מוגן: מאמר על שירת לאה גולדברג
לב אכזרי: מחשבות על אופטימיות אכזרית בעקבות קובץ הסיפורים החדש של אשכול נבו
נתחיל אולי מהסוף. כלומר, מהסוף של אחד הסיפורים ב'לב רעב', ספרו האחרון של אשכול נבו. 'אחרי השקיעה' הוא לאו דווקא אחד הסיפורים המוצלחים בקובץ הזה – אף על פי שהוא אחד מהבודדים שיוצא קצת מאזור הנוחות של נבו וההתמחות שלו ככותב: עיסוק בכמיהה, החמצה, נחמה ואובדן כפי שהם מתגלמים בחיי הזוגיות והמשפחתיות של הבורגנות הישראלית. גיבור הסיפור הזה, אשתו וילדיו לא מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. בעוד שתחושת המחנק הזאת – והאימה והפנטזיה – כרוכות ברצון לברוח מהמקום הזה, מהחיים האלה, 'אחרי השקיעה' מבקש לתרגם את תחושת המחנק להקשר כלכלי מובהק.
נחזור אל הסוף, אם ככה. אחרי שתקוותם של בני הזוג להשתקם, לעמוד על הרגליים, לממש את תקוותיהם ליציבות ולרומנטיקה – אחרי שהתקווה הזאת מתכערת ומתרסקת. אם הסיפור נפתח בשיחות המיואשות שבני הזוג, ההורים הצעירים עדיין, מנהלים אחרי שהילדים נרדמים – אחרי השקיעה – הוא מסתיים, או כמעט מסתיים, בשקיעה עצמה. "אני לא יכולה יותר לחיות ככה", אומרת האישה. "אל תדברי ככה", עונה האיש. "איבדת את הזכות להגיד לי איך לדבר".
הסיפור היה יכול להסתיים כאן. במבוי הסתום, בנקודה שבה אין יותר מה לומר. אבל נבו מזכיר כאן, ולאורך רוב סיפורי הקובץ, את הסגולה המרכזית שלו ככותב, שהיא גם אולי הנקודה המרתיעה ביותר בדמותו כסופר, בסוג היחסים הספרותיים שהוא מציע לקוראיו: היכולת להציע נחמה וחיוך, להפוך את המצוקה הבלתי נסבלת לכמעט נסבלת, ללטף את הפצעים הקולקטיביים "שלנו" במין קרן אור שמגיחה מתוך החשיכה והייאוש:
"הם נרדמו עם הגב אחד לשני. אבל במהלך הלילה הפך אותם איזה כוח טבע וקירב אותם זה לזו". ילדיהם, "לירי ומאור גם הגיעו לפני הזריחה… כנראה הרגישו, בחושים של ילדים, שנוכחותם נדרשת, שנוכחותם יכולה להיות ההבדל הקטן שבין ויתור למאמץ, בין ייאוש לתקווה, בין מוות לחיים.
"הם פינו להם מקום כשהם הגיעו. מתוך שינה. כל אחד זז קצת הצידה, כדי שהרפסודה תוכל להכיל את ארבעתם, ועד הבוקר הם המשיכו להיטלטל במים הכבדים שהלכו ומילאו את החדר, הלכו וכבשו את מקום האוויר".
הקטע הזה, שמלווה בקריינות ספרותית שמזכירה טריילרים לסרטים אבל גם מעלה על הדעת קולו העמוק, המרדים, של מספר אגדות לילדים, הוא אחד הרגעים הבולטים, עבורי, שבהם לא רק יכולתי להתגבר על הריחוק או החשדנות שלי ביחס לעולם הסיפורי והרגשי שנבו מעצב כאן – אלא גם להרגיש משהו אמיתי, גופני. צער נוקב, צריבה בעיניים, התכווצות. הרגע הזה מתמצת את מה שהספר הזה יכול להציע לרבות ורבים מאיתנו עכשיו. את הפנטזיה ואת התקווה של מעבר מ"אחרי השקיעה" ל"לפני הזריחה" (השעה שבה הילדים מתגנבים כאן למיטת הוריהם). בדיוק בנקודה שבה הסיפור מבטא את חוסר האפשרות להמשיך לחיות ככה, במצב הזה, במחנק – נבו מזמן למיטה הזוגית, המשפחתית, את הילדים, כדאוס אקס מכינה, "כוח טבע" ששב ומחבר את שני האנשים המנוכרים.
נכון, 'אחרי השקיעה' היא כותרת קולנועית לסיפור. היא מהדהדת סרטים כמו לפני הזריחה' ו'לפני השקיעה', שמציעים לגיבורים ולצופים פנטזיה של בריחה מהמציאות לתוך מובלעת של מפגש רומנטי קצר אך גורלי. ונכון שהסיפור נחתם בתמונה כמעט סינמטית, כמעט פוסטרית, של אושר משפחתי שביר. אבל באותו הינף – וכאן לדעתי בכל זאת מתגלה גם היושרה של נבו ככותב, ואולי גם האכזריות הקלה, המוסווית היטב מאחורי הליטוף, הנחמה, ההתרפקות. נדמה לנו שהסיפור מעניק קרש הצלה לקוראים ולדמויות, שהמיטה הופכת לרפסודה. אבל "המים הכבדים" – מונח שאולי מהדהד גם ייצור של פצצת אטום – הולכים וממלאים את החדר, כובשים "את מקום האוויר". "כוח הטבע" שלכאורה מציע לגיבורי הסיפור גאולה ותקווה לעתיד – הוא גם הכוח הזדוני שמאיים להטביע אותם בין קירות הבית.
*
התחלתי את הקובץ הזה ברגל שמאל. 'לב רעב', שעל שמו נקרא הספר ואיתו הקובץ נפתח, הוא תרגום ללהיט מוקדם ופורץ דרך של ברוס ספירנגסטין – 'הבוס'. אוי ואבוי, אמרתי לעצמי בקריאת השורות הפותחות, זה עומד להיות ספר טיסה עצוב במיוחד: "בסוף לא ראיתי את ספרינגסטין, אבא שלו אמר". הספר הזה מבקש לשבור את לבי הרעב, ללחוץ על כל הנקודות הרגישות, לפתות אותי לחיבוק אבהי ועצוב שבשום פנים ואופן אני לא מבקש לקבל.
"אבא שלו חזר לדירה שלו", כותב נבו, "כמה ימים קודם לכן. הרופאים הודו שהטיפולים כבר לא מועילים […] הם אמרו: כבר עדיף שיהיה בחיק המשפחה". אייל, גיבור הסיפור ובנו של האיש הנוטה למות, מגיב למשפט הרופאים בגיחוך ובהבטחה. "איזו משפחה", הוא חושב לעצמו, אבל גם מציע לאביו לצאת להרפתקה בעקבות ספירנגסטין, שיוצא למסע הופעות איחוד עם הלהקה האגדית שלו. "בוא נבדוק איפה ההופעה הבאה וניסע […] שלושה ימים אחר כך הם עלו על מטוס לפריז".
הרצון לעזוב הכל ולברוח לפריז – לפחות בעזרת סיפורים קצרים – יכול לדבר יותר מתמיד לקוראים בתקופת המלחמה. אבל מבחינתי, הכניסה לספר הפעילה את ההסתייגות המוקדמת שלי מנבו ככותב, שלאורך הספר הזה לא רק מצטט ומנכס את השיר של ספרינגסטין, אלא גם מנסה כמדומה להיכנס לנעליו: לאמץ את שני הצדדים המתחרים בדמותו של 'הבוס' כפרפורמר וככותב שירים; את העמדה ההמנונית, איצטדיונית, שתדבר לכו-לם ובשם כולנו – ובו-בזמן תבטא גם פגיעות, רגש מורכב ופרטי יותר, שגם אופייני למוזיקאי ככותב שירים.
השילוב התיאטרלי והרגשי הזה, של פגיעות ועוצמה, נעורים ואבהיות – שאופייני לפרסונה של ספרינגסטין, למותג שלו – מלווה את הקריאה בסיפורי 'לב רעב' גם מבחינה נושאית. ספרו של נבו מוקדש "להוריי". ואכן, במבט כולל, אפשר לקרוא אותו כמהלך של התחשבנות אוהבת מאוד, או כהספד שהולך ונעשה קצת יותר ביקורתי ובוגר, שבמרכזו היחס להורים, לאמהות, אבל קודם כל ובסופו של דבר, לאבהות.
הספר מתמקם בלב ה"אנחנו" של הבורגנות הישראלית שעדיין מתרפקת על שיריו של ספרינגסטין, על המוזיקה שההורים גדלו עליה – אבל בהדרגה הולך ומעצים את הווליום של הכאב, האכזבה וחוסר האונים שכרוכים בפנטזיה שספרינגסטין מייצג, במסורת של מצ'ואיזם רך או גבריות פגיעה שספרינגסטין, והשיר שלו, מייצגים.
