פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.5.2013
קל לאהוב את ספר הביכורים של נגה אלבלך, אבל יש משהו קצת תפל באהבה הזאת. אלבלך מוכיחה בשלושת הסיפורים הארוכים שנכללים ב'הדחיפה' שהיא אדם שהשתלט במידה רבה על מלאכת הכתיבה, שהיא נהנית לכתוב, שהיא יודעת להתבונן בעצמה ובאחרים. אם היא תשרוד את ההליכה במדרון המתפורר של הספרות הישראלית, היא יכולה להפוך לסופרת רצינית.
אבל איכות הכתיבה של אלבלך, עורכת ספרות במקצועה, היא איכשהו עניין שולי במפגש הרשמי איתה כסופרת. 'הדחיפה', במהלך חכם לספר ראשון, חוקר את הסיטואציה של יציאה לעולם כיוצר, את תהליך היצירה ואת הניצנים המוקדמים של הכניסה אליו. ליתר דיוק, אלבלך בודקת כאן את הצורך המנוגד של אנשים להיחשף ולהסתגר. הבדיקה הזאת נעשית בצורה רגישה, לפעמים מצחיקה – אבל נדמה שהיא מוליכה את הקורא לאזורים מוכרים מדי ומעדיפה לרוב את הנתיב המסתגר והכאילו בטוח.
פתיחת הסיפור הראשון יוצרת דווקא רושם מסקרן, חופשי ממחלצות. הכותרת 'אני כוכב נולד' היא איתות של מודעות עצמית ונכונות לגעת בחומרים עכשוויים, לא ספרותיים. הסיפור נפתח בסיטואציה שנראית קצת אורלי קסטל־בלומית (אסוציאציה שאלבלך מאשררת בהמשך), מין קריצה פרודית־מאופקת על חשבונם של טרנדים. הגיבורה והמספרת היא זוכה טרייה של תוכנית 'כוכב נולד'. במקום לצאת לנשף ההכתרה שלה היא בוחרת להישאר בתפקיד הלכלוכית ומסתגרת בביתה.
אם הסיפור היה מסתיים פחות או יותר באמצעו, הוא היה מצדיק באופן מלא את האזכור לקסטל־בלום ולמישל וולבק שהגיבורה מציינת. לאלבלך יש משיכה לרגעים מוזרים ולאזורים של אי־נוחות וניכור – לפחות ביחס לפרוזה ישראלית סטנדרטית. ברגע השיא של הסיפור, או של חציו, הגיבורה מגלה את צורת האוזניים הייחודית שלה מחוברת לפרצוף אחר. זה רגע לא ברור – קצת קומי, קצת טלנובלי, קצת פנטסטי. אבל הסיפור נמשך, ובכישרון, ואת הרגע הזה של אי־ודאות ומוזרות הוא ממסמס. אלבלך יורדת לגובה הקרקע, מתרחקת מהתנופה הקצת סאטירית של פתיחת הסיפור, ועוד יותר מזה – נכנעת לאווירה קצת מיושנת ולעלילה כמעט ידועה מראש.
מתוך 'ברוכים הבאים לבית הבובות'
"כולם תמיד נראים אותו דבר", אומרת ידידה חדשה לגיבורה, "קונים באותן חנויות, מתלבשים אותו דבר, אוכלים אותו אוכל. הייתה תקופה ששאלתי את עצמי אם הם גם מזדיינים אותו דבר". לרגע נדמה שאלבלך עומדת להתנקש במסורת של סיפורי התבגרות רגישים, בהתייפייפות האוטומטית שלהם, בגיבורים המיוסרים משושלת ילדי דור האיקס או נוער הנרות. הרגע הזה מתמשך ונמתח, נסמך על האירוניה והשנינות המופנמת של הדמויות, אבל שומר תמיד על מצב צבירה של לפני רתיחה, כמה צעדים טובים לפני הבעבוע.
הסיפור השני בקובץ, שנכלל בנוסח שונה באסופת סיפורים מ־2010, מעמיק את הרושם של כנות וחשיפה אישית, אולי אפילו אוטוביוגרפית, אבל גם הוא מסתיים בעמדה מעט בנאלית: סבך הקשרים האישיים של הגיבורה – מאיירת ספרי ילדים – ההיסטוריה המשפחתית הפצועה שלה וההתפרצות של כאבי הילדות באהבה בוגרת, מולידים בסופו של דבר יצירת אמנות. הם מייצרים קול יפה והרמוני. הגיבורה מפסידה אהבה יציבה ומתמשכת, אבל משלימה משימה של איור ונחלצת ממחסום כתיבה. הלכלוך ועינויי המציאות מחלצים מהצדפה פנינה.
הסיפור השלישי הוא סיפור ידידות קצת אכזרי בין שתי ילדות חריגות. בטריטוריה הזאת – שהסופרת אפרת דנון חקרה היטב – אלבלך מוכנה לבטא יותר רגעים מופרעים, אולי דווקא בחסות העטיפה הילדותית. היא אמנם לא מתקרבת, למשל, לאכזריות הישירה והמערערת של סיפור התבגרות כמו 'ברוכים הבאים לבית הבובות' של הבמאי טוד סולונדז, אבל היא מוכנה לחשוף את הגיבורה השלישית שלה למרכיבים של הפקרות, אלימות ואנוכיות שכרוכים במעשה האמנותי. גם כאן הסיפור נמנע מהתעכבות על רגעים אלימים באמת, וגם כאן, למרות הטון הטרגי, סיום הסיפור מעגל את הפינות והשאלות ומחזיר את הקורא לגובה הקרקע.
אלבלך בודקת בקובץ הזה איך יוצרים וצרכני תרבות ניזונים היום מחרדת נטישה. איך הם משתוקקים לאישור מלאכותי וסמכותי משפע של אחים גדולים ואמהות גדולות. איך מפתים אותם להפוך לילדים זקנים ורגישים, מוגנים מפני המציאות. חבל שהבדיקה הזאת מסתיימת באישור נוסף וקצת נדוש של הכוח האמנותי: כתחום בלתי חדיר של רגישות, אמת אישית והרמוניה, כפתח לגאולה אישית, כילדות שאין לה סוף.
נגה אלבלך, הדחיפה: שלוש נובלות, הוצאת הקיבוץ המאוחד
מיטת סדום - יוני ליבנה 