אודות

לא תעשה לך  / מחשבות על חטא

 

המתנה הגדולה ביותר שהאלים העניקו לאנושות היא החטא. משמעות החטא קשורה לחופש, לבחירה בזכות להיכשל. האם פג תוקפה של המתנה הזאת כשפג לכאורה תוקפו של אלוהים? נדמה שהעולם היום הוא כביש בלי סימונים לבנים. מותר לנסוע גם על המדרכה, על כלבים קטנים, על חוף הים. מותר לנסוע על קווי חשמל.

חטא הוא יציאה מחוץ לתחום, למותר. כדי לחזור הביתה, ליבשה, לכביש – צריך לעבור חיטוי, להתנקות. אני זוכר היטב את חטאי המוקדמים: סיגריה ראשונה גנובה, מזמוז לא תמים בסוף היסודי, תחושת העופרת שרובצת כדרכון חדש על ה. אני זוכר את החזרה לזירת הפשע למזמוז נוסף, פחות מיוסר. את הגילוי שהשד אינו נורא כל כך; שהשד אינו קיים. לאף אחד לא היה אכפת.

נדמה לפעמים שרק ילדים יכולים לחטוא באמת. וגם חברים בקבוצת מיעוט סגורה: חרדים, נשים בדואיות, אולי קיבוצניקים של פעם. האם פדופילים הם חוטאים? לא, הם נחשבים למפלצות. הם מפרים איסור שונה: הופכים תשוקה מופשטת או אילמת שיכולה להופיע נגיד בפרסומת לקורנפלקס עם דוגמנים קטינים –  לפעולה חיה, חומרית. החוטא חורג מהמותר; המפלצת מממשת דחף אסור. בתנ"ך "מפלצת" הוא כינוי לאשרה. מה מפלצתי ביחסים עם אלת פריון כנענית? האינטימיות, הממשיות, הפיזיות. יחסים אישיים עם האלים, ועם האל הלא נכון. זהו ניאוף.

אי אפשר לברוח מהתנ"ך. בחוק המקראי החטא מתבצע מול כוח שאמורים לציית לו: אלוהים, מעביד, מלך, בעל או אב. כל אחד מהם מכתיב מערכת מוסרית משלו. אבל חוטאים הם משהו יותר מעניין מעבריינים, רוצחים או מפלצות. חוטאים הם סקסיים. הם מושכים את תשומת הלב, הם מעוררים רכילות וספקנות. הם מחרמנים את הציבור להדליק לפידים ולהקיף את הטירה שלהם בְּפנים בוערות. החוטא, כמו הדמות הספרותית של דון ז'ואן, הוא האינדיבידואליסט – מי שממציא לעצמו את החוקים, או לא מפנים את ההפרדה בין חוץ ופנים. החוטא לא מפחד מאבא, ולא מהדחפים של עצמו.

משל קבלי ידוע מתאר בן־מלך שמתבונן בזונה בלב יער – מתגרה, מתלהט, אך ברגע האמת בוחר באהבת אביו המלך – האל. היצר הרע מוצג כאן כמכשיר להתעלות ולתיקון. אני מבין את החסיד הזה, אבל מתפעל יותר מההשוואה בין בורא עולם ליצאנית. מה שחשוב בהשוואה הזאת הוא הנתיב של היצר, כוח החיים: חשוב שיזרום למקום הנכון ובצינורות הנכונים. זוהי אולי הגדרה קולעת יותר לחטא – החצנה של המוג'ו שלא תורמת לטובת הכלל והממסד. החוטא מפיק הנאה מעצם פיזור היצר במרחב, ללא תכלית. ספר הזוהר רומז שחטאו של דור המבול בזמנו של נוח היה השחתת זרע לבטלה. הם אוננו הרבה, גמרו בחוץ או השתמשו באמצעי מניעה. הזרע, לפי מקובלים, הוא אנרגיה אלוהית דחוסה שלא יכולה להתרוצץ סתם כך.

רובנו לא מסוגלים להסתכל על עצמנו באמת כחוטאים. האם צבירת נכסים היא חמדנות? מדוע אנשים יכולים לאונן חמישים פעמים ביום מול המחשב וגם ליאיר לפיד לא תהיה בעיה איתם? פעם פורנוגרפיה היתה עניין סאטירי, צורה של התנגדות. כאשר מוות בעלייה למוקד הוא אופציה ממשית – ציור של נזירה מרימה קלות את אחורי גלימתה נראה חתרני. היום, את מוזמנת לצפות בנזירה בת 37 מקועקעת בצלב של גדר תיל מוצצת לכומר מסומם – ואמות הספים לא ירעדו. את משלמת באשראי, או נחשפת לפרסומות. את חלק מהשיטה. את לקוחה.