במה שהוא כביכול רגע השיא בסיפור, הגיבור ואביו מתמזגים עם הקהל, עם ספירנגסטין, ומצטרפים לשירת הפזמון "Everybody's got a hungry heart". לא ניכנס כאן לאופן שבו הסיפור כותב מחדש את השיר – והופך את נקודת המבט שלו, מעביר את הפוקוס מדמותו של גבר שנוטש את משפחתו בעקבות לבו הרעב אל בנו.
כשאני רואה בימים האלה את ההתרפקות הישראלית על דמותו של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, את ההשתוקקות לארכיטיפ האב הקשוח, המיושן, עדין הנפש, שמבטיח לנו שהכל יהיה בסדר, שיש לנו כתף לבכות עליה, שיש על מי לסמוך – אני מבין טוב יותר מה מושך את הדמויות בסיפור של נבו, ואת נבו עצמו, לאבהיות האמריקאית שספרינגסטין מייצג. אבל אני מבין גם מה הרתיע אותי בסיפור הזה בקריאה הראשונה: הביחדנס הכפוי הזה, התביעה או ההבטחה לחיבוק מיוזע.
הגיבור ואביו מצליחים להיכנס להופע בזכות קסמיו של האב, גם כשנראה שהם עומדים לפספס אותו. בשיא ההופעה שניהם מהופנטים לספרינגסטין שניצב על הבמה (נחשו כמו מי ) לבוש ב"ג'ינס וטי־שירט". אמנם "בלי הבנדנה המפורסמת. כבר אין לו מספיק שיער […] אבל הוא זז כמו נער […] אפילו נעמד על הפסנתר. מזיע במצח. מזיע בחזה. […] מניף את החשמלית ביד ימין […] כמו שמנצח מניף את השרביט. מתקרב לקהל. נבלע בתוכו. חוזר". לאט-לאט, גם הגיבור נכבש בקסמו, "מרפה מהדאגה, ומרשה לעצמו להתמסר למוזיקה […] אבא שלו מלכסן אליו מבט, ושניהם יודעים, בלי להחליף מילה, שהנה זה מגיע: רגע השיא. […] שישים אלף איש שואגים את לבם הרעב. גם הוא שואג. עם אבא שלו. שמניח לו יד על הכתף הקרובה במהלך הבית השני, חצי מחבק, חצי נתמך".
בימים כתיקונם – אם יש דבר כזה בישראל – תיאור כזה הוא התגלמות הסיוטים שלי מבחינה בין-אישית. גם בהקשר ספרותי ורגשי, כתיבה כזאת גורמת לי להתקפד ולעמוד על המשמר. אבל משהו מזה התרכך לאורך הקריאה בשאר הסיפורים בקובץ, במבט לאחור וגם בהשפעת המציאות העכשווית. לא רק מפני שהדיבור על חיבוקים תומכים ונתמכים הפך להמנון הלאומי או לסלוגן בפרסומות של בנקים וסופרמרקטים. זה לא סיפור קצר מושלם, נדמה לי. יש בו משהו מחושב ומתוסרט מדי, שבעצמו מזכיר פרסומת או טריילר לסרט. אבל ההקשר של קובץ סיפורים עובד לטובתו ומקנה לו בהדרגה עוד מורכבות ועומק שמתגלים בדיעבד.
הסיפור מתרפק על הגבריות הג'ינסית של ספרינגסטין, על הטקס שמאפשר לאב ובן להיפרד ולהתאחד שוב ושוב במעגל של נחמה ואכזבה. אבל הוא מרשה לעצמו גם להתחשבן עם הגבריות הזאת ולפקפק בה. הוא מפתה את קוראיו להתמסר לפנטזיה הזאת, אבל מאפשר לנו – בעדינות יתרה, אולי מוגזמת – לשים לב לצד הפחות מושך שלה, דרך עיני הגיבור. ב"מסיבת הבר מצווה שלו אבא שלו לקח אותו הצידה ואמר לו: עכשיו כשאתה גבר, יש מקום שאני רוצה לקחת אותך אליו. […] כל השבוע הוא היה בטוח שאבא שלו ייקח אותו לזונה. זה מה שתמיד קורה בסרטים". נבו מנצל את שני צדי המטבע. את הצורך של הקוראים בספרות מנחמת, מתוסרטת, בעולם רגשי וסיפורי מוכר וידוע מראש. ומצד שני, את היכולת גם להלום בנו, לנצל את הפחד שלנו מאובדן, מנטישה. לפצוע אותנו וללקק את הפצעים.
*
הסיפור הזה הזכיר לי שיר ארסי ומתוק של יונה וולך, ישיר וביקורתי הרבה יותר מהמבט החומל של נבו. שמו של השיר, 'לב אכזרי', אומר את מה שאפשר להרגיש מתחת לנוסח המלטף והנעים של סיפור כמו 'לב רעב'. וולך מתארת בו מעין מסורת שעוברת מאם לבת, תפיסה אידיאלית ושוחקת של נשיות, שעוברת מדור לדור כמו קללה אפורה, כמו טבעת בצורת לב. "לְבָבוֹת קְטַנִּים אֲדֻמִּים […] נוֹחֲתִים לֵב לֵב עַל אֶצְבַּע זֶרֶת / שֶׁל אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת דַּלַּת-יוֹם. […] מְבַשְּׁלוֹת אֲרוּחָה מִזּ'וּרְנָל לָעֶרֶב / קוֹנוֹת כְּתֹנֶת לַיְלָה חֲדָשָׁה, לְאַהֲבָה / מוֹשְׁכוֹת זְמַן מִבְּעָלִים סְחוּפִים, […] מַחֲזִיקוֹת בְּקַמְצָנוּת בְּלֵב קָטָן / וְנוֹתְנוֹת אוֹתוֹ בֶּחָג לְיַלְדָּה / שֶׁיִּתְנוֹסֵס קִשּׁוּט מָתוֹק לְאֶצְבַּע זְעִירָה" (מתוך הקובץ 'תת הכרה נפתחת כמו מניפה').
הסיפור של נבו משתמש באופן דומה, אבל אחר, בשיר של ספירנגסטין ובהיבט האיקוני של דמותו. הרגע היפה ביותר בסיפור הזה מתגלה בסופו הכמעט-בנאלי, שגם הוא מעוצב כסצנה מסרט. במקום טבעת הלב שעוברת בירושה מאצבע לאצבע – נבו, כך אני מדמיין ומבין, מתאר את האופן שבו האצבע 'נזכרת' בירושה אבהית נוגעת ללב ומכאיבה.
גיבור הסיפור הוא כבר אבא. שנים עברו והוא כבר לא מסוגל לשמוע את המוזיקה של ספרינגסטין. אבל בוקר אחד, בנסיעה עם הילד לגן, השיר בוקע מהרדיו. "האצבע שלו כבר נשלחת להעביר תחנה, אבל קופאת". דרך מראת המכונית, הגיבור רואה את בנו "ממשיך להזיז את הרגליים הקטנות שלו לפי הקצב, גם אחרי שהשיר נגמר".
זהו רגע מזוקק של נחמה, של ליטוף, של צביטה בלב. בקריאה ראשונה, היה נדמה לי שאני מזהה מיד את המניפולציה הרגשית, את התביעה מהקוראים להזדהות, להצטמרר, להצטרף לשיר – אבל היום אני מסוגל למצוא כאן משהו מורכב יותר. לא רק נגיעה רכה בחומרים טראומטיים בשפה פופית ופרסומית, אלא גם יכולת לשלב את הצד המשקם והאכזרי של תקווה ובקשת נחמה. זה הרגע שבו הגיבור מתחיל לסלוח לאביו הנוטש, ללמוד לחיות עם האובדן. אבל זהו גם רגע שמתגלה בו גם משהו מציק ומאיים. משהו עובר מאב לבן פעם נוספת. המנגינה הזאת של ספירנגסטין, הרעב הזה, הפנטזיה הגברית הזאת וכל הפחדים והנזק שהיא מעוררת, עוברים אל הדור הבא. הסיפור של נבו מפתה אותנו להתפייס עם הכאב, עם החלל והאובדן שכרוכים בדמותו של האב. אבל על הדרך, מתחת לליטוף, הוא מסמן גם משהו קודר בפיוס ובנוסטלגיה, בחזרה המעגלית אל השיר של ספרינגסטין: רעב למשהו שלעולם לא נקבל.
*
הכמיהה השוחקת, המסוכנת אפילו, למשהו שמבטיח יציבות וביטחון, חיים טובים יותר, היא הנושא של אחד המאמרים המשפיעים במדעי הרוח בעשור האחרון, 'אופטימיות אכזרית', מאת לורן ברלנט. ברלנט, חוקר.ת ספרות ותיאורטיקנית, מתמקד.ת באופן הרגשי והפוליטי שבו השאיפה לחיים טובים יותר, ליציבות, לביטחון הופכת למכשול כאשר הדבר שאנחנו משתוקקים אליו – אדם, חפץ, רעיון – לא רק נשאר מחוץ להישג ידינו, כפנטזיה בלתי אפשרית למימוש, אלא אף גוזר עלינו שחיקה מתמשכת ואכזרית. אנחנו שורדים וממשיכים בחיים, מבלי שנוכל לוותר על האחיזה במושא תשוקתנו, אף שהוא מזיק לנו, מחליש אותנו, תוקע אותנו במקום.
