ראיון עם לאה איני, ורד הלבנון

כשלאה אֵיני הייתה בכיתה ב', היא חלקה את הדירה הבת־ימית של משפחתה עם קצין אס.אס. "הייתי חוזרת הביתה מבית הספר, מתגנבת פנימה מהר־מהר ונכנסת לארון קיר. הייתי משוכנעת שמסתובב בבית קצין נאצי שבא לקחת אותי. הייתי ממש רואה אותו, שומעת אותו קורא לי בגרמנית".

במשך עשרים שנות כתיבה ביקשה להשאיר את הסיפור הזה קבור בין ערימות הסדינים והשמיכות, עד שמלחמת לבנון השנייה החזירה אותה למחבוא הילדותי ההוא. התוצאה היא ספר הפרוזה השמיני של איני, 'ורד הלבנון'. אפשר היה לכתוב שזה רומן חניכה אוטוביוגרפי ששוזר את הביוגרפיה הפרטית של איני עם הסיפור הישראלי משנות ה־60 ועד מלחמת לבנון השנייה, אלא שהתיאור הזה עושה עוול לספר שמנסח בדרך אמיצה וייחודית את ההתגוששות בין הרצון של אדם פרטי לחיות את חייו ולספר את סיפורו בדרכו שלו, לבין הכוח האדיר של החברה והממסד לשלוח ידיים לסיפור הפרטי ולרתום אותו לסיפור הכל־ישראלי; ספר שמדגים בצורה כנה ומשכנעת את הכוח של ספרות בחיי בני אדם.

איני מכנה את הספר 'אוטוביוגרפיה מגויסת': "אני לוקחת את מסע ההתרחקות שלי מזכרון השואה כחלק מהמאמץ שלנו למצוא את הזהות שלנו, כישראלים". כשהיא מדברת על "זכרון השואה", איני לא מתכוונת רק לספרי היסטוריה או לטקסים מדוקלמים בבית הספר. הסיפורים של אבא שלה, ניצול שואה יליד יוון, הפכו לזכרונות הילדות הכי מוקדמים שלה.

"תתאר לך ילדה בת ארבע שוכבת במיטה ואבא מספר לה סיפורים", היא נזכרת, "וזה אפילו לא 'עמי ותמי', שזה גם ככה אכזרי. זה איך היה ברכבת, ואיך נהייתי חירש, ואיך הרביצו לי, ואיך הפכתי למוזלמן ששוקל 25 קילו. זה מטורף. לא היו שום מחסומים ולא היו שום עכבות. לאחים שלי היה תפקיד: להתחתן, להביא ילדים, לחיות. להחזיר את כל מה שאבד ונספה. ואני קיבלתי את התפקיד של הסיפור: לספר את הסיפור הלא־מסופר על השואה של אבא שלי ושל יהדות יוון. וזה מדהים שזה הגיע מבית שלא היו בו ספרים, ואבא שהיה אנאלפבית, למרות שהיה איש מאוד חכם. הוא פשוט שטף לי את המוח וזיעזע לי את הלב".

היה בסיפורים האלה משהו שמשך אותך?
"אבא שלי ידע לספר, הייתה לו כריזמה וזה היה מרתק. הוא היה חי את הסיפורים האלה, כמו זכרונות מלובנים. עם כל ההצגה והתנועות והג'סטות ועם כל הלעבור משפה לשפה: לחקות את קצין האס.אס עם כל האינטונציה הגרמנית. היה בסיפורים הרבה כוח, הרבה תדהמה, הרבה פחד. הכל היה פלסטי. אבא שלי היה קם לפעמים בבוקר, כולו חרוך ומעוך מסיוטים, וכיוון שהוא היה איש חסר עכבות, ומעורער, הוא היה בא ואומר: 'הלילה חלמתי ששוב באו לקחת אותנו, והפעם גם אתם עליתם איתנו'. אני ידעתי לאן הרכבת הזו מוליכה. מה ילד יכול לעשות עם זה, חוץ מלהאמין? גדלתי עם המתח בין החמלה כלפיו לבין הפחד. הנחמה היחידה שלי בחיים כילדה הייתה הסיפורים שלו".

אפשר להגיד שככה הפכת לסופרת?
"לא, זה קל מדי. פרויד עכשיו יושב בינינו ואומר לעצמו: 'ניצחתי'. אבל לא, לא. אבא שלי נתן לי כלים לספר, אבל להגיד 'בזכות אבא נהייתי סופרת' – זה פתרון של ספרות תרפויטית וזה לא המקרה שלי. אם זה היה נכון, הייתי כותבת את זה לפני שנים. הייתי אמורה היום כבר להיות סופרת שואה. אבל ככל שגדלתי וראיתי באיזה בית אני נמצאת לעומת הבחוץ – הבנתי שאני לא יכולה לקבל על עצמי את התפקיד שהוא נתן לי, כי זה תפקיד של מוות. לכתוב את הסיפור כמו שהוא רצה זה לשתף פעולה עם ההמתה הזו, היומיומית. בעוד הילדה הזאת, והנערה, ואחר כך הבחורה הזו – היא רצתה לחיות, לעזאזל. הוא היה הקורבן בהתגלמותו, ואני אמרתי 'לא' לקורבן".

