – הוא הרקע גם לרומן החדש שלה, 'חשד לשיטיון'. במרכזו עקרת בית בת 60 פלוס, אשתו של פרופסור לאווירודינמיקה. שניהם עזבו את ישראל עוד לפני שהומצא הערוץ הראשון. במשך עשרות שנים הם מטפחים זוגיות הרמטית, מבודדים מהסביבה, מנותקים מהארץ כמעט לחלוטין. כשגיל הזהב דופק בדלת, גיבורת הרומן מתלבטת בין שתי אפשרויות מבהילות: האם בעלה הולך ומסתגר מפניה אל ממלכת הזיקנה והדמנציה? אולי הוא מנהל רומן עם אישה צעירה?

מה משך את ערד, אמא לשתי ילדות קטנות, לרומן שמוקדש לחרדה מהתבלות הגוף והנפש? "אני בת 40 השנה. במחקר שקראתי על אלצהיימר, בני 40 עד 60 הוגדרו כקבוצה אחת, קבוצת אמצע החיים. המקום שאני נמצאת בו הוא מין קו פרשת מים. אתה עומד מלמעלה ויכול לראות את שני הצדדים – הצעירים והזקנים. ניקח דוגמה הכי פשוטה. נכנסתי לחנות בגדים. רוב מי שקונה שם הוא בערך בגילי. כדי לתת לנו תחושה שאנחנו צעירים, משמיעים שם מוזיקה משנות ה־80. מצאתי את עצמי תוהה איך מרגישה אישה מבוגרת יותר כשהיא שומעת את השירים האלה. מה שבשבילי נחשב נוסטלגיה, בשבילה הוא דבר זר. הגיבורה הזאת הייתה לי מאוד ברורה מלכתחילה, אבל פתאום הבנתי שכמוה, גם אני עוברת איזה סף".

גם ספרים קודמים שלה נגעו בחיי האקדמיה, אבל את העלילה שתלה הפעם ערד ממש בחצר האחורית: חיי הקהילה באוניברסיטת סטנפורד האקסקלוסיבית. בעלה של ערד, רויאל נץ, הוא פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הזו; היא עצמה סופרת אורחת במרכז ללימודי יהדות. בתחילת הרומן, כמו פולשים לגן עדן, זוג אקדמאים צעירים חודרים לחיי הגיבורה. השפה שלהם נשמעת לאוזניה סלנגית, צורמת, ישירה. "הרבה פעמים", אומרת ערד, "ככל שאתה צעיר יותר, אתה יהיר יותר. כמו תינוקות שלומדים ללכת ועוד לא יודעים שאפשר ליפול. אני רואה לפעמים סטודנטים שהתקבלו לסטנפורד. הם יודעים שניצחו אחרים בתחרות קשה על מקום. חלק מהם מרגישים על גג העולם, מלאים מעצמם. אחר כך אתה רואה אותם מיישרים קו עם החיים.

"אני זוכרת את עצמי כתלמידה לתואר ראשון, בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת תל־אביב, מסתכלת ברחמים וגם קצת בלגלוג על הנשים בנות ה־40 פלוס שישבו איתי בשיעורים. היינו קוראים להן 'הדודות'. הן היו שומעות חופשיות או שזו הייתה קריירה שנייה שלהן – ואני חשבתי, למה לקח לכן עשרים שנה לדעת מה אתן רוצות לעשות בחיים? 15 שנים אחר כך, מצאתי את עצמי עוזבת את העיסוק שלי בבלשנות, מתחילה קריירה שנייה, ואפילו יושבת לפעמים בשיעורים מתקדמים בסטנפורד עם סטודנטים לתואר ראשון. דודה לכל דבר".

4444
עבודות בהכנה של ליו בולין

בתה בת הארבע של ערד אמורה אוטוטו לקבל דרכון ישראלי. למרות השנים הרבות, ערד עדיין מזוהה כסופרת הישראלית שחיה בחו"ל וכותבת בעברית. בעבר כבר הביעה עייפות מהסקרנות שהסוגיה הזאת מעוררת. 'אמן הסיפור הקצר', הרומן הקודם שלה, התרחש כולו בישראל. "קיבלתי אחריו מחמאות בסגנון 'לא מרגישים שאת חיה בחו"ל'. תהיתי אם זה דבר טוב. זה מה שאני רוצה לעשות, להעמיד פנים שאני לא חיה בארה"ב? אני חושבת שבשלב הזה הייתי רוצה לתת יותר ביטוי בכתיבה לחוויה המפוצלת הזאת".