'לב אכזרי' של יונה וולך כמו מקדים ומנסח בשפה שירית את הדיון הזה. 'לב רעב' של נבו, לעומת זאת, מצוי בשלבים מוקדמים יותר מבחינה רגשית ותיאטרלית. הוא מבטא את הקושי העצום להיפרד ממשהו שמחניק אותנו, מאכזב אותנו, פוגע או מאיים משום שאנחנו פוחדים לדמיין את חיינו בלעדיו. ברלנט מדבר.ת על החלום האמריקאי. סיפוריו של נבו מתרגמים את החלום האמריקאי להקשר ומציאות ישראלית, לעולם הערכים של אנשים טובים באמצע הדרך, שרוצים לעשות את "הדבר הנכון" – להיות בני זוג כמו שצריך, להיות הורים טובים ובנים טובים להוריהם – אבל מגלים שהרצון הזה מעכב וחונק אותם.
בני הזוג של 'אחרי השקיעה' נאלצים לעזוב את העיר לפרברים. החיים לכאורה משתפרים ומתחילים להתייצב – אבל חיי המין והזוגיות שלהם מתפוררים. בסיפורים כאלה, שמסמנים את הצד הלכאורה יותר מחוספס ועכשווי בקובץ, שבו נבו וגם גיבוריו מנסים לשבור את השטנץ, לחרוג מהנורמה, להפסיק להיות ילדים טובים – מרגישים מין מאמץ עצום המשותף גם לדמויות וגם לטקסט "לצאת מאזור הנוחות" – חיק המשפחה, העבודה, ההליכה בתלם שהוא נוח באופן אכזרי ומתעתע. בסיפור 'לימונדה', זוג אחר, כמעט מקביל, נקלע גם הוא לשחיקה רגשית וכלכלית – והוא מחליט לנסות להרוויח כסף ולצלם פורנו חובבני. אף שהסיפור מתאר תופעה אמיתית שהתרחשה בזמן הקורונה, האבטלה הגדולה והמצור המשפחתי – הוא עושה זאת באופן כמעט מסויט, ודאי מבוהל. הוא מעצב את הרעיון הזה, את הפרקטיקה המינית-עסקית הזאת, פחות או יותר כמעשיית מוסר. ובעיקר, הוא מאפשר לגיבורים לסגת, לחזור לעמדה נורמטיבית.
בפני עצמם, הסיפורים האלה יוצרים לא פעם רושם קצת פדגוגי או מתיילד. גם מבחינת המבנה שלהם, וגם מבחינת נקודת המבט שהם מתארים במעקב אחרי הגיבורים. באופן דומה, גם כשנבו מנסח אמירה פוליטית ביקורתית יותר, משהו בהם מבוהל וכמעט נאיבי או ילדי. הסיפור 'זבובים' למשל, חוזר לזיכרון ילדות של חופשה משפחתית. להתעלמות של קהל רב בחוף הים – לבד מהגיבור – מילד משותק בגופו שהוריו מפקירים אותו לזבובים, לחום, לבושה. סיום הסיפור מבקש מאיתנו כמעט במפורש לקרוא אותו כאלגוריה פוליטית. המספר בעצמו לא מבין מדוע הוא נזכר בטיול ההוא, באופן שבו אפילו הוריו התעלמו מהבושה הגדולה, מהמראה המזעזע – אבל מציין שהוא לא מפסיק לחשוב על הילד ההוא, על הדימוי של הזבובים שמכסים את גופו, מאז שחזר ממילואים בשטחים. באופן דומה, גם הדרך שבה הסיפורים מתייחסים לתשוקה לפרוק עול, לצאת מגבולות המשפחה הבורגנית, הסטרייטית כל כך, לרצון לחשוב על צורות אחרות של זוגיות, של מין, של יחסים משפחתיים, נראתה לפעמים מהוססת, שמרנית, חסרת תעוזה (בפעם היחידה בספר שמתגלה שגיבורת הסיפור מנהלת זוגיות לא סטרייטית – הגילוי הזה מאוחר ועגמומי, וגם הוא מופיע אחרי שנבו מאפשר לגיבורה האמריקאית שלו לעבור סדרת חינוך במשפחה ישראלית חונקת וחמה).
יותר מאשר את הנכונות להישיר מבט למציאות, נדמה לי שסיפורי הקובץ מורישים לקוראים תפיסת עולם הססנית, מלטפת, שעסוקה יותר בזהות עצמית, באגו פצוע, מאשר בעוול שהם מנסים לתאר. אבל במבט רחב, סיפור אחרי סיפור, הערך והכוח שלהם בכל זאת מתגלה ומצטבר. השלם מתעלה על סך חלקיו. השלם – כלומר המבנה הכולל של הקובץ, האופן שבו הוא מתקדם וכמו מתבגר לאזורים שספוגים קצת פחות בהתענגות מלנכולית ומשקפים עמדה יותר מורכבת וכנה. ואולי קרה דבר נוסף, שחלקתי עם ובעזרת גיבוריו המתייסרים של נבו. למדתי לזהות בעצמי משהו פחדני, נחבא אל הכלים וקונפורמיסטי.
*
נחזור שוב אל הסוף. הסיפור היחידי שבאמת נגע בי, כבר בקריאה ראשונה, הוא זה שחותם את הקובץ. 'פעמונים' נענה כמעט מיד לציפייה מקובץ סיפורים קצרים. הוא מסוגל לעמוד בזכות עצמו, אבל משפיע ובעל משמעות גם ביחס לקובץ כמכלול. 'פעמונים' בנוי באופן כמעט סימטרי ל'לב רעב', סיפור הנושא שפותח את הקובץ. גם כאן, העלילה מתרחשת סביב נסיעה לחו"ל, לאירופה, היכן שהייאוש יותר נוח (הרעיון של בריחה לארץ זרה, לאירופה, למערב הוא פנטזיה חוזרת בכמה מהסיפורים, כגרסה הפוכה של המעבר המסויט, בתחום ישראל, מהעיר חזרה לבית ההורים, לדיכאון הפרברי, למיטת הסדום של חדר הנעורים). אם גיבור 'לב רעב' הוא גבר צעיר ונבוך שעומד להתייתם ולהפוך לאב – המספר ב'פעמונים' הוא גבר מבוגר, סופר חיפאי, בעל ניסיון, קשרים וקריירה, שזה עתה התייתם מאמו. אנחנו חוזרים לזירה של יחסים משפחתיים חונקים-אוהבים. אבל הכל ישיר יותר, מונח על השולחן, פחות מתייפייף.
"הרבה אנשים", אומר המספר, "שאהבו אותה הגיעו לדירה של ההורים שלי […] זה היה נחמד בהתחלה, אבל אז מתיש ואז בלתי נסבל". החיבוק, הליטוף, כבר לא עובדים בזמן השבעה על האם. אולי מפני שהיא הייתה הדבק שהחזיק וחיבר יחד את המשפחה, ואולי, כמו שאנחנו מבינים בעקיפין מהגיבור, מפני שתפקידה של האם היה לכסות את מה שמכוער ובלתי נסבל. לא רק בהקשר משפחתי, אלא גם הלאה, בהקשר לאומי (אחד הדברים הבודדים שאנחנו שומעים לגבי האם הוא האופן שבו דרבנה את עוזרת הבית הערבייה להירשם ללימודים אוניברסיטה).
הגיבור והמספר של 'פעמונים' מעוצב כאלטר אגו של הסופר, מהלך ספרותי שאופייני לנבו, בצורות שונות ובמקומות שונים, מתחילת דרכו ככותב. זוהי דרך ברורה לייצר קרבה, רושם של כנות, אמינות וחשיפה. מה שיפה בו, להרגשתי, שהוא פחות מתאמץ, פחות עקיף ומלטף. אף כי אנחנו יכולים להזדהות בקלות עם דמות המספר, הסיפור לא מסתיר את הצד האנוכי והמעט דוחה שלו, בקסמיו המפוקפקים כגבר, ובעקיפין, ככותב.
מבלי להיכנס לפרטי פרטים, הגיבור בורח מהשבעה בחיפה לטורינו באיטליה. גם הפעם קל להרגיש את הפיתיון הרגשי והתסריטאי של הסיפור הזה. עומדים להציע לנו נחמה, קרן אור, לנגב לנו את הדמעות. להפוך את האובדן הבלתי נסבל לקצת יותר נסבל. נבו הוא לא כותב ביקורתי, ולא נראה שהוא מבקש מקוראיו לקרוא אותו באופן ביקורתי – אף על פי שהספר הזה שב ומבקש למצוא דרך להשיב לספק העצמי, לאשמה כלפי פנים וכלפי חוץ, לכעס כלפי המשפחה הגדולה, הלאומית, ולפחד מפני הכעס הזה.
