ראיון עם תהל פרוש, בצע

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.7.2014

לפני שנה וחצי, זומנה תהל פרוש לסניף הבנק שלה. אוברדראפט, הלוואות, שיחת 'יחסינו לאן'. "הפקידה ביקשה ממני לפרט מה אני עושה בחיים. אמרתי שאני מתחילה התמחות בפסיכולוגיה קלינית, שאני גם עיתונאית. לא אמרתי כמובן שאני משוררת. הפקידה אמרה שהכל נשמע מצוין, אבל אז הייתי צריכה להסביר שאני לא הולכת לקראת יציבות כלכלית בשנים הקרובות. שאני עומדת להרוויח  2,500 שקל בחודש מההתמחות. שאצטרך למצוא עוד מקור פרנסה. שאלתי אותה מה היא מייעצת לי לעשות".

ומה היא ענתה?
"'אני חושבת שתצטרכי להתחתן עם בעל עשיר'. חשבתי לעצמי, הבנק באמת היה יכול לפתוח מסלול כזה: חיבור בין מיליונרים לנערות במצוקה. או במקרה שלי – בגיל 37 – קשישות במצוקה. באותו רגע נפלו מבחינתי כל היסודות המדומיינים של מוסד בנקאי, כמו שמוכרים לנו אותו. באותו רגע היו שם שתי נשים, שאחת אומרת לשנייה: תכירי במציאות. לא משנה שיש לך מקצוע. מה שבאמת כדאי לך לעשות הוא להתחתן, למכור את עצמך".

פרוש החליטה להקצין את העצה הבנקאית, ולהפוך אותה לשיר שנפתח במילים: "הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה/ אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון/ לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל איל שני ואתם/ אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס/ וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים".

השיר לא העשיר את הקופה הפרטית של פרוש, אבל הוא הוכיח שיש לה חומר טוב ביד. בכמה הזדמנויות מאז, היא התבקשה בנימוס לא לקרוא אותו בפני קהל. בעצרת לכבוד יום האישה הבינלאומי, למשל. בפסטיבל בדימונה נזפו בה המארגנים אחרי שהקריאה אותו מול עובדי עירייה. 'הו בנק שלי' נכלל ב'בצע', ספר הביכורים של פרוש, שהוא חלק מזרם מתחזק של שירה ישראלית שהתבלט סביב מחאת האוהלים: בחינה של שאלות כלכליות־חברתיות בצורת שירה, תוך ניסיון לפתוח תחום ספרותי שנחשב אליטיסטי ומופנם לקהל רחב ולסוגיות פוליטיות עדכניות. פרוש מתמקדת ב'בצע' בעולם הדימויים והמציאות הקפיטליסטי ובאופן שבו הוא חודר לכל תחומי החיים.

"תאוות בצע היא לא דבר רע", היא אומרת, "חמדנות היא חלק בסיסי בחיי אדם. בדיוק כמו חמלה ועדינות ורוך. השאלה היא מה עושים איתה, מה התרבות שמה במרכז. אנחנו חיים בתרבות שבה עולם העבודה מוחק את החלקים האחרים, והמהותיים בעיניי, בחיים שלנו. הכסף חודר למקומות הכי אינטימיים. העבודה מכתיבה גם את סדר היום של היחסים. הקפיטליזם מבטיח לנו אהבה חופשית, חופש בחירה אינסופי – אבל איך בכלל מכניסים ארוטיקה או אהבה ליומיום? רוב העובדים, לפי סקרים, לא רוצים ללכת לעבודה. הם במתח מתמיד בגללה. כשהם חוזרים הביתה הם צריכים להתאושש ממנה. אז אהבה אפשרית רק בשישי־שבת? הרעיון של אהבה מבחירה שייך כאילו רק למי שפטור משאלות כלכליות. אמא של אחת החברות שלי אמרה לה במפורש שהיא בחרה להתחתן עם אבא שלה, גבר עשיר, כדי שלַבָּנות שלה תהיה אפשרות להתחתן מתוך אהבה".

פרוש, אגב, לא יישמה את העצה הרומנטית של פקידת הבנק. בן הזוג שלה הוא מוזיקאי ודוקטורנט למוזיקולוגיה. הם מתגוררים בדירת חדר בתל־אביב, עם שתי חתולות. מצפים לילד, בלי עין הרע – אף על פי ש"כמו שירה, להיכנס להיריון זאת החלטה לא רציונלית, בטח מבחינה כלכלית".