הרומן החדש מעמת בין השפה והזיכרון של הגיבורה לבין המהגרים הטריים מישראל שהיא פוגשת. שאלת הניתוק מהמולדת, מההיסטוריה ומהתרבות המקומית משיקה לפחד של הגיבורה מהפגיעה ביכולת השכלית והתקשורתית. בשיחה הטרנס־אטלנטית עם ערד היא דווקא מקפידה להפגין גישה נונשלנטית כלפי השתקעות בחו"ל: "נראה לי קצת בומבסטי לקבוע משהו בסגנון 'ישראל לא תהיה הבית שלך'. אני אזרחית ישראלית. כל המשפחה שלי, חוץ מהמשפחה הגרעינית, נמצאת שם, ועוד לא הזכרנו חברים ואנשים מהעולם הספרותי. בכלל, יש משהו נורמלי ברעיון של פזורה ישראלית, של כתיבה בעברית בתפוצות. אבל אם פורטים את זה לדברים קטנים, אז כן, אין לי בעיה שהבנות שלי לומדות במערכת החינוך האמריקאית ושבמכולת מדברים אנגלית במקום עברית. ההתפצלות הזאת, בין שני העולמות, התחילה לפני 17 שנה. הייתי אדם אחר אז, והיום אני לא יכולה לדעת לאן דברים היו מתגלגלים. קשה לי אפילו להיכנס ליקום האלטרנטיבי הזה. מי יודע אם הייתי בכלל מתחילה לכתוב, מי יודע אם הייתי כותבת דווקא את הספרים שכתבתי".

הגיבורה של ערד קצת יותר החלטית. לאורך הספר היא מביעה כמה דעות עסיסיות לגבי הישראלים שהיא פוגשת, לגבי העדריות, הדביקות והחמדנות שלהם. "כולן הולכות למועדון הספר, גם את תלכי. כולן הולכות ל'הדסה', אז גם את תירשמי. כולן הולכות לפיקניק השנתי של יום העצמאות, גם את תלכי […] אבל לא רק בגלל העדריות היא מתרחקת מהישראלים כאן. פשוט הם לא אנשים שמעניינים אותה. קהילה חומרנית. גסת רוח. אנטי־אינטלקטואלית. בעסקי כסף כולם. גם האקדמאים. מינהל עסקים ושיווק או מחשבים, חושבים רק איך לעשות כסף מאיזו חברה קקיונית. והנשים שלהם. אותו דבר בדיוק. כל מה שמעניין אותן זה בעלה של מי עושה הכי הרבה כסף ושיפוצים וקניית בתים ואיפה אפשר להשיג שקדי מרק וחומוס כמו בארץ".

ערד מקפידה להבהיר שהיא לא מזדהה עם הגישה הזאת ודווקא מעורבת בקהילה הישראלית באזור. בספר, לעומת זאת, כמו שדר כדורגל מחתרתי, הגיבורה מפרשנת לעצמה את ההתרחשות בטקס חינוכי לכבוד יום השואה: "היא מבחינה שעל שולחן הוכנו כבר שישה נרות. אחד לכל מיליון. שוב מאיימת עווית הצחוק להתפרץ".

הגיבורה שלך לא מתביישת להסתלבט על הישראלים. את מעדיפה את הקודים של נימוס אמריקאי על המקבילה הישראלית?
"במילה אחת, כן. זה נוח. אם הייתי עוברת למקום אחר, הייתי כנראה מסתדרת גם ככה. אבל למה להכחיש, יותר נעים לשמוע משהו בסגנון, 'תודה רבה על הרצאה מרתקת, אבל אני לא בטוח לגבי העניין הבא' – מאשר 'איזה שטויות אתה מדבר'. לאוזן המקומית, 'אני לא בטוח לגבי העניין הבא' אומר בדיוק 'אתה מדבר שטויות', אבל עצם העובדה שזה נאמר אחרת עושה הבדל.

"לקחתי פעם את הבנות שלי לפעילות במרכז היהודי הקהילתי. כשהגעתי, הרבנית המליצה לי בחום להגיע גם למפגשים שהם מארגנים לילדים. רק כשהגעתי הביתה, נפל לי האסימון שהיא התכוונה בכלל לגעור בי שהבאתי אותן איתי. אני מרגישה את התפיסה הזאת גם אצל הילדות שלי. החינוך שלהן אחר לגמרי. קודם כל, מעצם זה שהן לומדות עם ילדים מהמון סוגים של מוצא. כשדיברתי פעם על מישהי בתור שמנה הן היו מזועזעות".

נוזפים בך.
"גם על האנגלית לפעמים. לבעלי הן מעירות על האופן שבו הוא אומר 'מייקל'".

את כותבת גם באנגלית? יש לך כוונות לפנות לקוראי אנגלית?
"המצב שלי באנגלית דומה לשל חולה שבץ ששוכב בלי תנועה: מבין הכל, אבל לא יכול להגיד שום דבר".

