ראיון עם נגה אלבלך, סילֵנד

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.10.2015

נדיר יותר מחד קרן: אדם שמתפרנס מספרות ולא מבטא טיפה של מרירות, ייאוש, ספקנות או אירוניה כלפי העיסוק הספרותי, כלפי ספרות בישראל. העיניים של נגה אלבלך נוצצות כשהיא מדברת בשקט על הגיבורים הספרותיים שלה, או שאולי זאת התאורה הרכה של דירה בשכונת בבלי שבצפון תל־אביב. האם דווקא בדירה המשפחתית, החמודה, הגנרית הזאת, גרה הסופרת המאושרת ביותר בגוש דן? מי עוד יכול להיראות מאוהב בעצם האפשרות לכתוב ולקרוא במסירות? כנראה רק כלכלנית לשעבר, שערקה מחיי הבנקאות וניתוחי שוק ההון. אמא צעירה לשלושה ילדים, שעזבה משכורת נחמדה וקובייה דחוסה של דיכאון משרדי.

כל זה קרה לפני עשר שנים, אבל אותן שנים מורגשות היטב בזיכרונות ההמומים שאלבלך מורישה בספרה החדש, 'סילנד', לדמותו של פנסיונר מבוגר, סנטימנטלי, מין פורסט גאמפ משכיל ותרבותי, שעדיין שומר ארגזים ישנים של תלושי משכורת מעבודתו בבנק, שנים אחרי שרשויות המס שכחו מקיומו. האם האיש הזה הוא התגלמות הגורל הקלסרי שחיכה לה, אם לא הייתה מצילה את עצמה בזמן?

"ברגע שעזבתי את העיסוק בכלכלה עשיתי שלושה דברים", היא אומרת, "הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, הפסקתי לאכול בשר, והלכתי למשרד הפנים כדי לשנות בחזרה לשם המשפחה של נעוריי. בלי להבין. לא תכננתי את זה. רציתי כנראה לאפס את המערכת ולהתחיל מחדש, לשים את עצמי במרכז ולהגדיר אותי מחדש בלי קשר למה שישות חיצונית מצפה ממני. מרגע שעזבתי לא פתחתי שום עיתון כלכלי".

לדבר על אלבלך במונחים של סיפור סינדרלה, של פריצה רוקנרולית לתחום הספרות, יהיה מוגזם. אבל אין ספק שהיא ממחישה תנופה לא שכיחה, בטח בעידן של הוצאות ספרים נסגרות, נקצצות, מתמזגות. לפני כחמש שנים, מרצה סיפרה לה – "במקרה, במזל" – שהתפנתה משרה כעוזרת המזכירה של עוזי שביט, העורך הראשי בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא התקבלה לתפקיד ולקחה אותו הלאה. "עשיתי לקטורות, בחרתי כתב יד שאחר כך זכה בפרס בוקר, ראו אולי שלטביעת העין הספרותית שלי יש ערך". היום אלבלך עורכת את סדרת 'ספרית פועלים – סיפורת' יחד עם אברם קנטור.

בחמש השנים האחרונות הספיקה לפרסם שני ספרי פרוזה למבוגרים ('הדחיפה', 'ספונג'ה וסיפורים קצרים') ושני ספרי ילדים. להצטרף לגוף הקטנטן והמצטמק של עורכים ספרותיים בארץ, בעלי משכורת קבועה. להכיר את הספרות של דיוויד פוסטר וואלאס – סופר אהוב עליה במיוחד – לקוראי עברית.

"הרומן האחרון, הלא גמור, של פוסטר וואלאס, מתעסק בפקידי מס הכנסה", היא צוחקת. "הוא לקח בשביל זה קורסים של ראיית חשבון. רצה לכתוב ספר על שעמום. האנשים האלה הם כביכול קורבנות של העיסוק המשעמם הזה, אבל מצד שני, הוא רצה להראות איזה גיבורים הם. אז השאלה היא אם אתה קורבן, או אדם חזק. האם אתה אאוטסיידר למערכת או חלק ממנה".