מארק קווין, 'נשימה'

 

על הנייר, קורות החיים של פרוש מדגימים חניכה הישגית, במסלול שמייצג את השיטה שהיא מבקרת. היא גדלה בהרצליה, במשפחה מ"מעמד פועלים אשכנזי". לימודים בתיכון הנדסאים. שירות צבאי במודיעין, בתחום המחשבים. לימודי משפטים. לימודי בפסיכולוגיה קלינית. בקרוב תתחיל דוקטורט בספרות. "בכלל הייתי צריכה להיות מהנדסת. כל סטייה מהכיוון הזה הייתה מרד בחינוך שלי, בבית שבו היה נורא חשוב 'מקצוע מסודר'. החיים הם לא מוזיקה או אמנות או משחק. הם משהו שאתה עושה ממנו כסף. גם אני וגם אחי, שהוא מוזיקאי, מייצגים כישלון נוראי של מערכת הייצור של ההורים שלנו. פגומים".

סימנים מוקדמים לכישלון התגלו כבר בהתמחות, במשרד עורכי דין גדול, שאחריה לא עבדה מעולם במקצוע. "מתמחים אמורים להגיע למשרד לפני כולם. אני הייתי הבנאדם שהגיע הכי מאוחר, ויצאתי הביתה ראשונה. הייתי משחקת עם עורך דין אחר במסירות של כדור ספוג. היה במשרד קוד לבוש אמריקאי, מוקפד – נעליים עם רצועה מאחורה, חצאית באורך הברך. נורא. אני זוכרת שהוציאו פעם נזיפה כללית בענייני לבוש, בטח בגללי.

"בכלל, מרגע שהתחלתי לעבוד כשכירה, הבנתי מיד שמערכות עבודה הן מערכות כוח היררכיות ששואפות למחוק את האדם. בגלל זה כמעט בכל מקום שבו עבדתי ניסיתי לעורר בחברים העובדים שלי רגשות זעם מול המערכת. הייתי בין מקימי ועד עיתונאי 'הארץ' כשעבדתי שם, בין מקימי התנועה לפסיכולוגיה ציבורית, השתתפתי בניסוח החוקה של 'כוח לעובדים'. יש בי משהו ילדי שלא מוכן להפסיק לשאול למה. למה זה ככה ולא אחרת, ומי קבע, ואיפה הצדק".

עולה מהספר קשר בין העבודה השוחקת של אבא שלך לבין מחלה שתקפה אותו.
"אבא שלי חולה במחלה סופנית. גילו אצלו סרטן קטלני לפני שנתיים, וטפו טפו, למרות הסטטיסטיקה הוא מחזיק מעמד. כשהייתי ילדה הוא עבד ללא הפסקה, עבודה זה מה שתמיד הגדיר אותו. כמו הרבה אחרים, מערכת היחסים האמיתית שלו הייתה עם העבודה, לא עם הילדים. הוא לא יצר את הקישור בין מצבו לבין המחלה, ואף פעם לא דיברנו על זה בעצם. להפך, אבא ואמא שלי עדיין מאמינים בקדושת העבודה. אבל אנשים מתים מעבודה כל הזמן. לא בגלל שצנח עליהם מנוף; מעצם העובדה שאתה נתין של כוחות שרירותיים שמופעלים עליך. לחץ הוא אולי גורם התמותה מספר אחת בעולם, והוא משויך בעיקר לעבודה. מרגע שנשים נכנסו למעגל העבודה, למשל, אפשר לראות אצלן עלייה בשימוש בתרופות נגד דיכאון ובהופעה של מחלות נפש. אנשים ששוכחים תינוקות במכונית – הרבה פעמים פשוט קיבלו טלפון מהמשרד, או מיהרו לעבודה".