5555

ערד עדיין זוכרת בחיבה את מסעדת אורנה ואלה. הקשר הסמלי בין הסופרת למוסד השינקינאי – שב־94' השנה שבה עזבה את ישראל, היה מקום צעיר וזוהר – לא יפתיע קוראים ששמו לב לעיסוק המדוקדק באוכל בחלק מספריה. אפיית עוגות, למשל, היא דימוי מפתח למצבה הנפשי של הגיבורה ברומן החדש. עושה רושם שכרטיס הביקור הפיינשמעקרי של המסעדה הולך יד ביד עם המזג האמנותי של ערד. רומן הביכורים שלה מ־2003 היה אדפטציה ישראלית ל'יבגני אונייגין' של פושקין – שקול ומחורז עד הפרט האחרון. ערד מזוהה גם כאחד הקולות הבולטים בחבורת 'הו!', שביקשה להחזיר את העיסוק הצורני למרכז הדיון הספרותי (ב־2008 פרסמה עם בעלה את 'מקור הטעם', ספר מסות שקורא לחזור למסורת הספרותית ההיסטורית).

"כשאתה מוציא רומן ראשון בחרוזים ומחדש יצירה קלאסית", היא אומרת, "כדאי לקחת בחשבון שאחר כך יידבק אליך דימוי קלאסיציסטי. לא עזר שגם הספר השני שלי היה בחרוזים. אבל היום אני במקום אחר. יכול להיות שאחזור לכתוב בצורות יותר מסוגננות – אבל אני מתכננת עוד רומנים 'פשוטים'".

ספרה החדש סוטה מהנטייה שלה להעמיד בחזית הדברים את העיסוק בדגמים ובז'אנרים ספרותיים. נדמה שהגיבורה התלושה והמבודדת איפשרה לה ליצור רומן משוחרר מהרגיל.

בספרים האחרונים שלך בולט הנושא של שאפתנות והישגיות מול החמצה. עד כמה את עצמך שאפתנית?
"אני שאפתנית במובן הזה שאני רוצה לכתוב הרבה ולכתוב טוב. אני זוכרת שפעם בתקופת הבי.איי אמרתי למישהי שאני רוצה להיות מרצה בעתיד והיא אמרה, 'אני לא אמביציוזית כמוך'. היה בזה צל של גנאי. היום היא מרצה, אגב. באקדמיה, כמובן ששאפתנות זה דבר מרכזי. בלי זה אפשר לסגור את הבסטה.

"אני עזבתי בשמחה את הניסיון לעסוק בבלשנות. בדיעבד, אני יכולה להסביר את קצב העבודה שלי כסופרת בזה שהייתי 12 שנה בתחום הלא נכון. זה היה כמו לתת פול גז בניוטרל. הכתיבה האקדמית – הדוקטורט והספר של הפוסט־דוקטורט – הייתה עינוי. כשעברתי לכתוב כתיבה ספרותית, כאילו משהו השתחרר ופרץ החוצה. כבלשנית הייתי די שולית. מאמרים שלי לא התקבלו לפרסום או התקבלו בקושי. חייתי משנה לשנה על כל מיני עבודות זמניות. לא ציטטו אותי. זה לא המצב בספרות. אני מקבלת מכתבים מבלשנים שלא קראו שום מאמר שכתבתי, אבל קראו את הספרים שלי. גם לטובת הבלשנות וגם לטובתי האישית, המצב הנוכחי עדיף בהרבה".

מעניין שגיבור הרומן האחרון שלך הוא דווקא סופר שאיבד את מקומו בעולם הספרות.
"הצלחה ספרותית זה הרבה עניין של מזל. כשהספר הראשון שלי יצא, פחדתי שהוא פשוט ייעלם וזהו. אני עוד זוכרת איך שלחתי את אבא שלי לקנות איזה 70 עותקים ממנו. היה לי מזל שהוא התקבל בהוצאה, ואחרי שהוא יצא, היה לי מזל שהוא עורר מספיק עניין ולא רק נתפס כמין קוריוז מוזר בחרוזים. זה לקח כמה חודשים עד שהוא התחיל לצבור תאוצה. עם הספרים הבאים, שוב, היה מזל שהם מצאו להם מספיק קוראים טובים.

"בכלל, לקח לי זמן להבין שהכתיבה זו העבודה שלי. היו זמנים שלימדתי בחצי משרה וכתבתי בשאר הזמן. כששאלו אותי פעם אם אני עובדת במשרה מלאה, הייתי אומרת שחצי. הבת הגדולה שלי חשבה פעם שאני עקרת בית כי אני לא 'יוצאת' לעבודה כמו אבא. אבל אחרי ביקור בארץ, כשהיא ראתה ערימת ספרים שלי בחנות, היא הבינה שזו העבודה שלי. עכשיו, כשהיא חוזרת מבית הספר, היא עושה לי בוחן פתע מה כתבתי היום".

אגב בוחן פתע, שתלת בספר מין כפילה שלך – כמו היצ'קוק ששתל את עצמו כניצב בסרטים שלו.
"ברור לי שיש קוראים שמחפשים אותי בכל ספר – ולא את היכולת הספרותית או את כישורי הניסוח שלי. קצת כמו 'הקורא הרע' של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. זה פשוט מחליש את המוטיבציה לחפש אותי בדמויות היותר ראשיות. ברגע שיש דמות שחולקת איתי פרטים ביוגרפיים, אני בעצם אומרת לקוראים: 'רציתם אותי, אז הנה אני, קחו'".