אבל בסיפור הזה, יכולתי לזהות לא רק את המתכון של מלנכוליה מנחמת ומתפייסת, אלא גם צרימה בהצעה לאסקפיזם. החופשה של הגיבור הייתה יכולה להיות מושלמת. הכל יפה בטורינו, כמו גלויה פנטסטית, כמו מפלט. לצד היופי ההיסטורי של העיר, הגיבור מוקף נשים חיות ומושכות שמתאימות לפנטזיה הזאת של גבר כבר לא צעיר: להימלט מגוב האריות, מהאבל, מאביו המעיק, לגנוב שלוק ממעיין הנעורים. אבל לתוך היופי הזה, לתוך הפנזטיה הזאת של חיים חדשים, חודר צליל פעמונים של כנסייה, שכל חצי שעה מגיע בקו ישר לדירה, וחודר לאוזני הגיבור.
'לב רעב', כאמור, מסתיים בתמונה הקולנועית, הישראלית-אמריקאית. אב צעיר עם בנו במכונית. הרדיו משמיע את השיר המכאיב והאהוב של ספירנגסטין. האב חוזר לרגע מהמתים, מלטף עוד פעם אחרונה, וכמו מניע את הרגליים הקטנות של הנכד שמעולם לא פגש. רגע מקביל מתרחש ב'פעמונים'. הגיבור, כמין ישראלי חצוף ואגוצנטרי, לא נפגש עם ספרינגסטין, עם הבוס, אלא עם הכומר, "האב", שאחראי על הכנסייה. הוא נכנס לתא וידוי קתולי, מספר לכומר הצעיר על מות אמו, ומבקש ממנו להפסיק את צלצול הכנסייה.
זהו רגע יפה מפני שיש בו גם הרבה כיעור, חשיפה ורחמים עצמיים. יש בו דרישה מהעולם להכיר רק את הכאב שלי, את הסבל שלנו, לקטוע את צלצול הפעמון. אבל מאחורי הבקשה החצופה והכואבת לכומר מסתתרת ובוקעת גם צעקה שהגיבור עדיין לא יכול לנסח במודע, שאינה מיועדת לכומר. הרצון להשתיק את המסורת, את הכוח והפחד שמייצגים הפעמונים. הרצון הבלתי אפשרי לברוח מהארץ, שמתגלה בצלצול מחריש האוזניים שמכריח את הגיבור להיזכר ולהרגיש את מה שביקש להימלט מפניו.
אפשר להגג הרבה על צלצול הפעמונים הזה. לקשר אותו לטראומה היסטורית עתיקה או עכשווית. להגהג על דמויות כמו יונה הנביא, לדבר על יחסי אבות ובנים. אבל מה שמצא חן בעיניי הוא היכולת של הסיפור לקחת את הטריק הקבוע של נבו, את הצעת הנחמה, ולתת לה גם הקשר טורד מנוחה. הכומר מסרב לבקשת הגיבור. הצלצולים נמשכים אל תוך הלילה. אבל אז אנחנו מגלים, לרגע אחד, שהצלצול נפסק, בדיוק בשעה שבה מתה האם. הכומר, שידע זאת, מציע לגיבור רגע של חסד והשתתפות בצער. פעם נוספת, רסיס של תקווה מזדהר במצב הנורא ביותר.
האם אפשר לשרוד ולחיות ככה? האם אפשר לחכות לרגע הקטן שבו הצלצול משתתק, שבו השיר של ספירנגסטין בוקע מהרדיו, מציע לנו שוב להתכנס תחת כנפי הבנדנה? ושמא דווקא הנחמה הרגעית הזאת היא הבעיה, משום שהיא מאפשרת לנו להתרגל, להתנחם, לקבל דבר שאי-אפשר יותר לעמוד בו?
*
לפני כמה ימים – מוגן בעיר הגדולה, בתוך ממ"ד – התעוררתי מסיוט. חלמתי שעיתונאית בלונדינית וסמכותית בטלוויזיה מעבירה לי את המיקרופון. שאני מקבל או דורש רשות לומר את כל מה שאסור לומר. אבל אז, ברגע שפתחתי את פי, התחילה אזעקה והחרישה את הקול שלי. רגע אחרי שהתעוררתי הבנתי שהאזעקה לא השתיקה אותי, שקול הסירנה יוצא מהפה שלי, בוקע מתוכי.
אשכול נבו, "לב רעב", הוצאת כנרת, זמורה דביר.
ומה אתם חשבתם על הספר? אשמח לשמוע בתגובות
אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', הוצאת הספריה החדשה
תאוות בצע לעולם תזדקן. הנה, שתי מחוות ספרותיות הקדישה השנה הספרות הישראלית ל'הדודן פונס', הרומן הקצר של אונורה דה בלזק מ-1847 שבמרכזו התשוקה המודרנית לצבירת ממון. 'החמדנים', ספרו של ירמי פינקוס, שראה אור לפני כשנה, 'תרגם' את קומדיית האימים הפריזאית של בלזק למציאות תל אביבית עכשווית. וכעת, כעבור שנה, גם ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', שואב במוצהר השראה מדמותו של פונס: אדם תמים, גרגרן ואגרן שמאבק אכזרי על ירושתו ונכסיו מתנהל בעודו בחיים.
פחות מאשר המשיכה הספציפית של סופרים בני זמננו לרומן של בלזק – יצירה שנונה, אפלולית ומלאת חיים, שיהושע קנז תרגם בשנות השמונים – צירוף המקרים הזה, הירושה הספרותית הזאת מהסופר הצרפתי, מעידים על דבר מה שמטריד ומסעיר את העולם הבורגני שקסטל-בלום ופינקוס מתארים. שני הספרים ניזונים מהפנטזיה ומהאימה שמעורר הדימוי של ירושה והתרוששות. האפשרות לזכות בירושת פתע, בפיסת נדל"ן נחשקת. וחלום הבלהות המשלים: האפשרות להיזרק לרחוב, להפוך לאחד מאותם מוכי גורל – נרקומנים וחסרי בית שעליהם הגיבור והמספר של 'ביוטופ' מתצפת ומדווח כאילו היה קריין משועשע בערוץ דיסקברי. "אני גר בקומה הראשונה שבחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות", הוא מציג את עצמו, בסגנון דמוי ספרות ילדים, בניין "המשקיף אל הרחוב הסואן, אני – מר ז'וזף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור), ואיתי כלב קטן דמוי תחש, לא גזעי, שלקחתי לאחר פיטורי מעבודתי כמורה־מן־החוץ חסר־קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב". קצת בהמשך הוא מעיד על המשאלה "להשקיע בשמשות בעלות זיגוג כפול, שיהפכו את החוץ שלי לסרט אילם אם כי צבעוני, אבל לדאבוני אני לא בנוי כרגע לשיחות עם קבלני אלומיניום וזגגים".
מעמדת התצפית הזאת ומטיוליו הרגליים עם כלבו, שימל מדווח על המתרחש ברחובות הרועשים. על חיי היונים המפוטמות. על נרקומנים בגמילה, על קבצנים ודרי רחוב שאותם הוא מציג כאוסף קטלוגי של כינויים וצורות התנהגות. "שינויים מהותיים התחוללו בחודשים האחרונים בציוויליזציה ובטופוגרפיה של המקום", הוא מתרשם וקובע, "נרקומנים רבים נעלמו ואולי הסתלקו לעולמם. נרקומן אחד כבן ארבעים הפך להומלס, והוא ישן על ספסל בכיכר רבין […] עורו כבר צרוב כמו של שאר ההומלסים, והוא הולך ומרזה. אני מכנה אותו 'ההומלס החדש'. כשהוא מבקש כסף הוא אומר במבטא רוסי: 'לא וודקה'".
'ביוטופ' מתנהל סביב הדימוי הזה של שאננות חרדה. סביב הרעיון של תצפית נוחה באכזריות הקיום בעידן קפיטליסטי ואולטרה-צרכני, מתוך נוחות שעלולה להתערער בכל רגע. שימל – כדמות שעליה קסטל-בלום מלבישה את הסטנד-אפ הספרותי שלה – הוא בתחילת הספר מוכה גורל בקנה מידה נסבל ונוח. הוא אמנם חי בצילם הנדל"ני של טייקונים, גנרלים ובעלי בית יהירים בלב העיר. ואף על פי כן, היקום העניק לו חלון הזדמנויות צר, פיסת נדל"ן – דירה הלומת עשן ורעש – שמאפשרת לו להתבונן בעולם כאנתרופולוג חובב. גם יהודית הנדל המנוחה תיארה כסופרת את חייהם של חסרי בית, מאותה סביבה עירונית. אבל אצל קסטל-בלום, בניגוד להנדל, לא מדובר במבט חומל ומזדעזע. במקום אחר ב'ביוטופ', שסודק את האפיון הידידותי, הבלתי מזיק, של דמותו כמספר, שימל מצהיר: "כשאני נתקל בעלובי החיים של האזור, לבי מתרחב ואני מאושר. יש לי בית, אני אומר לעצמי, ומצבי רחוק שנות אור ממצבם".