היום ילדים הרבה יותר חשופים לנושא השואה, לתמונות הכי גרפיות.
"זה נהיה מסחרי מאוד. יש את מצעד החיים באושוויץ עם הרמטכ"ל ותופי הטם־טם והנאומים של יו"ר הכנסת במחנה. זה מביש בעיניי. היום מערבבים את השואה עם סיפורי הגבורה של צה"ל. זה לא הלקח שלי מהשואה. צריך לשמוע את הסיפורים, אבל אני לא בטוחה שצריך לשמוע אותם דווקא מול ערימת הנעליים באושוויץ. הפכנו את השואה למשהו שהוא יהודי פר־אקסלנס, ובאופן הזה אנחנו עושים עוול לעצמנו. אנחנו שבויים בתוך השמיים הכהים האלה, אין לנו אופק בכלל. אנחנו עם מפוחד. וכשעם הוא מפוחד ומצולק ומקבל על עצמו את הסיפור של האבא – כמו שאני הייתי אמורה לקבל – הוא לא מוצא לעצמו זהות עצמאית. הפחד מושל בנו. עד כדי כך שמאז מלחמת לבנון הראשונה אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו במלחמות יזומות. במלחמה האחרונה, בעזה, שברנו את השיאים: ניסינו לתקן מלחמה אחת במלחמה אחרת. אם נצא מהמקובעות של הטראומה ונסתכל על זה מצד, נגלה שזה מטורף. אנחנו לא נותנים לעצמנו בכלל צ'אנס לחיות. זה כאילו אנחנו לא אוהבים את עצמנו".

–

סיפור המסגרת של הרומן מבוסס על סיפור חייה של איני: בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היא מספרת, כשהייתה חיילת, הגיעה למחלקת השיקום בתל השומר ודרשה ללוות כמתנדבת את אחד מפצועי המלחמה – כצעד של מחאה מול הפלישה ללבנון. המפגש שלה עם החייל שכמעט לא יכול לתקשר העניק לה בדיעבד הזדמנות להפוך את היוצרות: במקום להכפיף את עצמה לסיפורי האימה של אביה, להיות זו שמספרת את הסיפור שלה – אחרי שנים שבהן התנכרה משפחתה לנסיונות הכתיבה שלה, ומנעה ממנה אפילו ניירות ועטים. השותף האילם לדיאלוג של הספר, המאזין לסיפור חייה, הוא יונתן, "צמח מהלך" בפי החיילים בבית החולים, חייל שניסה להתאבד שבע שעות לפני שעלה ללבנון, ונותר "שבר כלי" פגוע מוחית, שפרצופו התעוות ואחת מעיניו אבדה.

"יונתן היה סיפור מכונן בעבורי," היא אומרת. "לא הרגשתי צורך לחלוק את הסיפור הזה עם איש, אבל כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה זה חזר אליי – כל אי־התוחלת שבמלחמה וגם מה שהייתי עושה איתו: יושבת ומספרת לו סיפורים. החלטתי שאני אספר דרך יונתן, שאני אעלה על הכתב את הילדות הזאת. אחרת לא הייתי כותבת – לפחות לא בצורה כזאת שפורטת הכל ומתמודדת מחדש עם שדים מעברי".

שם, במחלקת השיקום, התרחש המפגש בין מי שקטע את עתידו המובטח ובין בת ל"ישראל השנייה," כדברי איני, בתם של ניצול שואה יווני ואם מקהילת הנאש־דידן, עדת יהודים דוברי ארמית; "הבת של מוכר מספוא ותופרת לבנים. יונתן הוא מטפורה לכל מה שאני לא. אם יונתן לא היה מנסה להתאבד הוא היה גבר אשכנזי לבן, שמבחינת העדיפות שלו כאן, בוא לא נהיה צבועים, הוא הרבה מעליי. הספר אומר: יונתן, בוא ותשמע את הסיפור שלי. תכיל גם אותו. לא דרך ספרות הפולקלור הספרדי, אלא פשוט את הסיפור האנושי. גם לי יש חלק ונחלה בזהות הישראלית היהודית הזאת וגם בזיכרון הלאומי של השואה, שאילצו אותי להיעדר ממנו".

