פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2013
הספר הזה יוצר רושם של שמורת טבע מגודרת, מטופחת להפתיע, שלא פותחת את שעריה לציבור בתרועה רמה – אבל מרגע שנכנסים לתוכה קשה שלא להתפעל. זאת ספרות אמיתית, מהבהב איזה שלט לאורך הקריאה; ככה חינכו אותנו לקרוא. ספרות שמציבה מול הקורא שורה של חידות, וממריצה אותו להפוך את אי־הוודאות ואת סימני השאלה לאירובי ספרותי: להשלים את החסר, להדביק התרחשות בזירה אחת בסיפור לחור שחור בזירה אחרת. לא להיבהל ממקומות שבהם דרמה אמיתית מתחילה להופיע אבל מיד נקטעת. להפך: להתלבש על סימנים של צנזורה בסיפור, של שכחה, של אינפורמציה מוגבלת או חסומה – ובעזרתם להבין מה באמת קורה, מה הסיפור האמיתי.
'בצל גבירתנו' – קובץ צנום של תשעה סיפורים (עם אחרית דבר נרחבת) – הוא צורה מפורקת, מאופקת ואולי עקיפה לרומן אוטוביוגרפי. ברוב הסיפורים מופיעות, בלי כיסוי ולא בצורת מָשל, עובדות מחייה האמיתיים של נורית זרחי, ובראשן האזכור החוזר להתייתמות הגיבורה מאב, סופר במקצועו, בגיל צעיר. גם אם לא באופן עקבי ומתמשך, הסיפורים יוצרים ביחד מסגרת אופיינית לרומן, של מעבר מילדות לבגרות, של סיפור חיים.
שם הקובץ מתייחס לביטוי חוזר בסיפורים, כינוי לאמה של הגיבורה והמספרת (בת־דמותה של זרחי). הכותרת 'בצל גבירתנו' הולכת וצוברת משמעויות לאורך הספר. חיים בצילה של אם דומיננטית, די מסרסת, שממשיכה לתבוע התייחסות והבנה גם אחרי מותה. אבל הגבירה הוא לא רק שם אירוני־מוקיר לאמא (הפרטית, הדתית, האם החורגת ממעשיות). הגבירה היא גם הספרות, הרצון להתבטא, הרצון למצוא בספרות נפש קרובה, לברוח ממציאות חיים לפעמים בלתי נסבלת.
כריס אופילי, 'הבתולה הקדושה מריה'
מה שיפה ועמוק בקובץ הזה הוא היחס הכפול הזה לספרות – כחבל הצלה וכקרש טביעה. הדחף למשהו צלול יותר, גבוה או עמוק מהחיים הרגילים, שגם מעקר אותם ממשמעות, מייצר תסכול תמידי. תורם לכך המבנה של קובץ סיפורים קצרים, בסגנון שמתחזה לפעמים לרישום לא מחייב או לתערובת פירורים של הווה ועבר. לא ש'בצל גבירתנו' הוא ספר קליל, אבל לזרחי יש יכולת לא שכיחה להתעסק בסוגיות כבדות משקל בלי מחוות של רקדנית בלט, בלי שתיחשד בהתייפייפות או ביומרנות. ההומור שלה, היכולת להיצמד לדמיון קצת ילדותי או נכון להזיה – מאזנים את הניסיון להסביר לעצמה ולקוראים מה הוביל אותה לעיסוק בספרות, מה משך אותה להיכנס למסדר של האנשים שמאמינים במציאות בדיונית ושירית לצד העולם הממשי.
השחזור של חוויות ילדות הוא כאילו מפתח מתבקש למשימה כזאת. זרחי נוגעת כאן בנוכחות של אב מת, שהכתבים הפיזיים שלו ממשיכים ללוות את משפחתו, כמין אוצר סודי וגם כנטל, כגרוטאה. יותר מהקשר האישי והפילוסופי בין ספרות למוות ואובדן, חלק מהסיפורים מתמק דים בהתמודדות הפיזית היומיומית של האמא עם פרנסה דלה, עם בעל חדש, עם חיים של ציפיות נכזבות ומבויים סתומים. האמא מוצגת כמי שוויתרה על שאיפותיה האמנותיות, על הרצון להפוך לפסנתרנית – ויתור שהילדה והבת המבוגרת, המביטה לאחור, רואה את הנוכחות שלו בכל מקום. בהתנהגות העקשנית של האם בזמן משבר, במסרים הסותרים שהיא מעבירה לבת: לך לא מגיע לגעת ביצירה, ואולי בכלל עדיף לך להיזהר מהפיתוי המאכזב והעקר הזה; באותו זמן, האמא ממחישה בהתנהגותה את הצורך לשחק, להתעלות, להתגבר, להפוך לשחקנית ראשית.
השילוב הזה של רצינות והומור, של חשיפה ושל איפוק, מעורר הערכה והתפעלות. בכלל, בכתיבה של זרחי יש משהו מעורר אמון ואמיץ יותר מהרגיל, במיוחד בהקשר אוטוביוגרפי. ובכל זאת, ואולי דווקא מה סיבות האלה, עזבתי את הספר עם תחושה שדומה לאכזבה. נדמה לי שהאחראי הראשי הוא האיפוק שלו. הדרמה הממשית נשארת מחוץ למסגרת החיה של הסיפור: הסתבכות בהימורים, ניסיון התאבדות או התאבדות מוצלחת, סקס באונייה עם בחור צעיר ותפוס. הספר רומז לדרמות כאלה – אבל בצורות שונות ובתירוצים שונים הוא נותן לקוראים רק לדמיין או לפענח את הרגעים העזים האלה.
כל זה מכניס תחכום לקריאה, ואולי באמת ממחיש מאיפה צומחת ספרות. אבל בעיניי, ההיבט הזה בספר מבסס נוכחות חזקה מדי לרעיון שיש דברים שאסור לבטא, להראות, לחוות. הוא מצטרף לחינוך של קוראי ספרות להעדיף את החידה, את השתיקה, את המרומז והלא מדובר – על פני החווייתי והקונקרטי. הסיפור האחרון בקובץ נלחם באופן מיוחד בעניין הזה, בספרות כ"גבירה". הוא מראה גיבורה שמוכנה לכמה רגעים לעזוב את התפקיד הספרותי שהיא כופה על עצמה: אישה מוסרית, מתחשבת, ותרנית. חבל שההעזה ליהנות מפרשה קצרה עם צעיר שרירי ויפה לא מובילה את שאר הספר.
נורית זרחי, בצל גבירתנו, הוצאת ידיעות ספרים
מיטת סדום - יוני ליבנה 