***
'ביוטופ' מתנהל בין שני מצבים עיקריים. שימל, רוב הזמן, מתפקד כמתבונן, כמאבחן, כסטנד-אפיסט. הוא מזהה בבריכת הנוי של בניין יוקרה ירוקת וטחב. מנסה לחשב את כמות המלח הגס שתאפשר להיפטר מהם. "לעזאזל, העובדים של גינדי מתרשלים ולא מנקים את הגועל־נפש הזה – חשבתי, כאילו אני דייר בבניין המשלם דמי תחזוקה רצחניים". לתוך המונולוגים הללו פורצים רגעים שבהם הוא מתפקד כדמות קומית בקומדיית מצבים מופרכת. שתי דמויות קריקטוריות – עולה ותיקה מצרפת, ניצול של הפיגוע במלון פארק – מגיחות לחייו כמין שדונים ליצניים שתפקידם לטרטר ולזעזע אותו, להפוך את שימל מצופה לנצפה. כשם ששימל נע בין התבוננות נינוחה להתרוצצות קומית, כך גם 'ביוטופ' נע בין פרוזה לירית, כמעט צילומית, שחורתת קווים דקים ושנונים על מציאות קיימת – לפארסה על התעשרות והתרוששות, כזו שמגיחה לחזית הסיפור ונעלמת ממנו בגלים מהירים.
קסטל-בלום, בניגוד לבלזק, לא מנסה לתאר חמדנות מחושבת או נצלנות אלימה. היא מיטיבה, לעומת זאת, לתת ביטוי לרצון מוזר, בלתי נשלט, לשתף פעולה עם הניצול, לזרום איתו, ואיכשהו בכל זאת להיחלץ מציפורניו. בדרכו, 'ביוטופ' יוצר רשת של השוואות ישירות ועקיפות בין הזיותיהם של חסרי בית, מתעשרים דשים, ואיש הרוח המנומנמם שרגיל לחשוב על עצמו כמי שנמצא מחוץ לעין הסערה; בין הג'ונגל העירוני בתל אביב לחיי הכפר הצרפתי בנורמדני. היונים המפוטמות בתל אביב משיקות כנפיים, איכשהו, עם השאיפה המוטרפת של כפריים צרפתיים להשמיד את היונים בסביבתם. כולם נמצאים במצב של זלילה או של היטרפות.
כאחד מחסידיה השוטים של קסטל בלום כסופרת, 'ביוטופ' פחות או יותר מצא חן בעיניי מראש. ובכל זאת, הספרים והסיפורים של קסטל-בלום שהיו אירוע משמעותי עבורי יצרו רושם מובהק יותר של נגיעה במשהו חשוף ומעורר חרדה. קסטל-בלום היא כותבת אנטי-רגשנית ואנטי-פסיכולוגיסטית, אבל אני אוהב במיוחד את הרגעים המלנכוליים בכתיבתה. גם כשהם מבעבעים דרך התרחשות סהרורית; וגם במקרים שבהם המלנכוליה עירומה וישירה, וההומור והאבסורד מתונים או נסוגים לשוליים. גם ב'ביוטופ' ניכרת נקודת המבט הייחודית שאופיינית לסופרת; היכולת – שנותרה כמעט ללא תחרות – לתאר באופן סרקסטי, בלתי מבוהל, את החיים המופרעים בישראל. ועם זאת, בסופו של דבר הרגשתי שנשארתי בעמדה דומה לזו שאיתה הקריאה יצאה לדרך: התבוננות בלתי מאוימת בקרקס שמתנהל כאילו אין לו נגיעה ישירה אלי. כאילו הסירחון, העוני, העושר המופרע מתנהלים במרחק בטוח.
יכול להיות שמשהו לא עובד עד הסוף או לפחות לא ממצה את עצמו בתנודה של 'ביוטופ' בין מצב צבירה מתבונן למחוות קצרות למלחמות הירושה האבסורדיות בסגנון בלזק. ויכול להיות שלא מדובר בשאלה ספרותית. אולי הפעם, כמו שנדמה לי ברוח הימים האלה, אולי הפעם הקרקס של קסטל-בלום מחוויר ואפילו מרגיע ביחס להומור הגרדומים של הפוליטית הישראלי. אולי הניסיון להתבונן בתאווה לרווח מופרך, במשאלה לחיים שלווים לצדם של (והרחק מא)נשים חסרי בית, חסרי מעמד נראית הרבה פחות מזיקה ומאיימת מזו שפוגשים בכנסת, ברחוב ובעיתון.
***
מוזמנות ומוזמנים לכתוב בגובות מה אתן חשבתן על הספר.
יונתן שגיב, יש אנשים שמדברים ככה, הוצאת כתר
היכולת לתקשר בעזרת צליל היא עניין חדש למדי בתולדות היצורים החיים. בספר בשם 'Sounds Wild and Broken' שראה אור השנה, הביולוג הבריטי דיוויד ג'ורג' האסקל (Haskel) דן בתיאוריה שלפיה יצורים חיים הרשו לעצמם להשמיע צליל רק מרגע שעמדו לרשותם כנפיים. עד אז, משער האסקל העולם היה מקום רועש למדי. יצורים חיים היו מסוגלים אמנם לשמוע, לקלוט ויברציות, אבל לא 'העזו', מבחינה אבולוציונית, להסגיר את המיקום שלהם לטורפים בעזרת צליל שיסגיר את מיקומם.
הקשר שבין הפקת צליל, הסתתרות וחשש מהסגרה ליווה את הקריאה שלי ב'יש אנשים שמדברים ככה'. ספרו הצנום של יונתן שגיב, שפרסם עד כה שלושה ספרי בלש קומיים, הוא ממואר עם יומרות שונות וצנועות בהרבה משל האסקל, שמבקש לחשוב על צליל כתופעה אבולוציונית, תרבותית, כלל־אנושית. שגיב מתמקד ברגע המבהיל שבו איבד את קולו, בסוף שנות השלושים לחייו, כפתח למונולוג אישי, לחקירה עצמית בגוף ראשון. "דיברנו באותה אגביות מלאכותית של אנשים קרובים שיודעים כי לא יראו אחד את השני תקופה ארוכה", הוא כותב בפתיחת ספרו, ומתאר שיחה לכאורה שגרתית עם הוריו, אחותו ובן זוגו, רגע לפני פרידה ארוכה מהיכולת לדבר לכאורה בחופשיות. "יכולתי לחוש איך הגרון שלי הולך ונצרד ונבקע כמו אדמת מדבר צחיחה", ואף על פי כן, "המשכתי לדבר".
המשך הספר מבקש להסביר את ההיאלמות המבהילה ההיא, במבנה של תמונות ופרקים קצרים שנעים בין זכרונות מוקדמים לתקופה שבה שבה שגיב – או יונתן, כדמות וכמספר – מנסה להשיב לעצמו את קולו. הדרך הראשונה והעיקרית שבה הספר מפרש במבט לאחור את יחסיו עם קולו מתלבשת על הקשר בין קול, זהות ומגדר. הפרק השני, למשל, משחזר זיכרון מכאיב ומצחיק מגיל ההתבגרות שבו השימוש בקולו מסגיר את יונתן ומאלץ אותו לבחור בין נשיות וגבריות, דיבור ושתיקה. נערות משחקות באינטרקום, מתגרות בחבורת בנים שניצבת מחוץ לדלת הבניין הנעולה. הן משמיעות, כותב שגיב, "קולות שבוקעים עמוק מתוך הגוף, מתוך מקום" שלא ידע על קיומו. "דנה רכנה אל האינטרקום וגנחה. מורן ואלונה הצטרפו אליה וכולן גנחו יחדיו […] קירבתי את הפה שלי לאינטרקום וגנחתי גם אני. בדיוק כמוהן, בהתמסרות מלאה […] פקחתי את העיניים והמתנתי לצחוקים, אבל הייתה פתאום שתיקה. רק דנה שברה את הדממה […] אל תעשה כזה דבר, אתה לא בת".
הדמות האחרת שפוקחת את עיניו ואת אוזניו של המספר, שגורמת לו לחשוב על השימוש בקול כסוגייה של הבניה חברתית, היא מומחית לטיפול בקול שהוא פוגש בבגרותו. מעין קלינאית תקשורת שקובעת שקולו של יונתן קרס לאחר שנים ארוכות של מרד שוחק ובלתי מודע בנורמות של דיבור וגבריות. "התעקשת להמשיך לדבר כמו ילד", היא אומרת לו, גם אחרי המעבר לבגרות גופנית.* הגילוי הזה או המחשבה הזאת משתלבים לאורך הספר במחשבה נוספת על קול, ביחס לגבולות האסור והמותר בחיי המשפחה של יונתן. מתחת לשיחה הבורגנית, המחויכת, בחיק המשפחה שאיתה נפתח הספר מתגלים יחסים מורכבים יותר בין המספר והוריו. שברי שיחות שממשיכות להכאיב גם כעבור שנים. דברים שנאמרו ודברים שאין דרך לומר בעל פה, אך נעשים מוחשיים ומשמעותיים ברגע שבו הקול הפיזי מתערער, והופך למין יישות כמעט עצמאית, שיכולה להופיע ולהיעלם.