את היית אאוטסיידרית?
"שנים הסתובבתי עם אבן כשעבדתי בבנקים, מועקה פיזית בתוך הבטן. דאון רציני, שמשליך גם על היחס לילדים. הרי אי אפשר להחליט שאחרי שמונה שעות עבודה מתחיל הכיף. זאת חוויה מרוקנת. כל הזמן במרדף אחרי משהו. אתה חלק ממנגנון עצום, שום לחלוחית אנושית. נפגש עם מנכ"ל שמוכר לך מראש את הסיפורים שאתה אמור לפקפק בהם. סיקרתי, למשל, את צ'ק פוינט בזמנו. זאת הייתה חברה מעולה. מרבעון לרבעון הם השיגו תוצאות טובות. אבל מספיק שהרווח הרבעוני היה טיפה נמוך מהתחזית, והמניה התרסקה. אלה חוקים שבני אדם המציאו כדי לשחק בכסף. פיקציה".

מתי את נכנסת למשחק?
"מילדות. הייתי מהילדים הריאליים. אף פעם לא אמרו לי 'תלכי ללמוד מתמטיקה 5 יחידות', ולא היה צריך. זה מובנה אצלנו במערכת: אם יש לך את היכולת הזאת – לשם תלך. לא ידעתי שיש מסלול אחר בכלל".

הגיבורים שלך, האאוטסיידרים עם המבט ההגותי, מדובבים את התחושה הזאת? את המרחק הלא מודע מקיום אמנותי?
"הם מדובבים את החתרנות שלי. המון שנים הלכתי בתלם, עד שהיה לי רע מדי והחלטתי לסטות. ללכת ללמוד ספרות לא נשמע כמו דבר חתרני, אבל כשאת אישה עם שלושה ילדים קטנים ויש לך משרה בבנק – זאת המון יציבות שאת מערערת ביום אחד".

ביום אחד?
"כל זמן שהייתי בתפקיד, שיחקתי את המשחק. לא מרדתי. עשיתי מה שצריך לעשות. תמיד הייתי מאוד ממושמעת. זה בעצם המרד הראשון שעשיתי בחיים. לא ידעתי למה אני הולכת. ויתרתי על שכר לתקופת הלימודים. בעלי, שגם הוא עוסק בכלכלה, הבין ותמך. נפל לי האסימון רק אחר כך, כשהיה לי מזל ומצאתי את עצמי עובדת בהוצאה לאור, כשהבנתי שזה המקום שלי ופה אני נשארת. ראיתי שאני מרוויחה שליש ממה שהרווחתי בבנק. ברמה הכלכלית נטו, עשיתי החלטה גרועה. הילדים שלי לא מאמינים כשהם מבינים את הפער מבחינת השכר. אבל להסתובב עם אבן כזאת כל החיים, אלה לא חיים. הצלתי את עצמי".

כמו אצל אלבלך עצמה, גם מבחינת גיבורי 'סילנד' הרעיון של ביטוי אישי, רגשי – נראה כמעט דמיוני עד שמשהו דוחף אותם לפרוק עול, להעז. הפנסיונר הצייתן מוצא במקלט עובד זר מבולגריה ומחליט לשכן אותו בסלון ביתו, להגן עליו מרשויות החוק – ובדרך גם לפרוע חוק בעצמו. השכנה מלמעלה, מורה צעירה וסולידית, מסייעת לו ללמד את האורח הסודי עברית, ובדרך מתמסרת גם לפרויקט קינקי־אמנותי של חשיפה אירוטית בפני מצלמת רשת ביתית.

