פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.12.2013
אין המון שחקנים או נהגי מונית כאלה. מהרגע שהם עולים לבמה, מהרגע שהם מתניעים, קורה הדבר הנדיר הזה: אנשים בקהל מתחילים לכבות את המכונות שלהם: את הגוף בכיסא – את הביקורת, את חוסר האמון. יערה שחורה מתגלה בקובץ הסיפורים הראשון שלה כמספרת שאפשר פשוט לתת לה לנסוע, לעקוב אחרי הסיפור ולתת לו לעשות את שלו.
שחורי, ילידת 77', היא שם יחסית מוכר בנוף הספרותי, או לפחות דוגמה מוצלחת למסלול ההולך ומצטמק של התבססות מקצועית בתחום: "סופרת ומשוררת, עורכת וחוקרת ספרות" בלשון הכריכה. אבל גם בלי הידע המוקדם הזה, קל לשים לב לרמת הגימור יוצאת הדופן של הספר במונחים מקומיים. שחורי היא חלק מזרם של יוצרים ישראלים צעירים מהעשור האחרון, בתחומי מדיה שונים, שהפנימו את הערך של עיצוב. עיצוב מוצר אפילו. לפני שהתוכן מדבר, השפה הסגנונית מדברת. קליטה, מלוטשת, ייחודית. ניצבת מול הקהל החשדן והשבע ביותר – הקהל של תחילת המאה ה־21, שנחשף מדי רגע ליצירת מופת זעירה אחרת ברשתות החברתיות.
שם הספר, 'שנות החלב', מדגים מצוין את היכולת של שחורי לבחור בקפידה דימויים מורכבים מבחינת תוכן, קליטים וברורים מבחינת הגשה. זה אחד השמות הקולעים שפגשתי לספר ביכורים. רגע המעבר מילדות לבגרות, מבוסר למיניות, שהופך לשנים, לתחום של זמן בפני עצמו. תלישה או עקירה שמתנפחים ולא נגמרים. ובאמת, אפשר לומר שהספר הזה חוגג את תחושת העקירה והטראומה, את הנדנוד המענג של שן החלב. יש בו משיכה לחזור למצב ילדותי, לינוק שוב – אבל גם מודעות לכך שהחזרה הזאת יכולה להוביל לאטימות, לטיפשות, לחוסר ישע. למשאלת המוות מאחוריה. "אנחנו שקועות בעבר כמו בתוך ים", אומרת המספרת של סיפור הנושא, "כמו בתוך סיר מלא בחלב. אלה שנות החלב […] לא אנחנו נמשוך את עצמנו משם".
התנוחה הזאת, הפיצול הקלאסי של יצר וחורבן, מתלבשים על שתי משמעויות עיקריות בקובץ: הורות וגידול ילדים – ויצירה אמנותית. שחורי נעה הלוך ושוב בין הצטרפות מודעת ומפורשת לדימויים ולתבניות סיפוריות שמאפיינים ספרי ביכורים בכלל וסיפורים על הולדת האמן ודיוקנו כאיש צעיר – לבין חבלה שלהם, התנגדות לכוח של הקלאסי, הספרותי, ה'יפה'. לא רק ההשכלה הספרותית שלה מורגשת בהקשר הזה, אלא גם התבוננות מפורשת, כמעט תיאורטית, בתהליך הכתיבה. נדמה שחלק מהמשיכה למצב ילדותי כאן היא גם רצון להתנער מהמסורת הספרותית, מהמשיכה לדברים מעוצבים.
מתוך 'מלנכוליה'
'שנות החלב' כולל שלושה סיפורים ארוכים ואחד קצר. הסיפור הפותח, אולי המעניין והניסיוני בקובץ, מתאר עיר פנטסטית במצור, שעומדת להיחרב עוד מעט, ובתוכה מספרת הסיפור – גלגול עכשווי למעשייה על החלילן מהמלין. זוהי עיר שכמעט כולה מורכבת מנשים. רק גברים בודדים נשארו בה, הילדים נעלמו. צבא מקיף את העיר. האספקה הולכת ונעשית דלה. חורבן אחד הכה בעיר, והבא בדרך. תושבות העיר, האסירות למעשה, הן קודם כל צרכניות. האימה היומיומית שלהן מטושטשת בעזרת בחירה אבסורדית בין דברי מותרות: בגדים מעוצבים, כלבים מעוצבים, פירות אקזוטיים. הן מסתובבות, סהרוריות ורובוטיות, בין מסעדות וחנויות. חולמות חלומות אחידים על היום שבו נעלמו הילדים.
שחורי מצטרפת כאן לגל ישראלי של סיפורים על קץ העולם ועל חברה דיסטופית, מסויטת. אם משווים אותה לשני סופרים שהשתמשו בדימויים דומים בשנים האחרונות, הייחוד של שחורי כסופרת מתחדד. דויד גרוסמן, למשל, שיחק בסיפור על החלילן מהמלין כדי לעצב מין יומן אבל אישי ב'נופל מחוץ לזמן'. 'העיר המזרחית' של אילנה ברנשטיין השתמש בסיפור הדיסטופי כדי לתאר בועה של שפיות אזרחית מדומה שעומדת להתפוצץ. כמו שחורי, ברנשטיין תיארה את מה שהוא כאילו פנטסטי, מוקצן ומדומיין, אבל למעשה דומה מאוד למציאות הפוליטית והחברתית שהוא מכיר בישראל: בידוד פוליטי, תרבות של סימום ובידור פורנוגרפי שמוחקים את רגשי האשמה וההתקוממות.
גם גרוסמן וגם ברנשטיין מצאו תחבולות לצאת מתוך הדיבור הספרותי, מתוך החיקוי של שלמות מבנית וסגנונית. שחורי, לעומת זאת, כותבת מתוכם. החלילן שלה – המוזיקאי, האמן – הוא אולי קבצן, אבל המספרת צריכה לכרסם מבפנים את העולם המעוצב, המיופה, שמקיף אותה. בניגוד לסיפורי הבלהות האפוקליפטיים בספר הביכורים של א"ב יהושע, למשל, מסך של עיצוב ושירה תמיד מפריד בין שחורי לבין התרחשות גרוטסקית ומזוויעה באמת.
ליכולת של שחורי כמשוררת יש אפקט קצת מסמם. דימוי נולד מתוך דימוי, זווית הראייה משתנה במהירות. כיווני השמיים והמעברים בין ריאליזם לפנזטיה מסתחררים בקלות, בלי סיבוכים לשוניים, בלי להשוויץ או לעייף. אם יש נקודת תורפה לקובץ הזה, היא נובעת מהבעיה שהוא מתאר, מהעיצוב כסימן של שליטה: כמעט כל רגע בסיפורים מעניין באותה מידה. גם כשמגיע שיא עלילתי, איזו תמונה דרמטית שקשורה ללב המתיחות בסיפור, הם לא יוצרים התרגשות מיוחדת או תחושה של התעלות. להפך, ההתבוננות של שחורי במהלך הסיפור תוך כדי שהוא נכתב, מכינה את הקרקע לשיא הסיפור טוב כל כך, שהוא כמעט נשאר על אותו מישור.
יערה שחורי, שנות החלב, הוצאת כתר
מיטת סדום - יוני ליבנה 