פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2008
אפשר לשחק ב'חפש את המטמון' לאורך הקריאה ב'דירה עם כניסה בחצר,' לזהות חיצים שמופנים למכלול הרומנים והנובלות שקדמו לספרו החדש של יהושע קנז: הנה נער מפגר, הנה אלתרמן, הנה ראש ועד בית מנדנד. אפשר – אלא ששום חידה גדולה לא נפתרת כך.
במובן הזה, הכותרת 'דירה עם כניסה בחצר' הולמת את הספר. עבור הקוראים המושבעים של קנז, קובץ הסיפורים החדש יכול לשמש כניסה צדדית למגוון התפאורות והמצבים המזוהים איתו: ילדות במושבה, הווי צבאי של יוצמכים, תככי הבניין המשותף או מלחמת אדם בזיקנה. לאורך 'בשר פרא, בשר זר,' הסיפור שפותח את הקובץ, למשל, מהבהבת הנובלה הידועה של קנז 'מומנט מוזיקלי,' שגם היא עוסקת באמנות, בטירוף, בחזרה לתלם. את מקום הזיותיו של גיבור 'מומנט מוזיקלי,' תלמיד צעיר לנגינה בכינור, על קבצן שמתפרץ לקונצרט, תופסות הפעם נבואות החרדה של מורה למוזיקה לקראת ביצוע דואט חגיגי עם בנה. במונולוג ארוך היא מתארת את קרובת משפחתו של בעלה, פליטת שואה שמשוכנעת שהושתל בגופה מנגנון לייצור בשר גרמני. לאורך המונולוג הזה – שאולי ניכרת בו יותר מדי נוכחותו האירונית של קנז, שעומד מאחורי גיבורתו ועושה לה קרניים – מורגש איך פחדיה האישיים של המספרת מוצאים אחיזה בסיפורים של בת חסותה, איך היא מאמצת אותם ומנחילה אותם הלאה לבנה.
החזרה והקיבעון הם כוכבים קבועים בקובץ הזה, שכמה מתשעת סיפוריו מזקקים את נטיית הגיבורים של קנז להיתפס למחשבה אחת, אדם, מנגינה, זיכרון או מראה מסוים שאין להשתחרר מהם. ב'רגע מת בזיכרון,' הסיפור השני בקובץ ואולי השלם והיפה שבו, מתנקזים כל אלה לדמותו של דאסה אליהו, שוטה הכפר ואימת הילדים – גבר מזרחי (כמובן), פגוע נפש, שמשוטט בפרדסי המושבה וקונה לעצמו מעמד על טבעי ברסיסי סיפורים שמפיצים עליו הצברים הצעירים. דרך עיני ארבעה ילדים שמחליטים להיכנס לממלכתו האסורה מצטייר הפרדס הישראלי כשטח טמא־מקודש שבו מתרוצץ מין מינוטאור נלעג, כפיל לשר היער משירו הידוע של גתה. באופן הפוך מהמספרת ב'בשר פרא, בשר זר,' גיבור הסיפור מצליח לנער מעל אליהו את השכבות המיתולוגיות שהלביש עליו ולראות בו אדם חולה וחלש, מין ילד מגודל שבעצמו שבוי בדמות שנרקמה סביבו. לא פלא שארבעת הילדים נחשפים למראה אשכיו השעירים בפתח מכנסיו – התגלמות הגבריות שמאיימת עליהם והאבהות שמאכזבת אותם מכיוונים שונים.
רוב הסיפורים בקובץ מציגים איזו זירה שהולכת ונסגרת על הנפשות הפועלות, ולחלופין, חוסמת בפניהם את הגישה לתוכה. ב'המסיבה' ננעלות דלתות דירה על אורחיה, שהופגשו על ידי חבר משותף שנעדר מהאירוע למטרות מפוקפקות. ב'הצגה יומית' נקלעים המספר והבוס שלו לדרמה משפחתית לא רצויה ולהקרנת סרט כחול, שפתיחתו מבשרת הרע מוצגת שוב ושוב. בסיפור שעל שמו קרוי הקובץ נסחף מתרגם ספרות לתוך דרמה לא לו בעקבות ראש ועד בית שהוגה קונספירציה סביב דירה נעולה בבניין (הומאז' לתרגומי הבלש של קנז– (? דוגמה מוצלחת לסיפור שבו ההומור של קנז וחיבתו הבריאה לביזאר עוברים לקדמת הבמה, לעומת הסיפורים הליריים יותר.
קשה להאמין שאוסף הסיפורים הזה יעורר הדים דומים לאלה שעוררו בעבר הרומנים הבולטים של קנז. גם ברמת המעורבות הרגשית, לא כל הסיפורים מותירים מאחוריהם רושם חי באמת. נדמה שהספר מיועד לקריאה לא חגיגית בצהריים – כאילו דווקא באזורים היומיומיים ביותר נמצא איזה קמט שמעבר להכרה, פחד קמאי שמתפשט בעיסת החיים הישראלית ההולכת וסוגרת על עצמה. כמעט תמיד קופצת מתוך הקופסה אותה בובת הפתעה, אותם אשכים שעירים: דחפים של מין, טירוף ומוות. מעין חלל שנפתח וננעל לסירוגין, המפתה להציץ לתוכו ולהיפגע.
במובן הזה, כל סיפורי הקובץ מצליחים לשמר אחרי סופם החטוף משהו חידתי וחסר פשר שדבק בקוראים, ובכך הופך אותם לחוליה נוספת בשרשרת ההזיה של הדמויות. כך אולי עובדת הספרות של קנז – קופסה מובנית היטב, דירה עם פתח צדדי חמקמק, שמצליחה להיות חלולה ודחוסה, מפתיעה וצפויה גם יחד. שם מתרחש המפגש החוזר בין אלה שאינם מסוגלים לתקשר עם העולם אלא באמצעות בדיות וחזיונות, אותם אנשים שיוצרים וקוראים ספרות.
יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר, הוצאת עם עובד
מיטת סדום - יוני ליבנה 