אלבלך שולחת את הגיבורים שלה לטריטוריה דומה לסיפורה הפרטי. לבדוק אם גם הם יצילו את עצמם מחיים רובוטיים וילמדו לבטא את עצמם. על פניו, הרומן הקצר בוחן את הקשר בין המבט האמנותי שהגיבורים לומדים לזהות – נוכח חוקי המציאות: אלימות, מאבקי כוח, שליטה כלכלית. בפגישה עם אלבלך, לעומת זאת, מתגלה שאין מבחינתה טיפת אירוניה בתיאור של חדר מחניק במשרדי ההוצאה כשער לחופש הדמיון.

שם הרומן, 'סילנד' מתייחס למדינה אמיתית אך פנטסטית. נסיכות בגודל 30 מטרים רבועים באמצע הים, לא רחוק מאנגליה. טריטוריה חופשית, עצמאית, שאינה כפופה לשום חוק. "גיבורי הספר", אומרת אלבלך, "יצרו לעצמם מעין סילנד כזאת, ריבונות אישית שבה הם בעצמם קובעים את החוקים".

את מאמינה שספרות היא מפלט אוטונומי כזה? הרי גם האי שאת מדברת עליו יכול כל רגע להימחק או להיכבש בידי הבריטים.
"לא יודעת, אולי. אבל כמו חזרה בתשובה: אם אדם מגיע אל הדת והיא נותנת לו תשובות, הוא לא יכול להיות ציני כלפיה. יש לי הרבה ביקורת כלפי המערכת הספרותית – כל העניין היח"צני, הקליקות, טירוף הפרסים, כוחנות וחנופה. זה מנגנון שאיבדתי בו עניין. אבל כלפי הספרות עצמה באמת שאין לי שום ביקורת. הספרות חיברה אותי אל עצמי מחדש. ברגע שנחתי בחוג לספרות הרגשתי שאני במקום הנכון; אני זוכרת איך ירדו לי דמעות בשיעור הראשון. השפה הייתה חדשה, ועדיין הרגשתי שאני מבינה אותה עמוק בפנים, שהיא אינטואיטיבית לי, טבעית, כאילו סוף־סוף השורשים שלי קיבלו מים. התחלתי פשוט ללבלב. התברר לי שכל כך הייתה חסרה לי מחשבה מופשטת, חופשית, שאסתטיקה הייתה כל כך חסרה לי ואפילו לא ידעתי. לאט־לאט גם העזתי לגלות את הצורך שלי לכתוב, והתחלתי לכתוב יותר ויותר. לכן אין לי ביקורת כלפי הספרות, מבחינתי היא כוח חיים".

העולם הספרותי הוא לא חלק מהמכונה? אפשר באמת למתוח גבול בין העולמות? העיסוק האמנותי מנותק מצייתנות, ממערכתיות?
"גם הוצאה לאור היא פירמה. גם היא סוחרת בראש שלי. בכל מקום, בכל מערכת, בעל ההון תמיד מנצל את הפועל שלו. גם בספרות. אז אפשר לשאול למה לא לקחת את כל היזמות שלי ואת המשאבים שאני מעניקה בשכר צנוע לגוף אחר ממני, ולהקים הוצאה משלי. התשובה די פשוטה: להקים מנגנון חדש משל עצמי לא יאפשר לי לכתוב".

היית מסוגלת לעשות משהו כמו הגיבור שלך? לשכן אצלך עובד זר?
"אני? לא לתקופה כזאת ארוכה. אולי לכמה ימים. זה מעניין אותי יותר ברמה הרעיונית. להבין שאנחנו חיים בתוך מנגנון כלכלי לחלוטין, והוא קובע את הנורמות המוסריות. החוק מתיר להביא לפה עובדים ממדינות אחרות, אבל לא מתיר להם לצאת מתי שבא להם. אז לתת את הדרכון שלך לאדם זר – כמו שהגיבור בספר עושה – זאת עבירה על החוק. אבל זה כן צעד מוסרי. ברור שזה לא יקרה ברמה הפרקטית, אלא משל. כולנו תינוקות שנשבו. אני לא מנסה לטלטל את העולם, רק להאיר נקודה מסוימת. הלוואי שבחיים הייתי יותר רדיקלית, אבל לא. אני גרה במקום בורגני רגיל, טוב לי עם המשפחתיות, עם החיים כמו שהם עכשיו".