אבל גם ככה כל החיצים מובילים אלייך. יש לך צורך להתגונן מפני הקורא?
"אני בהחלט חושבת שזה יתרון שסופרת מצליחה לשמור על איזה תעתוע. להשתמש בצעיפים. נראה לי קצת פשטני שאתה גומר לקרוא ספר ויודע בדיוק מה הסופר חשב על כל דמות. לא הייתי קוראת לזה להתגונן מפני הקורא, אלא פשוט ליצור ספרות. אתה יכול לקרוא לי מיושנת".

מאיה ערד, חשד לשיטיון, הוצאת חרגול

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ

ראיון עם דרור משעני, תיק נעדר

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.8.2011

שופטי התחרות התערבו מי יוציא ספר קודם: דרור משעני או סמי ברדוגו. ב־13 השנים שעברו מאז שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ברדוגו פירסם ארבעה ספרים. משעני, ששלח לתחרות סיפור ארוך ב־500 מילה מהמותר בתקנון, טס לפריז בכוונה "לחזור אחרי שנה לארץ עם רומן ביד". התוכנית לא יצאה לפועל. "הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי וכנראה לא בשל", הוא אומר. "למרות כל הנסיונות, לא הצלחתי לכתוב שם שום דבר רציני".

החודש, בגיל 36, חזר משעני לארץ, אחרי שלוש שנים של חיים על קו קיימברידג'־תל־אביב, הפעם עם ספר ביד – רומן בלשי בשם 'תיק נעדר', ראשון בסדרת החקירות של הבלש אברהם אברהם. ובכל זאת, לא מדובר בדמות כוססת הציפורניים של סופר על סף פרסום ראשון. בעשור האחרון השתלב משעני במוקדי הפעילות הספרותית בישראל: כעיתונאי, כמתרגם, כעורך בהוצאת כתר וכחוקר באקדמיה. "אני חושב שכל העיסוקים האלה הם חלק ממנגנון הגנה. כנראה שכל מה שעשיתי מאז נועד למלא את הצורך לעסוק בכתיבה.

"כנראה שיש קשר גם לעובדה שנולדו לי שני ילדים בשנים האחרונות. במסגרת של הכתיבה האקדמית, נהיה לי נורא קשה לכתוב דברים 'נכונים' כל הזמן, להתחייב. כשיש לך ילד ואתה מדבר איתו, אתה רוב הזמן אומר דברים נורא מוזרים, על הירח ועל אוכל באותה מידה. נכפית עליך משחקיות. פתאום אתה מגלה כמה כיף ומשחרר לכתוב בלי להוכיח כל משפט. וכשאתה כותב רומן, אתה יכול לכתוב דברים שאין לך מושג אם הם נכונים או לא. הסיפור הבלשי בפרט מאפשר לך להיזרק לעולמות לא מוכרים. אני לא מתעסק ברצח בחיי היומיום".

משעני, שישלים בקרוב דוקטורט שעוסק בסיפור הבלשי, משתדל כבר שנים, כעורך וכמתרגם, לקדם את הז'אנר. 'תיק נעדר' מייצג שלב נוסף בתהליך ההתבגרות האיטי של ספרות הבלש המקומית, שנדחקה באופן מסורתי לשולי הספרות העברית, ועד היום מזוהה בעיקר עם הרומנים של בתיה גור ושולמית לפיד משנות ה־80.

"הספרות הישראלית עסוקה עדיין קודם כל בשאלות לאומיות. הבלש לא עוסק בשאלות על זהות ושייכות לאומית, אלא בשאלות אחרות, שקשורות לתפקוד של חברה אזרחית. זו אחת הסיבות שנכתבת מעט מאוד ספרות בלשים בעברית ושהז'אנר מצליח בישראל פחות מאשר במדינות אחרות במערב. בישראל הפיקוח הוא בעיקר תוצר של סולידריות חברתית. האלימות תמיד תגונה בשם האחדות הלאומית. אף אחד לא יבוא למפגינים בלונדון, למשל, ויבקש מהם להפסיק להתפרע בשם אחדות העם האנגלי.

"אפשר לחשוב למשל על השאלה הבלשית הקלאסית: 'Whodunit?'. כשמתבצעים בארץ פיגועים – ואלה מעשי הרצח שמעניינים את האזרח הישראלי יותר מכל מעשי רצח אחרים – השאלה של זהות הרוצחים היא שאלה לא חשובה וגם המניעים שלהם ידועים לכאורה. השאלה העיקרית היא הזהות הלאומית שלהם, או לכל היותר ההשתייכות הארגונית. באותו אופן, הגיבורים ההרואיים של החברה הישראלית הם לא חוקרי משטרה אלא סוכני מוסד”.