נדמה שהיום בלתי אפשרי להיות חוטא בעולם שבו אפשר לדבר על חטאים בחופשיות. הליברליזם הרג את החטא. הפלורליזם הרג את החטא. הדמוקרטיה, הטלוויזיה, הרב־תרבותיות, ההומואים, הפמיניזם, הפופ, הפאפארצי, החילון. הניתוחים הקוסמטיים. כל אלו הם רוצחי החטא, וכמובן הקפיטליזם. וגם פרויד לכאורה: לא בריא להדחיק, לשמור בבטן. אדם צריך לבטא את מאווייו.

יש עדיין אנשים שמציגים את עצמם כחוטאים. לרוב הם נתפסים בידי רשויות החוק ומצולמים לטלוויזיה. חלק מהצופים לא אוהבים לראות עבריינים עם כיפה טרייה על הראש, אבל זה אמיתי לגמרי. ברגע שאדם מציג את עצמו כחוטא, תהליך החיטוי מתחיל. הסדר הפנימי נכנס לקצב. החטא לא רק מרסן את האדם, הוא ממפה את חלומותיו. ההכרה בחטא מקלה על הכאב, נותנת לו משמעות והסבר. מגילת איוב היא דוגמה ליצירה שמעִזה לחשוף את הסוד: הכאב הוא לא עונש ולא תרופה. אובדנם של בריאות, עושר או אנשים קרובים לא נובע מחטאים שהתרחשו. האדם פשוט לא מתוכנת להבין את הכוחות השרירותיים שפוגעים בו. רק אלוהים יכול להתמודד עם הכאוס וחוסר הצורה.

לא פלא שהיהדות אסרה על עשיית פסל או תמונה. שהכנסייה רדפה אמנים או רתמה אותם לשירותיה. אין כאן רק תחרות על הרישיון לעסוק באמנות, או דרך לשמור על המונופול של סימון הקווים על הכביש. יש כאן גישה לחומר הגלם של הבריאה: השרירותיות. מהבחינה הזאת לאמנים יהודים, נוצרים ומוסלמים יש נכס משמעותי: עצם היצירה שלהם כרוך בחיכוך בטאבו.

בישראל כל צעד כרוך בדריכה על בהונות זרים. מישהו תמיד יתעצבן מעצם הדיון הציבורי. אבל גם אצלנו, ביטול ההפרדה בין מרחב ציבורי לפרטי והשיטה הכלכלית שינו את פני החטא. אי אפשר כבר לחטוא מול אלוהים או הזולת. מה שנחשב אסור מחוץ לדלתיים סגורות, משודר מדי ערב בטלוויזיה. תוכניות המציאות ביטלו את המושג "דלתיים סגורות". המשתתפים בהן מצופים להחצין את מה שפעם נחשב פרטי. לכן הכוח העיקרי שאפשר להתנגד לו הוא המצלמה, ומבחינתה, החטא האמיתי הוא להסתתר מפניה, או גרוע יותר – לשעמם אותה. העונש: חוסר שידור, התעלמות. החוטא הפך לקמצן, מי שאוגר את היצר ולא מעביר אותו הלאה. החוטא העכשווי מוצג כמי שמדכא את האינדיבידואליזם שלו, כמי שחוטא לעצמו.

אם אכן החטא הפך את עורו וכעת הוא נתפס במונחים של ריסון עצמי – מיהם החוטאים בישראל? את מי מוכנים לסקול בכיכר השוק? הצדקנים, יפי הנפש, שטוענים שיש גבול, שהמדינה צריכה לרסן את כוחה. אלה מואשמים בהעברה של משהו ששייך לתחום הפנימי לתחום הזר. האם החוטאים קיבלו את תפקיד הנביאים בשער? האם החוטאים עברו לצדו של המוסר?

זו מסקנה מדכאת, אבל אולי לחטא אין ברירה היום אלא להיכרך בשמרנות. זכור לי הזמן האחרון שבו הרגשתי את חופש־החטא. ידידי היה מגיף וילון לבן בחלון שפנה למרפסת השותף שלו לדירה. רעש הווילון שנמתח על המתלה נשמע כמו לחישה של לטאה.

אמנות וחטא תלויים בתחושה של ראשוניות וטשטוש גבולות. איפה מוצאים מחדש את הווילון הלבן הזה? איפה מותחים את היריעה?

פורסם לראשונה במגזין A5 בגיליון בנושא "חטא", 2010. לאלבום הבכורה שלי, 'אל מכרות הסוכר'. צילום: הילה מרסל קוק. 
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s