פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.12.2008
האם אסי דיין וצילומי העירום שלו היו אות הפתיחה? האם הם בישרו על פריחה של כתבות ויצירות שמתמחות בגברים אשכנזים קמלים, מצליחנים לשעבר שמכורים להרס עצמי? הרומן הרביעי והאחרון שכתב ישראל סגל, עיתונאי ואיש טלוויזיה מוכר שהפך לסופר מצליח, היה עשוי ליצור מהתעלומה הזאת סיפור מרתק, אבל כמו מתוך נאמנות לגזירה קדומה, 'זוגות בודדים' נלכד במלכודת שהוא מתאר לטובת הוויתור העצמי והכניעה למובן מאליו.
גיבור הרומן, שמתפרסם כשנה אחרי מותו של סגל, הוא עורך דין בשם יואל ברנשטיין שעתידו ננטש מאחוריו: אשתו והוא צמצמו את התקשורת ביניהם להמהומים מאחורי עיתונים; אחרי שפוטר ממשרדו המצליח הוא מכלה את ימיו בעבודות שחורות שמעביר לו שותפו העסקי לשעבר וידיד נפשו הסדיסט; את לילותיו הוא מבלה בסיבובי ברים שכאילו נלקחו מפילם נואר סכמטי. לוח הזמנים הזה מתערער כשיואל מגלה בתא המטען של מכוניתו גבר כפות – המשך ליום שנפתח במשימה לגרש זוג ניצולי שואה מדירתו של שותפו לשעבר, מטעם ההוצאה לפועל (חברות נפש ארסית לא פחות בין שני ביג שוטס נפרשה השנה ברומן המפתח המושמץ של העיתונאי גדעון סאמט, שמזכיר בנקודות מסוימות את 'זוגות בודדים').
שתי התקריות הסמליות האלה מאלצות את הגיבור לאוורר את תא המטען הביוגרפי שלו, שכולל ילדות מצולקת בצילו של אביו, נוכל ושרמנטיקן מקצועי. הקוראים מתבקשים להצטרף, אם כך, למסע חשבון הנפש של יואל, שנע בין קרעי זיכרון מתקופות שונות בעברו – כולם צבועים במעטה של מרירות ושמחה עצמית לאיד – ושגאולתו תלויה בתפירת הקשרים ביניהם. המהלך המוכר הזה מעוצב במתכונת של סרטי בלשים ישנים, מרדף מוחות משטרתי, ספרות דקדנס ומה שמזכיר לפעמים עיבוד חופשי ל'המלט'.
האחיזה בכל כך הרבה מושכות לא עולה יפה. באופן מעניין, זה ספר שמודע היטב לפגמיו. כמו הגיבור שלו, נדמה שאין לרומן יכולת לתקשר עם הקוראים אלא באמצעות מחוות דרמטיות ומפגנים של לוזריות, שמזכירים דקלומים של שיכור שיודע שתיכף ייאלץ להתפכח. "לכל הרוחות," כותב סגל, "הוא שוב מלשלש בלשונו במקום לתאר בדייקנות וביבושת את הדברים עצמם, להתוודות עליהם. אשמתי, בגדתי, חטאתי. ביקשתי גאולה דרך הביבים".
אלא שהספר לא מסוגל באמת לזחול דרך הביבים. לכל היותר הוא מוכן לפרוש את ניתוחי האישיות הבלתי נדלים על גיבורו ועל שאר הדמויות, שאינן אלא השלכות חסרות עידון של נפש הגיבור ("לעצב שלו היה ריח של קינמון שלא יכלה לעמוד בפניו"). אם ישנה תובנה ברורה שעולה מהרומן, היא שגאולה ספרותית דרך הביבים תלויה קודם כל במילים, בעיצוב אמנותי של משפט, בניסיון לעקוב אחרי התנהלותן החיה של דמויות במרחב, מול עצמן, מול הזולת. מסַפּר של רומן וגיבור שמדברים במפורש על "גאולה דרך הביבים" לא מסוגלים כנראה לחוש ולהמחיש מה הטעם של מי ביוב שמציפים את הפה.
מה שכן, הרומן עתיר בתיאורים מגעילים ודי אפקטיביים שקשורים לאוכל, כמו למשל מציצת עיני דגים. באחד מרגעיו הצבעוניים ביותר מתוארת דמות של ראש ממשלה שמן בעל נחיריים רוטטים, כשהוא בולע סדרת כדורי פלאפל ונתחי חלבה בסעודת מכובדים. הרמז לדמותו של אריאל שרון מבהיר מכיוון אחר את העיסוק של הרומן בהזדקנות חסרת החן של הצבר הנצחי ובמכירת החיסול של החנות למנהיגות מהדור הישן. הפנייה של הגיבור ל"אלילי ההרס והחורבן", בלשון הספר, מציגה את האלטרנטיבה שנותרה לגיבורים כמו יואל: גלגולם החדש כקורבן.
למרות הכל, משהו בניסיון של 'זוגות בודדים' להפוך ליצירת ספרות הוא אנושי ביותר, ואין ספק שהספר מעביר היטב את תחושת המועקה של גיבורו. לעיתים מבליח בו איזה דימוי מפתיע או רגע פרוזאי קולע שבו הגיבור עומד להתעטש מרוב גירוי מיני – אבל אלה נבללים בתוך רצף המשפטים המתאמצים מדי והכאילו חושפניים של הרומן. יותר ממעקב אחרי עלילות הגיבור, נדמה שהספר ממחיש את חריקות המקלדת של סגל ואת הרצון שלו לייצר רומן מהמם. הידיעה שזוהי יצירתו האחרונה משפיעה באופן טבעי על הקריאה ושופכת עליה אור רומנטי של ציפייה לסימפוניה בלתי גמורה, לשירת ברבור בשלה. באופן הפוך, הציפייה הזאת רק חושפת את 'זוגות בודדים' כיצירה בוסרית.
ישראל סגל, זוגות בודדים, הוצאת כתר
מיטת סדום - יוני ליבנה 