בכלל, נראה שהספרות הישראלית בורחת מספרות ז'אנרית.
"תלמידה מבריקה שלי לשעבר סיפרה לי שהיא עומדת לכתוב פרוזה. כששאלתי מה היא הולכת לכתוב, היא אמרה שהיא מתלבטת בין פנטזיה לז'אנר של 'ספרות ישראלית יפה'. יש באמת ז'אנר כזה. זה קצת משתנה לאחרונה אצל סופרים צעירים, אבל זה הזרם המרכזי. ז'אנר הבלש, לעומת זאת, נחשב כאן לז'אנר נחות ואסקפיסטי. היה אפשר לצפות שבמקום כמו ישראל, שבו מנסים לברוח מהמציאות – הבלש דווקא יהיה הכי פופולרי. אז אולי הבלש הוא ז'אנר לא כל כך אסקפיסטי; אולי דווקא ז'אנר 'הספרות הישראלית היפה' הוא אסקפיסטי".

1
מתוך 'חיים של אחרים'

 

ספרו של משעני מתעורר עם היעלמותו של נער שתקן מעל פני האדמה. מול הנעדר ומשפחתו מתנהלים שני גיבורים: חוקר המשטרה אברהם אברהם, נציג לשרשרת גיבורים ספרותיים כפולי שם, שמנסה לפענח את המקרה; והחשוד העיקרי, מורה צעיר שמתקשה להתאקלם בחיי המשפחה שהקים, ומנסה לממש מחדש את חלומות הכתיבה שלו.

'תיק נעדר' עומד בסימן משפחתי. בתוך כל המהומה של חוקרים ונחקרים, נדמה לפעמים שדווקא הילד הוא מין בלש שמפקח על הוריו. "יש משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד מפחיד, בהבנה שהילד שלך יודע המון דברים עליך, בלי שאמרת לו ובלי ששמת לב," אומר משעני. "מישהו רואה אותך מכל זווית – מישהו שאתה דווקא אמור לפקח עליו".

את שאלת הפיקוח הוא בוחן כבר שנים באמצעות ז'אנר הבלש. מי מפקח על מי, מי מציית למי, באיזה אופן מחנכת אותנו ספרות בלשית לשמור על סדר חברתי. "הבלש הקלאסי מלמד אותנו שאדם לאדם זאב, שיצר לב האדם רע מנעוריו. זה ז'אנר שמתרגל את האזרחים, שמלמד אותי שאני צריך לחשוד גם בשכן שלי. בסוף הסיפור אני אמור להבין שיש צורך בעין – כמו של הבלש – שתסתכל על כולם כל הזמן מלמעלה. מצד שני, הבלש מאפשר לך גם לקרוא פעם נוספת את הסיפור בצורה חשדנית, להיות ביקורתי כלפי החקירה ולהתנגד לסמכות של החוקר. אני ניסיתי ליצור בלש שרוצה דווקא לזכות את כולם, לא להפליל. בלש שנמאס לו כבר לקרוא את המציאות".

מעניין שהדמויות שיצרת בספר מאוד ממושמעות. אלה אנשים שבקושי מסוגלים לפשוע.
"לפני חודשיים הייתי אומר לך, 'כל האנשים באמת נורא צייתניים'. אבל המחאה עכשיו מוכיחה שזה סוף־סוף לא נכון. הצייתנות של האנשים, גם שלי, היא דבר שאני נורא נאבק בו. יש קטע שהחשוד בספר אומר: 'הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד'. אחת הסיבות לאופטימיות במחאה עכשיו היא שזה רגע של הפרת צייתנות. פתאום אנשים לא מפחדים מהממשלה.

"ניסיתי לחשוב על ההצלחה של סטיג לרסון ו'נערה עם קעקוע דרקון'. שאלתי את עצמי ממה נהניתי בספרים האלה. למעשה, זה פרויקט הפללה של המדינה. יותר מזה, זה ספר שלדמויות בו אין טיפת אשמה כלפי שום דבר, כמו דמויות קומיקס. הגיבורה שוחטת גיבורים על ימין ועל שמאל בלי נקיפות מצפון, הם שוכבים שם עם כולם בלי להתייסר. נדמה לי שזה אחד מסודות הקסם של הספר – שאפשר לקרוא אותו כאוטופיה על עולם בלי אשמות. בכלל, בעיניי הסיפור הבלשי עוסק באשמה. ואני נמשך למתח הזה של אשמה והתנגדות לאשמה כי גיליתי עד כמה לאשמה יש מקום מרכזי בחיי".

אשמה כלפי מי?
"קודם כל, תמיד, אשמה כלפי ההורים, אחר כך כלפי ההורים הסימבוליים – מוסדות, ארגונים – ובסוף גם כלפי הילדים. אני לא יודע מה המקור של תחושות האשמה הפרטיות שלי, לכן אולי נוח לי ללכת לבלש, למקום היותר תיאורטי. במקביל, הבלש מאפשר לך לבדוק איך האשמה נשתלת בך מבחוץ, איך היא הופכת למנגנון של שליטה ביחסים בין הורים לילדים, בין אזרחים למדינה. בגלל זה הרגע הזה של המחאה כל כך משמח אותי, כי פתאום אנשים מתחילים להבין שהם לא עשו שום דבר רע למדינה – להיפך, הם רק נתנו לה. ההיפטרות מהאשמה היא דרך להתנגד ולהפסיק לציית".