אם ממקדים את המבט בסיפור ששגיב מבקש לספק, מבלי לחשוב על ההקשר הרחב יותר והשאלות הגדולות שהספר שואל, אפשר בהחלט ליהנות ממנו כטקסט מסאי־סיפורי, שנוגע בנקודה מורכבת באופן קריא, ולא פעם שנון ונוגע ללב. ועם זאת, השאלות שמעסיקות את שגיב לא נשאלות בחלל ריק. בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט, הולך ומצטבר ידע חדש ומסעיר תיאורטי, מסאי ואומנותי – על 'קול' כמושג תרבותי, גופני ופוליטי. ברנדון לאבל (LaBelle), למשל, פרסם ב־2014 את 'לקסיקון הפה', טקסט מסאי שמבקש לחשוב על פה כמנגנון מורכב ורב איברים, לדון שנוגע בדיוק באופן המורכב שבו אנחנו מפיקים ושומעים צלילי דיבור, שחורג מהבנה מצומצמת של שפה וסמנטיקה. חוקר הספרות והתרבות סטיבן קונור הקדיש באותה שנה ספר שלם לצורות שונות של שימוש בקול (המהומים, יפחות, מלמולים) שחורגים מהשימוש הצר במילים. ספרו של שגיב, בניגוד לפתיחות המתבקשת מכתיבה על תקשורת בקול, לא מטה אוזן לשיחה הזאת, מה שגוזר עליו רדיוס מצומצם וראשוני של מחשבה והתנסות ביחס לסיפור שהוא מבקש לספר.
נוטים בימינו להאשים כתיבה ממוארית באגוצנטריות, בהתכנסות דלה בגבולות העצמית. זה לא בדיוק המקרה של 'יש אנשים שמדברים ככה'. אי אפשר אמנם לפספס את החן, הרגישות וההומור שמוטמעים בניסיון לחשוב אחרת על השימוש בקול; במה שהוא לכאורה רק כלי, רק מדיום, מנגנון גופני ולשוני שמאפשר לנו לתקשר ולהתבטא, אבל גם לדכא, לצנזר ולהשתיק. מצד שני, אני חושב על ממוארים אחרים שעוסקים במצבים דרמטיים של השתתקות והיעלמות – 'פגישה עם משורר' של לאה גולדברג, 'היה הייתה' של יעל נאמן. יש משהו דרמטי וסיפורי מעניין בכתיבה אישית שעוקבת בגוף ראשון ושני אחרי מי שבוחרים או נאלצים להיאלם ולהיעלם. מעין מלחמה בין הקול המספר לדמות שמבקשת להסתתר ולהימחק. אצל שגיב, הפרשנות העצמית, הסיפור העצמי, לא מנצלים את המתח הזה ולא ממחישים כמעט אף פעם את הקושי בדיבור כפעולה ספרותית.
במילים אחרות, הגעתי לספר עם ציפיות ותיאבון גדולים ביחס לנושא שהוא בוחן, והייתי צריך להסתפק בסיפור צנוע בהרבה מבחינת היומרות והסקרנות האינטלקטואלית שהוא מרשה לעצמו לחקור ולבטא. אני שמח שיצא לי לקרוא את 'יש אנשים שמדברים ככה'. וטוב לראות כותבים ישראלים שמצטרפים לשיחה אמנותית ורעיונית שהולכת וצוברת תאוצה בנושא הקול האנושי. אבל אני מחכה לרגע שבו כותבים ינצלו את האפשרויות החדשות והידע החדש שנוצרים ברגעים אלה על האופן שבו הקול מניע ומפעיל אותנו, גם בשעה שאנחנו קוראים לכאורה בשקט, לעצמנו, ביחידות.
—
* חוקרי בלשנות ופונולוגיה בהקשר חברתי יערערו כנראה על הרעיון שרק בגיל ההתבגרות, עקב שינויים גופניים והורמונליים, אנחנו משנים ומתאימים את קולנו על פי חלוקה מגדרית. למעשה, נראה שילדות וילדים מפנימים נורמות מגדריות שקשורות לשימוש בקול בגיל מוקדם בהרבה.
מוזמנות.ים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הספר
הופעה בפסטיבל הפסנתר + קאבר אינטימי לשרית חדד
קצת מלחיץ להוציא קאבר לשיר של שרית חדד, אבל לפעמים מוכרחים. לקראת ההופעה שלי בפסטיבל הפסנתר הקרוב, הנה הגרסה שלי ל'חופשייה' (מילים ולחן: הנרי).
בהופעה, שתיערך בשישי 4.11 במוזיאון ת"א, אארח את רות דולורס וייס (למי שהתגעגע כמוני) והאחיות ג'משיד. לכרטיסים: https://www.pianofestival.co.il/he/132/244 (הנחות לתושבי ת"א). בהופעה נבצע בין היתר לחנים מקוריים לשירי משוררים (לאה גולדברג, לורן מילק, שחר מריו מרדכי, חגית גרוסמן). מזומנות ומוזמנים בחום.
חופשייה | בימוי ועריכה: ג'וני דוב | צילום: ג'ו מגל | הפקה מוזיקלית: דותן מושונוב ויוני ליבנה
להאזנה ל'חופשייה' בפלפורמות שונות: https://nanadisc.lnk.to/Hofshiya
'כדורי שינה': אלבום חדש והופעה בבית אריאלה, מוצ"ש 16.7
קודם כל בקצרה: נבל + אלבום חדש + הופעה חגיגית בבית אריאלה במוצ"ש 16.7.
להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/YLKadurey
כרטיסים למופע: https://www.eventer.co.il/cs6q7
ואחרי התמונה: קצת יותר בהרחבה –
כל חיי סבלתי מנדודי שינה.
החיים מרגשים מדי, מלחיצים מדי, הראש לא מפסיק לעבוד. אבל בזמן האחרון, אני לא נרדם מסיבות טובות. האלבום החדש (והשלישי) שלי סוף סוף יוצא, תחת השם 'כדורי שינה' (נענע דיסק). להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/YLKadurey
השירים כאן נוצרו במחשבה על מי שמתקשים להירדם. רציתי לכתוב (או להלחין) את השירים הרכים והאמיצים ביותר שיש על גוף, אהבה ונדודי שינה. אפשר לשמוע באלבום המון כלי קשת, המון פסנתר, ובאחד השירים, מפּלים של נגינת נבל (למדתי לנגן לכבוד האלבום). כל זה, מעורבב עם מוזיקה אלקטרונית עדינה, מיועד ליצור אווירה חלומית וקולנועית; לקחת מאזינים למקום אחר, מיסתורי ונעים.
בואו לשמוע אותי מנגן בנבל ושר במוצ"ש 16.7, במופע מיוחד בספריית בית אריאלה היפה. הרווחים מהמופע מוקדשים לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית. אורח מיוחד: המשורר גיל אליאס (ועוד אורחים מוזיקליים סודיים, לעת עתה). לכרטיסים: https://www.eventer.co.il/cs6q7 (מחירים מוזלים לתושבי תל אביב).
והנה קטע מהשיר 'ועכשיו הוראות לשינה', דואט עם עדן ג'משיד (לחן שלי למילים של נדב ליניאל).
מחוץ לספרייה: "שיר לאחותי" בעקבות ביאליק
לקראת הופעה בשבת 11.6, באוזן, ת"א (לראשונה מזה זמן רב):
נערים קווירים, וגם גברים למעשה, תלויים באחיות גדולות שיפלסו עבורם את הדרך. גם במובן הפוליטי והתרבותי.
כתבתי את 'שיר לאחותי' בעקבות כמה שיחות עם צעירים טרנג'נדרים. שיחות שהותירו עלי רושם עמוק, ועזרו לי להבין קצת יותר איך העולם נראה דרך העיניים שלהן.ם. רק בסיום העבודה על הלחן, מול הפסנתר, הבנתי שזה לא בדיוק אני שפונה בשיר לאח קטן, ומבטיח לו שיש לו ערך ומקום בעולם. לתוך השיר הסתננה גם אחותי הגדולה, מדברת אלי בתור אדם צעיר, מעט פראי ומבולבל.
השיר נפתח בציטוט משיר הילדים הנודע של ביאליק, "רוץ בן סוסי [רוץ] ודהר / רוץ בבקעה, טוס בהר". השיר המקורי של ביאליק מסתיים במילים ובהכרזה "פרש אני ובן-חיל". הוא מתאר ילד משחק בנדמה לי, מגלם קאובוי נועז מהסרטים. האם השיר הזה הוא לא יותר מאשר פנטזיה ילדית על על שליטה, על כוח, על גבריות?