גם יונתן הוא גיבור של סיפור ישראלי מושתק?
"כן. הוא כאילו בן אצולה, זה שהיה לו הכל, ואיכזב את כולם. את הצוות הרפואי שלא יכול לרפא אותו, את הצבא, את המדינה. הוא היה די מוקצה בבית החולים: החייל הלא־הירואי, זה שכביכול לא ניסה לתרום. הוא עשה את המעשה האסור שתמיד פינטזתי עליו, התאבדות, אבל הוא זה שהציל אותי. פתאום החיים נהיו עוד יותר יקרים כשראיתי אותו.

"יונתן לא הסביר במכתב את המעשה שלו. ולכן הספר שואל אם הוא פשוט פחד מהמלחמה. מותר גם במדינה לוחמנית ולוחמת כמו ישראל שילדים בני 18 יפחדו ללכת למלחמה. כולם פה צריכים להיות גבר־גבר, אבל אם נסתכל על זה בעיניים אנושיות, ילד בן 18 לא צריך ללכת למלחמה, אלא לפחד ממנה. הצעקה שלו אדירה בעיניי. מאוד הזדהיתי עם ההתרסה שלו: אני מסרב להיות יצחק של אברהם, להיות קורבן".

–

בגיל 46, איני היא סופרת מוערכת שמוזכרת לא פעם בשורה הראשונה של הסופרים הישראלים שפרצו בשנות ה־90. הספר החדש מרוסן אולי ביחס לקודמיו, שהיתה בהם לעתים אלימות או אפילו פראיות מבחינה סגנונית ותוכנית. היא חיה בגדרה עם בעלה ובתה בת ה־17 בבית יפה שהוא "ההפך מהדירה של ההורים שלי, שלא היה בה שום דבר אסתטי חוץ מכלובי ציפורים". הספרייה שאביה בנה לה ניצבת מול כלוב ריק שקנה מיד כשהגיע ארצה "עם הפיג'מה והכוכב הצהוב".

לקהל הרחב היא קצת פחות מוכרת, למרות שאת אחד מסיפורי הביכורים שלה מלמדים בתיכונים. היצירות היותר פופולריות שלה הן דווקא פזמונים שכתבה בשנים האחרונות, כמו 'מכונת השירים הגדולה' ששר חמי רודנר, למשל.

"אם הייתי ממלאת את הצו, את הציפיות שהיו ממני בספרות העברית כבר לפני עשרים שנה," היא אומרת, "המחיר שהייתי משלמת מצד הביקורת והפופולריות שלי היה אולי הרבה יותר קטן. אם הייתי מספרת כבר לפני שנים על הרקע שלי משכונת שפירא, ועל המאכלים של סבתא שלי, ועל הרקמות והטיפוסים הצבעוניים של דרום תל־אביב – ספרות פולקלוריסטית כזו. אבל למה לעזאזל אני אמורה להיות צבעונית? לפני עשרים שנה מותר היה לך להיות ספרדי אם תכתוב לנו באופן אקזוטי על הבית שלך. אבל לכתוב על ספרדים שהם בני אדם, והם אנשי עבודה, והאופק שלהם די אפור – כאלה יש לנו כבר לבנים, וגם הם לא ממש עושים לנו טוב על הנשמה".

היו גם כותבים שסימנו אותך ככוח ספרותי חשוב.
"לפעמים הייתה גם התנשאות מהצד האחר, התנשאות פסאודו־ליברלית. 'וואו, איזה יופי שאחת כמוך נכנסה לספרות העברית. חסר לנו קול כמוך'. אני כאילו הקמתי מפלגה חדשה בספרות, כאשר בקושי ייצגתי אז את עצמי. הם כבר קיבלו שיש ספרדים כאלה. שאם הספר הראשון נגע באזור של יפו, בת־ים ודרום תל־אביב – אני אהיה אחראית על המגזר הזה. ציפו ממני לתעד – לכתוב אוטוביוגרפיה".

איני נמנעה מכתיבה אוטוביוגרפית לא רק בגלל תביעתו של אביה, שנפטר לפני כתשע שנים, לתעד את סיפורו האישי, אלא גם בגלל החלק הרגיש ביותר ביחסים ביניהם: האיום המתמיד מפני כוונותיו המיניות של אביה כלפיה, שאותן הצליחה להדוף במאמצים מתמשכים. ב'ורד הלבנון' היא נוגעת גם בעניין הזה. בעמוד 101, הוא מתואר "שולח ידיים שחורגות מגבולות המותר". ובכל זאת, דמותו של האב ממשיכה לעורר אהדה לאורך הקריאה.