2

דרך המחשב בקיימברידג', משעני התרגש לראות את צ'רלי ביטון עומד על במה מול 300 אלף מפגינים. משעני, שאביו כיהן כח"כ מטעם מפלגת גשר של דוד לוי, פירסם לפני חמש שנים את ספר המחקר 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' שעסק בהתמודדות של הספרות וביקורת הספרות בישראל עם שאלת הזהות המזרחית.

"מדהים אותי לראות סוף־סוף התחברות חסרת תקדים בין ארגונים אשכנזיים ומזרחיים," הוא אומר. "זה רגע כל כך חזק. במקביל לאילן היוחסין המפואר של הרמטכ"לים וראשי הממשלה והאלופים שצנחו במתלה – נוצר כאן אילן יוחסין נחשב לא פחות של אנשים כמו צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".

הבלש שלך הוא אמנם 'חצי מזרחי', אבל בספר דווקא מורגש יחס די שווה־נפש לנקודה הזאת.
"אם הצלחתי ליצור גיבור אוניברסלי שהוא גם מזרחי, זה מספיק טוב בעיניי. לפני שלושים שנה זה לא היה מובן מאליו בספרות העברית. כששמעון בלס עשה את זה – מיד הסבירו שזה גיבור מזרחי. כשא"ב יהושע עשה את זה – הוא עצמו טען שזה גיבור אוניברסלי ולא מזרחי. הבלש שלי חייב משהו למיכאל אוחיון, הבלש של בתיה גור. הוא אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בספרות העברית שהיא גיבור: לא דמות משנה ולא דמות שאמורה לייצג את עדתה. מעניין אגב שדווקא דרך הבלש, ובאמצעות סופרות נשים, הכניסו גיבורים מזרחים לספרות העברית".

ב־2006 מונה משעני לעורך מוסף הספרים של 'הארץ' – מינוי מפתיע לחוקר ספרות ועיתונאי צעיר – ועזב את התפקיד כעבור שלוש שנים. הוא מכיר בעל־פה את התלונות על כך שהכניס רוח אקדמית מדי ופוליטית מדי לדפי המוסף, אבל לא ממהר להסתייג מהדימוי הזה. "אני מודה באשמה שהספרים של רסלינג מעניינים בעיניי. אתה גם יכול לשמוע את ההדים של הספרים האלה עכשיו בשדרות רוטשילד. אני לא חושב שזה דבר רע. זה תפקידו של עורך – להביא את עצמו ואת הטעמים שלו. לא מינו אותי כשר החינוך שאמור לייצג את כולם".

למה עזבת כל כך מהר?
"השנים במוסף היו מאוד אינטנסיביות. לצד ההנאה, זו בעיקר עבודה מאוד קשה ומתסכלת. בסך הכל, האמנות של כתיבה על ספרות היא דבר מאוד לא מוערך אצלנו; לא מתוגמל בכסף או במעמד – בניגוד לתרבויות כתיבה אחרות בעולם. קשה מאוד לעשות ככה מוסף טוב לאורך זמן. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה מספיק לי. רציתי לגעת בספרות מכיוונים אחרים, לזוז הלאה במשחק הכסאות".

דן מירון טען לאחרונה שביקורת הספרות בעיתונות פשטה את הרגל.
"אני עדיין מוצא ברוב המוספים הספרותיים בארץ טקסטים מעניינים. אולי לא מספיק. אבל זה שוב קשור לכך שזו אמנות לא מתוגמלת. פעם מבקר ספרות היה קורא את הספר ארבע פעמים לפני שהוא היה כותב ביקורת. היום, אם מבקר יעשה את זה הוא יוכל לפרסם ביקורת אחת בחודשיים. ואז הוא באמת יחיה באוהל.

"בכלל, יש משהו נוסטלגי בשאיפה למבנה היררכי מאוד סמכותני, שבו יש פירמידה של מבקר ספרות אחד או שניים, ולמטה יש עוד שלושה תלמידים שלו. חלק מהשינוי התרבותי שקורה עכשיו, באוהלים ובשאר התחומים, כרוך בהתנגדות למבנה הסמכותני הזה. התנגדות שיש לה ערך. אי אפשר לבטל את העובדה שיש יותר אנשים שיש להם זכות דיבור ומביעים את דעתם – גם על ענייני ספרות ותרבות. כולם אומרים, 'איפה הימים שבהם התפרסם המאמר המפורסם של זך נגד אלתרמן'. מדברים בגעגוע על סדן וקורצווייל. אבל בתוך אותו מוסף היו עוד רשימות שאף אחד לא זוכר היום".