'שיר לאחותי' הולך צעד קדימה עם עניין עדין ויותר אינטימי ששמעתי, או רציתי לשמוע, בשיר של ביאליק. אולי הילד, חשבתי לעצמי, לא בדיוק רוכב על הסוס, מצווה עליו לדהור, לטוס ולציית לו. אולי הוא מזמין את הסוס לצאת להרפתקה בלעדיו, לצאת לדרך ללא רוכב, בכוחות עצמו? אולי השיר מעודד – דווקא את מי שהיינו רוצות ורוצים לגונן עליו – להתנסות, להתפתח, להיפגע. לצאת אל העולם.
בגרסה שלי, הילד שמשחק במערבון יכול להפוך לילדה. "בן-סוסי", הוא לאו דווקא כינוי לצעצוע, לסוס עץ, אלא כינוי חיבה למישהי או מישהו צעירים מאוד, חסרי ניסיון, שמתחילים לגלות משהו שאין לו עדיין שם, אבל כבר מורגש בגוף ומתחיל לקבל צורה, לדהור. משהו יפה ומיסתורי שלא מוכרחים לביית ולרסן.
בשבת 11.6 אשיר את 'שיר לאחותי', ושירים נוספים מתוך אלבום שאוטוטו יוצא, באוזן, ת"א, 19:30. כל הרווחים מההופעה מוקדשים לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית. ממש אשמח לראות אתכן ואותכם,
יוני
לכרטיסים: https://ozentlv.com/event/yonilivne/
להאזנה לשיר בכל הפלטפורמות: https://nanadisc.lnk.to/ShirLeAchoti
לארגון 'מעברים' למען הקהילה הטרנסית: https://www.maavarim.org/
מחוץ לספרייה: "פרא במראה", שיר חדש לקראת אלבום שלישי
"להדליק את האור, להישיר מבט, לאיש שצמח פרא במראה". שיר חדש ודיסקואידי, אחרי המון זמן שלא פרסמתי חומרים חדשים. לחן שלי למילים של המשורר שחר-מריו מרדכי (מתוך ספרו 'תולדות העתיד') + צעד נוסף לקראת אלבום שלישי (נענע דיסק). מוקדש לכל מי שמתקשה לעמוד על הרגליים אחרי תקופה ארוכה של בדידות.
לינק להאזנה: https://nanadisc.lnk.to/PereBamara
הפקה מוזיקלית: דותן מושונוב ויוני ליבנה | עיבוד כלי קשת: ד"מ ונועם חיימוביץ ויינשל | צילום: ניקי וסטפהל | עיצוב הווידאו: מיקה חזן-בלום | תרגום לערבית: עסאם עסלי והיבא נאטור | תודה לאיה חאג' יחיא, מוטי לוי, איתן אלוא ויאיר אור
ראיון עם סמי ברדוגו, בעקבות הזכייה בפרס ספיר
גרסה מורחבת לפרסום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.2021
סמי ברדוגו ישן בלילה האחרון שינה טרודה שנמשכה שלוש שעות. שילוב של אדרנלין, טלפונים, ווטסאפים. "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם", נפתח ספרו האחרון, 'חמור'. איך להתייחס להצהרה הזאת עכשיו, יום אחרי שנחת עליו פרס ספיר, אחרי חמש מועמדויות קודמות?
"מה אני אגיד לך, זה היה רגע מאוד מורכב". ברדוגו רגיל לדבר עם מראיינים על מושגים כמו בדידות. על חיי הנפש של גיבורים מפותלים, מכונסים, קינקיים. לתאר את החיים הממשיים שלו כמי שעומד על המשמר בחוסר שקט מתמיד. משונה לשמוע אותו פתאום משתמש במילים כמו "שמח" ו"נרגש", בלי תוספת של "אף פעם" ו"לא". אבל אתמול, בזמן שצוות צילום ונציגי מנגנון הפרס היו בדרך אליו הביתה, ברדוגו כבר היה עסוק בהליכה נמרצת מחוץ לבית. לבוש פיג'מה, מבואס שגם הפעם לא זכה.
"אני מודה שהתאכזבתי. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים, הייתי בטוח שכבר הכריזו על הזוכה. אמרתי לעצמי, איזה דרעק, ויצאתי החוצה לעשות סיבוב לכיוון הרכבת. כשהייתי, נגיד, קילומטר וחצי מהבית, התקשרו לשאול אותי אם הכתובת נכונה ולמה אני לא בבית. בקיצור, רצתי ורצתי. היו לי שתי דקות להחליף בגדים, לפני שצוות של אנשי טלוויזיה ומפעל הפיס נכנס אליי עם מצלמה. העורך שלי, מנחם פרי, אמר: ככה נראה איש שבורח מבשורה".
ברדוגו, בן 51, הוא ללא ספק המועמד העקבי ביותר לפרס ספיר, שנוסד לפני 20 שנה. ספרו השלישי, 'יתומים' מ-2006, היה בין המועמדים, ומאז גם כל שאר הספרים שפירסם. עד השבוע, זה נגמר תמיד באכזבה. "כל התגובות ל'חמור', גם כשכתבו דברים טובים, התייחסו למורכבות של הספר, לבעיה של נגישות, למאמץ של הקוראים. לכן הייתי בטוח שהשופטים יתחברו לספר אחר. בקיצור, לאור ההיסטוריה שלי כמועמד לפרס, הכנתי את עצמי מנטלית להפסד גם הפעם".
זה נכון שבפעם האחרונה שהיית מועמד, עם הרומן 'כי גי' מ-2017, עזבת בזעם את האולם כשהכריזו על הזוכה?
"לא בזעם, אבל כן הייתי נרגש מאוד. גם ככה ישבתי בפינת האולם, אז אחרי שהודיעו על הזוכה, אמרתי למנחם שלא בא לי לשמוע עכשיו את הברכות ויצאתי. ישבנו שם בחוץ ועודדנו אחד את השני".
הפעם לפחות נחסך ממך טקס בשידור חי.
"תשמע, הזכייה עושה לי עכשיו טוב ונעים, אבל החיבוק הזה גם מורכב עבודי. אולי כי אני רגיל להיזהר. לשמור על עצמי. יש לי מערכת יחסים כפולה עם ההוקרה הממסדית. אני שמח ממנה, אבל אני גם לא מתחבק איתה, או לא מצליח להתחבק. אני לרגע לא מזלזל בזה, אבל אני גם לא מתפלש בהכרה הזאת או מרגיש זחוח בזכותה".
היית צריך לחבק מישהו בטקס אתמול?
"רק ללחוץ ידיים. אמרו לנו שחיבוקים זה לא אתי עכשיו".
ברדוגו הוא סופר לא מתפשר. זאת לא הגזמה או שבח, אלא פשוט עובדה. אלימות לא מבדרת, מיניות חסרת זוהר, דמויות שמסתכלות על החיים מהצד ועל העוקם – כל אלה הם סימני הזיהוי המובהקים של ספריו. בעשור האחרון, סגנון הכתיבה הייחודי שלו נעשה עוד יותר תובעני ומפורק. התכנים הרגשיים עוד יותר מטרידים, מאתגרים.
גיבור הספר 'חמור' (הוצ' הספריה החדשה) הוא גבר מובטל על גבול התפקוד התקין, שאוסף או חוטף לביתו חמור שנקרה בדרכו. הסיפור נע בין דרום הארץ לצפונה, בין נעוריו של הגיבור בשנות ה-90 לגלגול המבוגר שלו בשנים האלה. שני מרחבי הסיפור עוקבים אחרי הגיבור במצב של שיטוט חסר מנוחה. בשניהם מורגשת ציפייה לאיזה סוף איום ומסעיר שאין לו עדיין יעד. איך ברדוגו רואה את המשך הדרך? האם הוא מרוצה, במבט לאחור, שנשאר נאמן לפואטיקה האאוסיידרית שלו?
"קודם כל, אני מקווה שלא הגעתי לסופה של הדרך. אני קורא עכשיו את כתב היד שעבדתי עליו בשנה האחרונה. הוא כל כך שונה מהספרים האחרונים, 'כי גי' ו'חמור'. יש שם כתיבה כל כך ישירה ובהירה, לפחות בעיניי. אתה שואל אם אני מסכים לכך שהכתיבה שלי הגיעה לחוסר תקשורת עם קוראים? אני לא יודע לענות. מה שכן, יש דמיון בין שלושת הספרים האחרונים שלי. בעולם המכונס, במחשבה המהרהרת, בביקורת שהם מבטאים. אני חושב, אגב, שזאת הנקודה שמפספסים בביקורת כלפיי. הסיפורים המכונסים שאני מספר, זרם התודעה והשפה המתפלשת שלהם – הם תוצר העמדה הביקורתית שלי כסופר. בדרך כלל מדברים איתי על העלילה, על הנראטיב. אבל בעשור האחרון הבנתי שאני רוצה להיות אחד שאומר את דעתו ביחס למקום ולזמן. ביחס לשאלות של זהות, להיבטים תרבותיים, לשוניים. וכנראה הדרך שלי להפגין ביקורת היא ליצור גיבורים שיש בהם משהו מעוות. טוויסטד. הם כאילו התוצר של מקום פגום. הם נושאים בגופם את פצעי המרחב הזה, וכל מה שהוא עשה להם.
