רחל איתן, ברקיע החמישי, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.10.2012

ההוצאה המחודשת של 'ברקיע החמישי', חמישים שנה אחרי שיצא במקור, היא צעד חשוב בהתקבלות של רחל איתן כסופרת עברייה גדולה. החוקרת תמר משמר, שצירפה אחרית דבר להוצאה המחודשת, היא אחד השמות המרכזיים במהלך העכשווי להציג את איתן כמי שהגיע זמנה להצטרף לסופרים אחרים שפרצו בשנות השישים ומוכרים היום כקלאסיקונים ישראלים.

ככרטיס כניסה לנשף הספרות העברית, משקף ספר הביכורים של איתן עמידה גאה בשוליים, מין סיפור סינדרלה מרדני ומר. מאיה, הדמות המרכזית ברומן שמתרחש בשנות הארבעים, היא ילדה שנשלחת לבית יתומים, כנראה בבני־ברק. המעבר לבית היתומים, שעל שמו נקרא הרומן, הוא מהלומת ההתנכרות האחרונה שסופגת הילדה מאביה, עסקן פוליטי שאפתן שהתגרש מאמה, ומאשתו השנייה. הרומן עוקב אחר תהליך הסתגלותה לחברת הילדים במקום – חלקם יתומים, חלקים לא כשרים או לא רצויים.

במקביל לסיפור התבגרותה של הגיבורה – השיעור המחוספס שהיא לומדת על החברה, גילוי הכתיבה הספרותית כמקור של כוח והצלה – עוקב הספר אחר מהפכן סוציאליסטי צעיר בשם דוב, שמתחיל לעבוד בבית היתומים. דוב ומאיה עוברים תהליך דומה של כפירה והסתכלות חדשה במציאות. הילדה מגלה את הצד האפל של אידיאל המשפחה, דוב מגלה את המרחק בין החיים לאידאלים הפוליטיים והרוחניים שלו. שניהם מתמודדים עם התאהבות מתסכלת ומגרה שממחישה את ההתבגרות הזאת.

למרות שהספר נפתח בהיכרות עם גיבור המשנה, מאיה היא הגיבורה המובהקת שלו. איתן מלווה את ניסיונות הכתיבה הראשונים שלה ומציירת אותה כמין סופרת לעתיד, כלומר כבת דמותה, ורומזת שסגנונו של הספר הוא פיתוח למשיכה של הגיבורה לסידור התפילה. מחוות של עוקצנות וסאטירה כלפי דמויות המשנה מוצגות כתוצר של ידיעה מאוחרת – כשיתוף פעולה בין המספרת המבוגרת ויודעת־הכל, ובין הגיבורה שחווה את הדברים בהווה.

השימוש הכפול, האירוני, במבט של ילד הוא תחבולה קלאסית שסופרים כמו דיקנס וצ'כוב ידעו לסחוט היטב. בספרות הישראלית של העשורים האחרונים נדמה כאילו כל ספר שני נכתב מתוך הסתכלות ילדית, מתוך חזרה לילדות, או פשוט מתוך אינפנטיליות לשמה. דויד גרוסמן הוא דוגמה מתבקשת לשימוש הקודר והדו־משמעי במבט הילדי, שמגלה את העולם לעצמו ומאיר מחדש את המוכר. אצל איתן מורגש משהו שכאילו מקדים בהקשר זה את גרוסמן או את יהושע קנז (בן דורה המעט מאוחר). עם זאת, איתן פחות מעוניינת בזיקה של הילד לעולמות אפלים ורומנטיים, לרמזים של טירוף והרס עצמי כמקבילים לתהליך היצירה. הילדה שלה היא אולי יוצרת בהתהוות, אבל גם לוחמת בזירת לחץ. מוטל עליה לחדד את חושיה ולרכוש ידע וניסיון במהירות. יכולת ההתבוננות שלה, האמן שבה, לא מנותקים מהצורך לשרוד. לא במקרה המפגש הראשוני איתה מתרחש בחדר הרחצה, שם היא מתוודעת לשאר הילדות בבית כחלק מטקס חניכה שילך ויתחספס. האדים הפיזיים והנפשיים שמערפלים את התמונה, ומולם המעקב הדרוך כלפי כל מחווה, דיבור וצליל, הם רגע אמנותי מופתי.

ג'יי זי, 'Hard Knock life'

מכאן והלאה ניכרת השליטה המלאה של איתן בסיפור. החולשה החברתית של הגיבורה עומדת בניגוד למעברים של הסופרת בין עולמות לשוניים – מעברים שריריים ומרשימים בין שפת ילדים ומבוגרים, שפת משכילים ושפת רחוב, עברית עכשווית ועתיקה (לפעמים הדמויות עצמן מחקות סגנונות דיבור אחרים). דרך עיני הגיבורה – שנחשפת לאנוכיות המבוגרים ולכוחניות הילדים, ובאותו זמן לכוח היצירה והשימוש בלשון – איתן ממחישה לעיני הקורא שנאה מרוכזת לבני אדם, אך גם משיכה חזקה לתיאור חייהם. הזירה המלודרמטית של בית היתומים והקשרים המרושעים והאינטימיים שהיא מולידה בין הדמויות כאילו ממחישה את הכוח הפרדוקסלי שמפעיל אותה כסופרת, הצורך לכער ולקרב, לקלל ולברך. במובן הזה, 'הרקיע החמישי' – אחד משבעת העולמות העליונים שמוזכרים בספרות חז"ל, שבו מלאכים אומרים שירה – הוא לא רק כינוי אירוני למין תופת חילונית, מודרנית, שבה מתגלה האדם בשפלותו, נוטש ילדים, מתעלל, מפר אמונים. 'הרקיע החמישי' הוא המקום שממנו נולדים יצירה וקשר בין הדמויות, ובין הסופרת לקורא.

אם יש לספר חולשה, היא מורגשת בקשר בין הסיפור המרכזי לסיפור המשנה. הסיפור של דוב מחוויר ליד הסיפור של מאיה, וגם הביקורת על תל־אביב העסקנית במלחמת העולם השנייה עומדת בצל הפוליטיקה של עולם הילדים (באמצעות ההצלבה בין שני העולמות, איתן אולי ביקשה לצייר את החברה הישראלית הצעירה כחברת ילדים מוזנחת ותוקפנית). אבל זהו פרט שולי. קוראים שיתגברו על הרושם הארכאי של הפתיחה ויתרגלו לפאזל הלשוני של 'ברקיע החמישי,' יגלו חירות רגשית וספרותית שאולי לא עומדת לזכות סופרים ישראלים היום.

רחל איתן, ברקיע החמישי, הוצאה מחודשת, הוצאת עם עובד