ואולי את מפונקת? את כותבת בספר: "אני לא קומוניסטית/ אני לא סוציאליסטית/ גם לא קפיטליסטית/ לעזאזל!/ אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה/ בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן".
"אני בת למשפחת פועלים שהצליחה להתיישב. החלום של המשפחה הבורגנית שלי התפרק בשנות ה־90 כשפיטרו את אבא שלי, שהיה בעצם קורבן להפרטות הקשות שנמשכות מאז ועד היום. זה היה משבר משפחתי שלקח לי הרבה שנים להבין והוא העמיק את חוסר האמון שלי בעולם העבודה מלכתחילה. בתחילת שנות האלפיים ההורים שלי די התרוששו, ועברו לגור בנתניה. אולי בגלל שאני לא יכולה לקבל מהם תמיכה כספית, יש לי יכולת כמשוררת להגיד 'אני רוצה'. ראיתי את שני הצדדים, של יציבות כלכלית וחוסר יציבות. נכון שיש הרבה 'מגיע לי' בשירים, אבל זה לא פינוק אלא הכרח קיומי: הרצון לחלום, רצון שיהיה זמן פנוי, שיהיה מרחב אסתטי. אלה דרישות בסיסיות לחיים.

"פעם העבודה הייתה הפרנסה – ושאר העיסוקים נחשבו לתחביבים. היום, מבחינתי, העבודה שלי היא כתיבה והתחביב שלי הוא להתפרנס. אבל זה תחביב שנכפה עליי כדי שיהיו לי אוכל וקורת גג. ואני מציעה שנוותר על עבודת הכפייה הזאת. המיליונרים, העשירים, הצליחו לשבור את הקשר בין עבודה לבין כסף. ואני חושבת שהקשר הזה צריך להיות מנותק בשביל כולם. לחברה יש מספיק עושר כדי ליצור מין סל בסיסי שיאפשר לכל אחד לחיות וליצור".

אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, וכמה ימים לפני מותו, פירסמת רשימה עיתונאית ששאלה מה מחבר ביניכם. כשאני קורא בשירים שלך – עם הרקע התרבותי שהם מייצגים, הביטחון היצירתי, הביקורת שמשולבת בהומור – עושה רושם שלא הרבה מחבר.
"משה סילמן ואני לא חווינו אותו סבל. השפה של הסבל שלו היא לא השפה של הסבל שלי. אבל אני יכולה להזדהות עם ההגבלה העקרונית של החיים, של אפשרויות הבחירה שהולכות ומצטמצמות בכל התחומים לרוב האנשים כאן. מבחינה כלכלית, מבחינה רומנטית, מבחינה יצירתית. מי – אולי חוץ מרקפת רוסק עמינח – חי בעולם נטול בעיות כלכליות?"

אפשר להתייחס אלייך גם כאל סיפור הצלחה. היכולת שלך להשכיל ולהתמקצע בתחומים שונים, האפשרות לפרסם ספר, לזכות בהכרה.
"אני ממש לא תופסת את עצמי ככה. אם הייתי סטף ורטהיימר זה היה סיפור הצלחה. אבל אני הרי כישלון כלכלי. וכסף הוא השורה התחתונה של כולנו. הניצחון היחיד שלי הוא היכולת לומר משהו אישי בשירה. לבטא את המחאה שלי".

העיסוק בשירה, הפרסום, הם לא חלק מהמרוץ המערבי, ההישגי, האינדיבידואליסטי?
"לא בעיניי. משוררים נמצאים בשוליים הכלכליים והרגשיים של החברה. אני לא אקבל שקל על העבודה שעשיתי כמשוררת. יש משהו נחשק או יוקרתי בעובדה שמישהו הוא משורר? שירה היא העובד הזר של התרבות הישראלית".

למה כל כך הרבה אנשים נרשמים לסדנאות שירה?
"השירה היא לא מוצר צריכה, היא לא נצרכת, ולכן היא מחוץ לקפיטליזם. דווקא מול ההידרדרות המקצועית והכלכלית של יוצרי פרוזה – נראה לי שהפיצוץ של כותבי השירה נובע מהמשיכה למקום שבו הקפיטליזם נעצר, שנוצר איזה פער בתוך המכונה שמאפשר לך להפסיק, להיכנס להלך רוח אחר. ומעבר לזה, כמעט אין ברירה אלא לגשת לשירה אם רוצים לכתוב ספרות היום: היא מאפשרת להתבטא באמצעים דלים יחסית, היא לא דורשת כסף, לא דורשת הרבה זמן. לכתוב פרוזה, לעומת זאת, זה כמו לפתוח חנות כל יום".