"אני נהנה מהחופש שמאפשרות דמויות כאלה, בתיאור ההסתכלות שלהן על העולם, אבל אני לא יודע להגיד אם ככה זה יימשך מבחינתי. ההתפרשות הזאת ברוח הספרים האחרונים. אבל האמת שגם ביחס לסיפורים הראשונים, הקצרים שלי, היו תגובות לגבי התכנים הקשים. אולי אתה זוכר שפתאום, לפני שנה בערך, הסיפור 'שוק' עורר זעזוע בבית ספר מסוים. אומרים לי שהסיפורים המוקדמים היו פשוטים יותר. אבל אני לא חושב שאי פעם התפשרתי בתור כותב, בעלילות שלי, בשפה שלי. אבל נכון שבתחילת הדרך הדברים היו יותר סמויים. עם הזמן נהייתי יותר עירום מול עצמי ומול הסביבה. אולי כבר אמרתי לך שכשאני כותב, נדמה לי שאני מחזיק איזה כלי ביד. בשנים האחרונות, הכלי הזה, המאבק הזה, קיבלו דמות של חרב או סכין. ברומנים האחרונים הרגשתי שאני ממש מחזיק במשהו, בטקסט, בשפה, כדי להילחם".
ומה יקרה לסכין עכשיו, אחרי השבחים ותשומת הלב?
"קשה לי לדמיין את עצמי משתנה ככותב. אני רואה סופרים וסופרות שזכו בפרסים ובהוקרה יותר גדולה משלי, והם ממשיכים בשלהם, שומרים על היושרה שלהם ככותבים. אני רגיל לחשוב על עצמי כמי שכותב לקהל מצומצם, וככה באמת מציגים אותי כסופר, אבל לא מזמן מנחם פרי תהה למה אני משתף פעולה עם הדימוי הזה. הרי שוק הספרים במצב כל כך קשה ואלים היום, שספר שמוכר כמה אלפי עותקים, כמו 'חמור', נמצא במצב טוב. הבעיה היא המעמד של הספרות, שמבחינת כלל הציבור, מבחינת העיסוק בה והיעילות שלה, נמצאת היום בקרן זווית. לא מכירים בספרות בתור מרכז, בתור אמצע חשוב שיש לו כוח והשפעה".
אלא אם כן היא מגיעה לכותרות על תקן סקנדל. איך נראתה לך מהצד הסערה התקשורתית שפרצה לאחרונה סביב אילנה ברנשטיין, הזוכה הקודמת בפרס ספיר?
"זה נראה לי מוזר, תמוה. לא נכנסתי שם לעובי הקורה, ואני גם לא מעוניין להיכנס. יש לי היכרות מסוימת עם הסופרת, ונטיית הלב שלי היא להאמין שהיא נאמנה לעצמה, לאתיקה שלה כסופרת. שהדברים אכן נכתבו מתוך עולמה שלה".
תיזהר שלא יתחילו עכשיו לחפש גם אותך.
"יודע מה, שיחפשו. לא נראה לי שימצאו משהו. אני יודע ש'חמור' נכתב בדם לבי, ולא הגיע משום מקום אחר. לא נראה לי שהספרים שלי יכולים לעורר שערורייה. מקסימום הרמת גבה או חוסר נחת, ולזה אני כבר רגיל. ממילא הדיבור הרועש כאן הוא אף פעם לא על הספרים עצמם אלא על החיים הציבוריים של ספרות, על המעגלים המשפחתיים של כותבים. ואם אתה שואל לגבי הספר שכתבה גליה עוז – לא קראתי אותו".
ברומן 'סיפור הווה על פני הארץ' כתבת פנטזיה על פגישה קודרת עם דמות בסגנון עמוס עוז. בכלל, אתה מתמחה ככותב באבות נרצחים וגוססים. אבות ספרותיים כמו עמוס עוז, ברנר, בנימין תמוז.
"אתה יודע, אני מחכה שירצחו אותי".
מה?
"רצח אב ספרותי זאת הוקרה. אני רואה בזה כבוד, לא זלזול. אם אני רוצח בספרים שלי דמויות כמו ברנר או עמוס עוז, זה מתוך סקרנות. זאת התכתבות. כשאני רוצח את האבות האלה, במובן מסוים אני גם נותן להם חיים".
*
ברדוגו נחת בארץ לפני כחודש. בסוף דצמבר הסתיימה מלגת הכתיבה שאיפשרה לו לחיות שנה בברלין. "ממש במזל הצלחתי להזמין טיסה ברגע האחרון, ביום שבו סגרו את השמיים". אחותו מצאה לו דירה זמנית במזכרת בתיה, שבה גדל. "דירה חדשה, מהניילונים, אבל באזור של נובורישים. משפחות וילדים. לא נראה לי שאני אוכל להרשות לעצמי לגור בתל-אביב, אבל אני בטח לא אשאר כאן".
זכית ב-150 אלף שקל!
"אוי באמת, אלה לא סכומים שאפשר לחיות מהם לטווח הארוך. אבל אני עבדתי מהיום שהשתחררתי מהצבא, ואני ממשיך לעבוד. מלמד, מעביר סדנאות כתיבה, עורך ספרים פה ושם. כמו כולם, כולל סופרים בכירים ממני. פרסים זה דבר שטוב ונעים לקבל בתור צידה לדרך, אבל היא נגמרת מתישהו. אתה יודע מאיפה אני מגיע – אין לי ירושה, לאמא שלי לא היה כסף לתת לאחים שלי ולי, כולנו עומדים ברשות עצמנו. אין עבודה שלא עשיתי בגיל צעיר. עבודות כפיים. וגם היום אני מרגיש מחויב לעבוד קשה. זה דבר שאני מתעסק בו עכשיו בכתיבה – הישרדות כמצב חיים".
איך נראה היומיום שלך בשנה האחרונה, כשהעולם כולו בבידוד?
"ביליתי בעיקר במצב ישיבה. הייתי בברלין בדירה קטנה ושקטה, בבוקר קמתי ועבדתי, אחרי שלוש-ארבע שעות הייתי יוצא להליכה בפארק ואז חוזר ועובד עוד קצת. לפעמים פוגש חברה שגרה שם עם המשפחה שלה. הולך בשמחה רבה לקניות בסופר, כל פעם לסופר אחר. אבל המצב הזה לא חדש בשבילי, ככותב. אמרתי לתלמידים שלי: כל חיינו אנחנו בבידוד. לשבת בתוך חדר כמה שעות טובות ולא לצאת ממנו? אני כבר מתורגל".
אולי זה הזמן לאמץ חמור. בדרכו, הספר שלך מזכיר לפעמים סיפור אהבה בין הגיבור והחיה שהוא אוסף הביתה.
"זאת לא הפעם הראשונה שאני מתאר אינטימיות כזאת עם חיה. זה מופיע גם בסיפור מוקדם שלי בשם 'אחי הצעיר יהודה'. הגיבור, נער, מחבק את הכלב שלו ומגורה ממנו קצת".
גידלת פעם חיית מחמד?
"בתור ילד כמעט תמיד היה כלב בבית, בחצר. גם בברלין נורא רציתי כלב. אולי במקום החדש שאני אמצא ואעבור אליו. יורם יובל ראיין אותי פעם בטלוויזיה, וכנראה שנורא העצבתי אותו, אני לא יודע למה – דיברנו בראיון על הבדידות וכולי וכולי. הוא הרי פסיכיאטר. והוא אמר לי, 'סמי, כלב. תיקח כלב! זה יעשה לך טוב וימלא את חייך'. אז כן, אולי אני רוצה כלב.
"אגב, זוכר את העציץ שלי? אני רוצה להחזיר אליי את העציץ הזה, שמלווה אותי לאורך השנים בין כל הדירות. העברתי אותו בשנה האחרונה לחצר של אמא שלי, וממה שראיתי העלים שלו השתנו. אבל אני מקווה שהוא יקבל בחזרה את הגוון והחיות שהיו לו אצלי. יש בו משהו נורא יפה, מין שילוב בין שפע וצמצום: הוא רזה וגרום, אבל יש לו המון עלים".
לראיונות נוספים עם ברדוגו, על ספריו הקודמים:
זה הדברים (2010), הילד האחרון של המאה (2011), סיפור הווה על פני הארץ (2014), כי גי (2017), חמור (2019)
ומה אתם חשבתם על הספר? מוזמנות ומוזמנים להשאיר תגובה
מיטת סדום - יוני ליבנה 