את החיים האחרים היא טעמה במשורה כשליוותה כחונכת במשך שנתיים ילד, פליט מדרום סודאן. "ראיתי כתבה בטלוויזיה בערוץ 2. הופיע שם ילד מיוחד, שגרם לי להחליט שאני רוצה להתנדב. במקרה יצא ששידכו לי את הילד מהכתבה – ילד מקסים, שהשתלב חברתית מעולה. אחרי שנתיים שהיינו נפגשים פעם בשבוע, והוא התיידד עם הילדים שלי, כנראה שנמאס לו והוא חתך. אני לא יודעת מה קורה איתו היום. אולי זה חלק מגיל ההתבגרות".

היא כתבה סיפורים מגיל צעיר, עד שהכתיבה גוועה. בבגרותה, במשך שנים, גם לא סיפרה לאף אחד. "רק להגיד את המילים 'אני כותבת' הצריך תהליך עמוק וקשה. שלא לדבר על להראות דברים שכתבתי. לשלוח ולקבל תשובה שלילית. לפנות שוב לעוד כתב עת. לקבל עוד תשובה שלילית. לראות ששוב מתעלמים ממני בתחרויות הסיפור הקצר. זאת דרך שמורכבת בעיקר מתשובות שליליות, ואיכשהו זה לא ייאש אותי, אלא עשה לי משהו טוב. דחף אותי. פעם עצם האפשרות לבטא משהו פנימי הייתה כרוכה בפחד גדול. הפחד שלא יבינו אותי. היום אני כותבת בלי שום צנזורה פנימית.

"נכון, ברמה היומיומית יש בי משהו מאוד עצור, שאולי נשאר טיפה עצור גם בכתיבה. אחרי כל כך הרבה שנים של הליכה ב'תלם' נוצרה איזו עצירות בהתנהגות שלי, רגילות למראית עין שסיגלתי לעצמי כדי לא לבלוט יותר מדי. רק בכתיבה אני מצליחה להשתחרר ולהיות יותר 'פרועה', כאילו בזמן שאני כותבת זז איזה כפתור".

הגיבורה שלך מצטלמת בעירום לאינטרנט וסופרת את כמות הצפיות. בספר הביכורים שלך התעסקת ברייטינג כדימוי, בסיפור בשם 'כוכב נולד'. מאיפה זה בא? עד כמה את עסוקה כעורכת וככותבת בהעדפות הקהל?
"צפיתי באדיקות מוחלטת בעונה של 'כוכב נולד' עם ישראל בר־און, שהיה ההשראה לגיבורת הסיפור. היה בו משהו כל כך מוזר וכל כך מושך בזכות המוזרות הזאת. הוא באופן ברור ועקבי לא רצה להיות בתוכנית, ובסוף הוא זכה. משהו לא פתור באישיות שלו ריתק אותי. בתחום הספרות, בכל אופן, לא הקהל קובע למה יש ערך ולמה לא. לי יש תחושות עמוקות לגבי איכות של ספר; בפנים אני יודעת מה טוב ומה גרוע. אבל אין לי מושג למה דבר אחד מצליח ואחר לא. לקהל, לצרכן, אין שום פונקציה. מי שקובע זה אנשים כמוך. השכבה שיודעת. שמכוונת את הטעם".

 

היא גדלה בפתח תקווה. בת יחידה. אביה עורך דין, יליד בולגריה. אלבלך נולדה כשהוא היה בן גילה היום, 44. אמה ילידת הארץ, רופאה ופרופסור ("שנתיים אחרי שעזבתי את הבנק היא עוד שמרה לי מודעות דרושים לכלכלנים"). מעמד כלכלי "בסדר גמור". על הוריה היא מדברת בזהירות. "יש משפחות שבהן להביע את עצמך זה דבר נגיש יותר, ויש משפחות שבהן כל אחד קצת יותר עם עצמו, ולהתבטא זה דבר יותר קשה".