מארק קווין, 'הצעקה'

 

בזמן הפגישה, התמוטטה ברעש גדול קומה בבניין השכן. קומפלקס של בניינים ישנים. דיירים הובהלו לבית חולים, שכנים התאספו בחצר נרעשים. אנחנו היינו בטוחים שמדובר ביירוט של טילים. פרוש בדיוק סיפרה שלא שומעים בשכונה את האזעקות כמו שצריך, שהיא מסתמכת על המצילים בחוף הסמוך, כשהם צועקים במגפון לפנות את החוף.

היא מוטרדת מהאופן שבו התקיפות בעזה "שוב משתיקות אנשים. קולות של נשים מושתקים בזמן מלחמה. המאבק הכלכלי מושתק. אם יש משהו שסוחף את הליבידו הקולקטיבי, גם של הימין וגם של השמאל, זאת מלחמה. יש קסם במאבק על האדמה. במוות הזה. אנשים עניים שמתים מדי יום בגלל מצבם הכלכלי, או שמגורשים מהבתים שלהם, לא מעוררים אותה התלהבות. יש היררכיה ברורה של אלימות, וברור שהמלחמה מנצחת. יש לה את כל הפירוטכניקה. הרבה יותר קשה להתייחס לחיים וחלומות שנהרסים מדי יום.

"אבל הדברים משולבים. אי־אפשר להפריד בין אלימות כלכלית וצבאית. הרעיון של טרנספר למשל – מה שחוו היהודים באירופה, האיום בטרנספר של ערבים – זה קשור גם לפינוי המתקרב של תושבים כאן בגבעת עמל, גם למי שצריך לעזוב את העיר שבה הוא גדל בגלל מחירי הדיור המופקעים, למי שצריך לעזוב את הדירה כי הוא לא יכול לשלם שכירות".

במסגרת עבודת התזה שלה כפסיכולוגית, שנקראה 'הדינמיקה של תאוות הבצע', ראיינה פרוש כמה מראשי המשק הישראלי. "מהפגישות איתם ראיתי שהכסף יוצר עולם משלו. מנותק ערכית מהעולם שאנחנו חושבים שכולם חיים בו. מי שנכנס לעולם הכסף חווה אותו כמשחק שצריך לנצח בו. ובמשחק הזה יש מערכת מוסרית וחוקית אחרת. כמו שבמועדון סאדו־מאזו חוקי המיניות והכוח משתנים: בחוץ יש עולם אחר, שבו אי־אפשר לתלות אנשים מהתקרה מתי שבא לך. מבחינתם, הם שחקנים. ועולם המשחק מוגדר בעזרת רווח ותחרות. מי שיש לו כסף – אין לו יכולת להבין מה אומר חוסר ביטחון כלכלי".

בשיר 'אזהרה דחופה' את קוראת לפעולה: "הפסיקו לעבוד. עזבו הכל […] צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם – שבו בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בנין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל־אביב והיזכרו: מה לא. מה כן".
"אפשר להשפיע על העשירים רק באמצעות לחץ ציבורי שיאיים על שורת הרווח שלהם – זה המדד היחיד מבחינתם לניצחון ולהפסד במשחק. ולציבור יש כוח עצום בהקשר הזה".

שלוש שנים אחרי, מה לדעתך שרד ממחאת האוהלים?
"הנכונות להתעסק בנושאים כלכליים־חברותיים־פוליטיים נהייתה בולטת ולגיטימית יותר מאז המחאה. ומבחינתי, גם ההבנה שצריך למצוא דרכים לחזור לאושר הזה שחוויתי שם, של ההתחברות, של הסולידריות, לחגיגה של השירה שהייתה שם. אנחנו רואים את זה היום בגלגול של חבורת 'ערס פואטיקה', למשל. באמונה ברעיון שמאבק פוליטי יכול להיות חגיגי ושמח".

מה עוד משמח אותך, חוץ משירה?
"אמבטיות".

יש לך אמבטיה?
"לא, אבל להורים שלי יש. ולפעמים אני גם הולכת לחברים עם אמבטיה. אין יותר כיף מזה. בסך הכל אני כמו זורבה היווני – אדם חושני שמבקש שלא יפריעו לו לממש את החושניות הבסיסית, הארצית שלו. מבחינתי זאת זכות פוליטית".

תהל פרוש, בצע, הוצאת מוסד ביאליק

מארק קווין, 'הגן האנוכי'