בהקשר הזה, תנועת המחאה הזאת תפסה את ותיקי הסופרים הישראלים לא מוכנים.
"אותי תמיד הוציאה מדעתי ההנחה במחקר שהסופר הוא הגיאולוג של התרבות העברית. שהספרות העברית היא סייסמוגרף שמנבא תהליכים חברתיים ולאומיים. בספר העיוני שכתבתי ניסיתי להראות שהספרות העברית הגיבה למהפך הפוליטי ב־77' ולעליית הקול המזרחי בפוליטיקה רק עשר שנים אחרי שהם התרחשו. מה שברור היום הוא שהזרם המרכזי של הספרות הישראלית לא היה סייסמוגרף למה שקורה עכשיו ברוטשילד. זרמים אחרים דווקא כן – בכתבי העת ובערבים ספרותיים מושמעת כבר שנים שירה שרמזה למה שקורה. יכול להיות שזה רגע של שינוי היררכיות גם במובן הזה. יכול להיות שהשירים שנכתבים במאהל מרכזיים יותר מהטקסטים של הסופרים המרכזיים – שאנחנו תמיד מחכים לשמוע מה יש להם להגיד על המצב".

עמוס עוז הודיע שזאת לא המחאה של דורו.
"זה היה דבר מאוד מרגש שהוא אמר. הספרות העברית ומחקר הספרות העברית – הלכו תמיד ביחד. החוקר יצר את הסופר והגדיר את מקומו. יצא שהשאלות המעמדיות תמיד נדחקו הצידה במחקר. קנז נוגע בהן, רונית מטלון, 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום. הזרם המרכזי, והמחקר שמגבה אותו, התעסקו בשאלות לאומיות ודחקו הצידה את השאלה המעמדית.

"זו הסיבה שהרגע הזה מסעיר מבחינה תרבותית. המפגינים הצעירים באים למדינה ואומרים: אנחנו נקבע בעצמנו מה צודק ומה לא צודק, אנחנו לא מקבלים את החלוקות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון. באופן עקיף, זה המסר שעובר גם לסופרים ולאינטלקטואלים בכירים: אנחנו מבינים את החשיבות של הרגע הזה בכוחות עצמנו. אנחנו מדברים לבד. לא צריכים שידברו בשבילנו. אתה הולך ורואה את השלטים במאהל – כל שלט מבריק יותר מהשני. באמת לא צריך שיבוא איזה ביאליק או ברנר וינסח את הרגע".

דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר

אשכול נבו, נוילנד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.7.2011

הרצל חזה מדינה. אשכול נבו חזה את משבר הקוטג'. באחד הרגעים הנבואיים ב'נוילנד', ספרו החדש, משתוקק תרמילן בדרום אמריקה לאותה גבינה ישראלית. מדהים לראות איך נבו מזהה את הקשר בין המיתוג הנוסטלגי והתמים של הקוטג' לעברו הפצוע של האיש, לוחם לשעבר בצנחנים שעשה באינתיפאדה השנייה "דברים שיהודי לא צריך לעשות". הרומן העבה הזה מנסה לרקוד על שתי החתונות: לדחוס פעם נוספת את הסיפור הציוני כולו למדף הגבינות בסופר – ובאותו זמן לחשוף את השדים בתוך קופסת הפלסטיק.

בספריו הקודמים הצליח נבו ליצור קונצנזוס בקרב שתי קהילות: הקונים והמבקרים. הקונים הצביעו בקופה; הביקורות יישרו קו: מתנחמד, קונפורמיסטי. סביר להניח שהטקס יחזור על עצמו גם לכבוד 'נוילנד', הרומן החדש והשאפתני של נבו. מתחשק לחרוג מהדרך הסלולה הזאת, אבל בדומה ל'נוילנד', הרשימה הזו לא עומדת לחדש דבר. נבו לא נטש את ספרות המיינסטרים שלו. הוא עדיין מיומן ביצירת שניצל ספרותי – דשן, קל לעיכול, משביע, ביתי וכו'. גם הפעם אין מנוס מאותה שורה תחתונה: מדובר בספר קריא, מעורר סקרנות, שלא מעליב את האינטליגנציה אבל גם לא יוצא איתה לסיבוב פראי בנהר. ספרות סבבה.

הנקודה המעניינת ב'נוילנד' היא המודעות לתפקיד התרבותי שנבו לקח על עצמו: הילד הטוב, הבסדר, שמבקש לרצות את כולם ועדיין זוכה לנזיפות מנציגי הטעם הטוב. הדילמה של ההליכה בתלם מול החריגה הרומנטית מהמוכר היא לב העניין כאן. על העלילה צריך לדבר בזהירות כדי להימנע מספוילרים, כמו בכל ספר שמדגיש את המרכיב הבידורי. מעבר לסודות משפחתיים שנרמזים בפתח הדברים, מתנסחת שאלה דרמטית: האם גיבורי הספר, שני הנאהבים, יממשו את אהבתם האסורה? האם כבר מימשו אותה בטיול המסתורי שעליו הם מתכתבים באינטרנט? ויותר מזה, האם הגיבור הגברי הצליח לאתר את אביו האלמן שיצא לחפש את עצמו בדרום אמריקה וניתק קשר עם העולם?