"נכון שיש גועל ומשטמה כלפיו, ותיעוב וריחוק – מה שהתחיל עוד כילדה – אבל למרות הכל אני אוהבת אותו. זה לא ייאמן. מה שאני לא מבינה זה איך ידעתי להישמר. איך ילדה בת ארבע פתאום יודעת שיש מבטים בסדר, ויש מבטים או ידיים שעוברים גבול נוסף, שזו פלישה גופנית? בנות הרי מקבלות על עצמן את הסמכות של אבא, במיוחד אם האמא לא מפקחת.

"אני חושבת שאבא שלי ניסה קצת להיכנס לנעליים של האיש הרע כדי להכניע את מי שהפך אותו לקורבן. הוא היה בן 18 כשהוא הגיע למחנות והפך פתאום לעבד, לשבר אדם. במובן מסוים, היחס שלו כלפינו היה מעין תיקון לגבריות שלו שנפגעה".

זה לא בדיוק האופן שבו נהוג לתפוס כאן את ניצולי השואה.
"הממסד מתעל אותנו לחשוב על הניצול כאדם שותק שמטרתו היא להקים משפחה חדשה במקום זו שאבדה, ולגונן עליה מפני הסיוטים. קל לנו מאוד לחיות עם הדימוי הזה של הניצול, שמשתיק בעצמו את הזכרונות שלו. אבל עם אבא שלי זה פשוט לא היה כך. נכון, המשפחה הייתה ערך מקודש עבורו, אבל הוא גם היה יצור ממית. הוא לא נתן לשום דבר לצמוח. הוא היה עושה הפרד ומשול בינינו, משסה אותנו אחד בשני, מאוד אלים. הוא חי כדי לשמר את הזיכרון שלו, וכל מה שלא התאים למטרה הזאת הוסט הצידה באכזריות ובכוח".

היה קשה לשחזר את החוויות האלה?
"קשה מאוד. היו פעמים, תוך כדי כתיבת הספר, שכל הדברים האלה באמת חזרו והיו לי בכיות גדולות. לא כתבתי על עצמי לאורך השנים. לא יכולתי לגעת בזה. אתה לא יכול לכתוב עם גחל ששורף ביד. צריך לחכות שהוא יהפוך לפחם. ידעתי שאם אני רוצה לחיות, אסור לי. אתה רואה את הילדה הזאת, עד כמה היא חסרת ישע, וכואב הלב. אתה לא יכול לעזור לה. אמנם מחלתי כבוגרת, אבל לא מחלתי כילדה. אין לי זכות למחול בשמה. היא תמיד תהיה כועסת".

את מדברת בספר על התאבדות.
"בתור נערה הייתה כל הזמן פנטזיה. הייתי הולכת לישון ומפנטזת מה אני אעשה כדי לא לקום מחר, אבל למרות הכל לא מימשתי את זה. באופן פרדוקסלי, כדי להתאבד אתה צריך משפחה מאחוריך. איך אתה עושה את זה למי ששרד ארבעה־חמישה מחנות ריכוז ולא ויתר ורצה לחיות? עם כל הכעס כלפי אבא שלי, הייתה לי חמלה גדולה כלפיו. חוץ מזה, כל הזמן אמרתי לעצמי שעד עכשיו אכלתי חרא, ושזכותי גם לאכול מתוק. ועד שאני לא אמצא את המתוק שלי – לא את הציפיות של מישהו אחר ממני – אני לא אלך מפה, מהחיים. מגיע לי שיהיה לי יותר טוב. הייתי יושבת כנערה במרפסת של אבא שלי, מעליי הכלובים של הציפורים המזעזעות שלו – שהרי הוא לא הפסיק להיות אסיר, כל הזמן הכלובים האלה – מול הסורגים השחורים, כמו הקנרית הכי גדולה של אבא, ואומרת לעצמי: יום אחד אני לא אהיה כאן, אני אהיה סופרת, אני אתחתן עם מי שאני רוצה ולא עם מישהו שינסו לשדך לי, אני אלמד. והספר הזה מבחינתי מבקש לקדש את החיים, באמצעות ההקשבה אחד לשני".

סופרים אומרים לא פעם שאין לספרים כוח לשנות את המציאות.
"זה לא נכון. ספרים הצילו אותי. לי לא היה מי שיחנוך אותי וילמד אותי איך להתנהג בצורה שפויה, זקופה, עם הדרת כבוד מול הממסד. הספרים לימדו אותי. בלעדיהם לא הייתי כאן היום. אני זוכרת שקראתי פעם ראשונה את 'מועקה' של צ'כוב, זה היה לי בית ספר. לספרים יש כוח. לאמנות יש כוח. גם אם הוא רגעי. כמה פעמים היית מדוכא עד עפר ושמעת רוקר שצורח לך לתוך האוזניים וזה פשוט הרים אותך? כשאמנות לא מחויבת, היא בוגדת בכוח שלה".

לאה איני, ורד הלבנון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן