פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.6.2013
'גן נעמי' הוא קודם כל חדשות טובות. אפשר עדיין להיתקל במאמץ ספרותי לארוז תכנים מקומיים־עכשוויים באריזה קומוניקטיבית, מותחת ומעוררת הזדהות. אחרי שבחן בספרו הקודם ('לימסול') את דמותו של הגבר־גבר הישראלי, הלוחם המצפוני המיוסר – ספרו השלישי של ישי שריד מוקדש לאם־טיפוס של האישה הישראלית, הג'דעית, המסתדרת, בעלת הבית הקשוחה מבחוץ־חלמונית מבפנים. אורלי זילברשץ, אסי לוי, אסתי זקהיים. הליהוק כמעט מוכן.
זה כנראה השיחוק הראשי של שריד בספר הזה: מסירה של התרחשות ועיצוב עולם שלם מפיה של גיבורה ומספרת כאילו ממוצעת, כמעט טיפוסית, מבלי לשעמם מצד אחד, ומבלי להסתמך יותר מדי על סטרואידים של סמליות פובליציסטית מצד שני. נעמי, גיבורת הסיפור, היא האנדרדוג המושלם להציב היום מול קוראים ישראלים. גננת מסורה כבת חמישים, שכל המדליות הסמליות בביוגרפיה שלה – ילדות ירושלמית, עבר קיבוצניקי, תחייה תל־אביבית, סקס־אפיל בשל וטעם מוזיקלי של עורך ב־88 אף.אם – לא מסייעות לה להציל את הגן השכונתי שלה מהאמביציה של כריש נדל"ן.
אם קלינט איסטווד עיצב את החלום האמריקאי בצורה של הילרי סוואנק הצנומה בזירת האגרוף – שריד לוחץ על כל הכפתורים הנכונים כדי לרתום את הקוראים למאבק האישי של נעמי. מה שנחמד במסלול הזה הוא הזהירות שהוא מפגין רוב הזמן מפני שמנוניות, והטפטוף המתמיד של ביקורת ועוינות כלפי הגיבורה מצד דמויות אחרות בסיפור. כך, למשל, הספר מתעכב על תיאור של מה שאולי תהיה חגיגת חג השבועות האחרונה בגן: הגננת מעמיסה את הילדים על עגלה שאליה רתום סוס זקן; הורי הילדים ותושבי השכונה בצפון תל־אביב צופרים מסביב או סתם מעקמים את האף מול פקק התנועה שגורמת המסורת הקיבוצניקית של הגננת, בזמן שהיא מנסה להתמקד בילדים המבסוטים על העגלה. סיפור קומי היה יכול להפוך את התמונה הזאת לקרקס מגוחך. אבל הקוראים של שריד הולכים תמיד בעקבות המספרת וחוש השיפוט שלה. היא סוס זקן ואהוב. היא כמונו. היא נצר אחרון לאופטימיות ישראלית יפה והומנית.
מתוך 'מיליון דולר בייבי'
כמו גיבור הרומן הקצר האחרון של אברי הרלינג – אלמן טרי וחסר רכוש, ששלט פרסומת ענק מסתיר לו את פיסת הים האחרונה שנשקפת מחלונו – הכשל שמערער את מעמדה של גיבורת 'גן נעמי' ומענה אותה נובע קודם כל ממערכת חברתית וכלכלית ששמה לה רגליים, ופחות מפגם מפואר באישיות או באנושיות שלה. דווקא סיטואציות שיכולות להציג אותה באור שלילי – פלרטוט אופורטוניסטי עם הזקן הרגשן שממנו היא שוכרת את הגן שלה, למשל, והשלמה אמהית עם ביטויי החשקנות שלו – עוזרות להציג אותה כשורדת, כמי שמוכנה לספוג בחן ובהבנה את חולשות הזולת.
הסימפטיה שהגיבורה מעוררת קשורה גם לחיקוי של שפה יומיומית ומדוברת, של ספק מונולוג פנימי שהיא נושאת בלשון עבר, ספק פנייה לקוראים. מדי פעם היא גולשת לפיוטיות עבה מדי, בנקודות שבהן שריד כאילו לא מתאפק וגונב ממנה את אור הזרקורים. ההתגנבות החוזרת הזו של שברי מחשבות פיוטיות־גבוהות למונולוג מחלישה את הקריאה, גם אם העניין הזה כביכול מוצדק או מסוגנן. הפיוט מאוזן בביטויים פרוזאיים של בוטות, עייפות והומור מצד הגיבורה – אבל יותר מזה, הוא מקושר לזיקה סמלית ועקבית שלה לעולם האמנות, ליופי מופשט מגסות המציאות (אמה ייעדה לה לשווא עתיד של פסנתרנית; בנה הוא אמן אפלולי בתחילת דרכו; השאיפה הטרגית שלה לנסוע לעיר איטלקית נשמעת כמו הד לכיסופי מוסקבה בתיאטרון של צ'כוב.) ככל שהספר מתקדם, נדמה שהכוח הגדול שלה הוא התבוננות באנשים סביבה ובמצבים שאליהם היא נקלעת – בית משפט עוין, למשל – התבוננות שמשהו חד וערני ניכר בה למרות ואולי בגלל האסון הכספי שנחת עליה וגירזן את מעמדה החברתי.
סיום הספר הולך על נתיב מעודן לפתרון הדרמה. בכך שריד דוחה את האפשרות להלום מהלומות קשות וסופיות בגיבורה, לזעזע באמת את הקוראים – ומעדיף להשאיר להם תקווה מסוימת, תקוותו של האדם הרגיש והקורא. מצד שני, הוא לא מאפשר לגיבורה להשתמש בתושייה שלה, בכלים שרכשה כגננת, כדי להבקיע דרך חזקה ומעשית במציאות. אפשר להסתתר כאן מאחורי התווית של סיפור ריאליסטי ולומר: זאת המציאות, רבגונית ואפורה. אפשר להציע שוב את המבט היפה כתרופה נצחית למאבקי היומיום. אבל היה אפשר אולי לחלץ מתוך המציאות דמיון נועז יותר, ועלילה פחות מתקבלת על הדעת, לנסות לבדוק מה באמת יכולה גננת ושליחת הקוראים לעשות מול עדת בולדוזרים, מלבד היכולת לגלות פירורי עדינות בעולם גס ותוקפני.
בשנים האחרונות, מדורי ספרות מתארים (לפעמים מתוך תלונה) את הסופרים בימינו כמי שהולכים ויורשים תפקיד מסורתי של עיתונאים: תיאור מפורט וריאליסטי של עוולות ואי־צדק, התמקדות בגיבורים קטנים ובמאבק שהם מנהלים מול ממסד אטום או דורסני. שריד מבצע כאן משהו דומה, והופך סיפור כאילו מקומוני על גננת מיתולוגית שכל עולמה מתערער למלודרמה בטעם המאה ה־19, על נפש יפה ועינוייה. 'גן נעמי', במובן הזה, הוא מין מותחן אקטואלי־חברתי אפקטיבי, משכנע ולא נדוש, שמתקשה לפעמים להתרומם להפגנה של שאר רוח אמיתי.
ישי שריד, גן נעמי, הוצאת עם עובד
מיטת סדום - יוני ליבנה 