'נוילנד' נע בין שתי יצירות: 'אלטנוילנד', רומן התעמולה האוטופי של הרצל מ־1902, ו'לפני הזריחה', אחת הדרמות הרומנטיות הבולטות בקולנוע של שנות ה־90. 'נוילנד' למעשה משכתב את שתיהן לסיפור אחד. אלה גבולות הגזרה המוצהרים של נבו. הסיפור הלאומי, הממסדי, מצד אחד. ומולו הסיפור הכאילו־אוניברסלי, הפרטי והזוגי. 'אלטנוילנד' של חוזה המדינה הציע גאולה לעם שלם. 'לפני השקיעה' הציע לזוג צעירים מתוסבכים הפוגה מחייהם הממוסדים. כמו עשרות סרטים לפניו, הוא הפגיש שני זרים (אמריקאי, צרפתייה) בטריטוריה חדשה (וינה) ובחן את הרעיון של אהבה זמנית ועל־זמנית – משל פופולרי כנראה לקשר בין הקולנוע לצופים.


1
מתוך 'לפני הזריחה'

 

נבו מדבר טלוויזיונית וקולנועית שוטפת, וזה בסדר גמור. גיבורי הספר עצמם מודעים לתפקיד שהם משחקים – הבחור שנישואיו במשבר, הבחורה שלא מוצאת את עצמה, התפאורה האקזוטית של סרטים רומנטיים שקוראת להם לרפא זה את כאביו של זה. אלא שלנבו, כמו לקוראים שלו וכמו לגיבוריו, אין אומץ או רצון להשביע את התיאבון הבריא לרומן רומנטי בצורה ישירה. כל המעורבים מוכרחים לקבל דחיפה היסטורית וגורלית, להרגיש את הידיים של אבא הודפות את הנדנדה מאחור, כדי לנדנד את הרגליים באוויר.

אם יש משהו נועז ב'נוילנד', משהו עוכר שלווה באמת, הוא הצורך ללוות את אבא אל חדר המיטות; להקביל בין ההתאהבות לחיפוש אחר האב. אביו של הגיבור, איש עסקים מצליח ובעל עיטור גבורה ממלחמת יום כיפור, יוצא למסע הקלאסי של חיילים ישראלים באיחור של שלושים שנה. הוא מאפשר לעצמו לפרוק עול ולבטא את הטראומה מאותה מלחמה, אחרי שנים שבהן התמסר לתפקיד אבי המשפחה. את המשבר האישי שלו הוא הופך למסע ציבורי ומבקש להקים אלטרנטיבה לישראל של שנות האלפיים, שנייה לפני מלחמת לבנון השנייה, ברוח החזון של הרצל, כפרודיה או כתיקון שלו.

לב הספר מוקדש לבחינה דו־משמעית של הבשורה הציונית בימינו: האם בדומה לרומן מחוץ לנישואים, הציונות עצמה לא הייתה הימור, יציאה רומנטית משגרת ההיסטוריה והחיים בגולה? ולהיפך, האם הגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה? על השאלות האלה נשפך עוד רוטב של חוויית הדור השלישי לשואה, מסע מקביל בזמן של אוניית מעפילים לפלשתינה, תהיות לגבי היהודי הנודד ותופעת התרמילאות הישראלית. אלה שאלות יפות, מעוררות פיהוק לעיתים, שמבשרות אולי על גל חדש של סיפורי מסע וגלות בספרות הישראלית (עד כה, פילסו את הדרך הרומנים של א"ב יהושע וחיים באר, למשל, מהעשור האחרון).

אלא שהשאלה הכי מעניינת שנבו שואל היא מהי מטרתו כסופר. בנקודה אחת, גיבורו לועג לשף דמוי אייל שני, "עם הנטייה שלו להכניס יד מתחת לסינר וללטף לעצמו את שערות החזה, עם ההתעקשות שלו להעניק משמעות עמוקה לעניין הארצי למדי שבו עסקו". האם נבו מדבר בעקיפין על עצמו, כמי שמבקש לחלץ את הקורא הבורגני מהשגרה המשעממת של חייו? האם הוא מבקש להפיח חיים חדשים בסיפור הציוני, הנמשל לנישואים מתפוררים? האם מטרתו לקבץ סביבו, כמו אבי הגיבור, קהילה של קוראים הלומי קרב ולרפא את נפשם? האם הוא מבקש להציג קול ביקורתי מול המציאות, בעזרת החזון הליברלי, השוויוני, של הרצל – או שתפקידו לנחם את הקוראים, להאציל על חייהם יופי נסתר כמו פרסומת לקוטג'? נבו בוחן את כל התפקידים הללו אבל לא מוכן להתמסר לאף אחד מהם. מצד אחד, 'נוילנד' מציב אותו בחזית ספרות המיינסטרים בעברית, ללא הרבה מתחרים. מצד שני, נראה שנבו עוצר את עצמו מלהגיע רחוק יותר.

אשכול נבו, נוילנד, הוצאת זמורה־ביתן