בשתי נקודות, גלויה ופרטית, חייה הממשיים בכל זאת מגיחים לתוך הספר. לרגע אחד, לקראת סוף הרומן, אלבלך מתארת את עצמה, הסופרת, יושבת בחדר הדחוס שבו כתבה את הספר הזה: "גם אני יוצאת החוצה עכשיו", היא כותבת, "וכמו מתוך שפתיים קפוצות מגיחה פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה. תתרשמו בעצמכם".

במקום אחר בספר, אלבלך מפגישה את הגיבור עם מילונאי טוטאלי של מילון בולגרי-עברי שאיש כמעט לא קרא, לא יקרא ולא יכיר בערכו. אדם עם ספריית תקליטים עצומה – ופטפון שכבר לא יזמר לעולם. הדמות הצדדית הזאת בולטת, ולא במקרה. אביה של אלבלך השקיע עשר שנים מחייו, בזמן הפנסיה, בכתיבת מילון בולגרי־עברי. "פרויקט עצום. הוא לא היה ישן בלילות כדי להתקדם ביצירת המילון. מצד שני, הוא כמעט לא מוכר אותו או מוכן למכור למי שרוצה".

מתבקש לדבר עלייך בתור "בתו של המילונאי". מישהו, כמו גיבור הספר, שהתשוקה שלו כל כך טכנית־שיטתית, ולהפך, שהפרקטיקה שלו כרוכה בתשוקה גדולה, בלי רווח ממשי.
"המילון הוא מפעל חיים מדהים, שלא קיבל הכרה, נכון. אבל אני לא יודעת אם נכון לדבר על אבא שלי כעל אמן מתוסכל. מצד שני, אבא שלי היה תמיד איש המוזיקה בבית. ברור שהייתה לו נפש אמנותית. הוא היה מקשיב ליצירות מיוחדות, שגם הן מוזכרות בספר. כן, אם חושבים על זה, יש קשר בינו לבין הגיבור. לאהוב כל כך מוזיקה ולא להיות מסוגל לנגן זה טרגי.

"לפני חודשיים אבא שלי סיפר לי משהו שלא ידעתי. בגיל 18 הוא עלה מבולגריה לארץ, ושם הוא למד צרפתית בבית הספר. מתברר שאחרי הלימודים הוא היה יושב שעות בספרייה וקורא קלאסיקות של ספרות צרפתית. כל זה נפסק כשהוא עלה לארץ. בתור ילדה לא ראיתי אותו קורא אף פעם פרוזה. לא ידעתי שיש לו חיבור לספרות בכלל. בתנאים אחרים, מחוץ לשאלות של הישרדות, אולי הוא היה פונה לתחום יותר אמנותי, ולא לעריכת דין. כשהוא סיפר לי על התקופה ההיא בחיים שלו, פתאום נדלקה לי הנורה: אולי לא סתם הגעתי לספרות".

לפני שעזבת את שוק ההון – מישהו בסביבתך היה יכול לזהות בך נקודת מבט אחרת? את הניצוץ שנדלק ברומן אצל הגיבורים?
"לא. הייתי כל כך רגילה. מפחיד כמה שהייתי רגילה. אחרי שנים, מישהי שהכירה אותי היטב בתקופה הזאת קראה סיפור שלי ואמרה לי – את לגמרי בנאדם אחר. יש לך ביטחון. את אחרת! בכתיבה אני הכי חופשייה, אבל תשאל אמהות של חברים של הילדים שלי – אני הכי רגילה בעולם".

3

נגה אלבלך, סילנד, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

נגה אלבלך, הדחיפה

2222

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.5.2013

קל לאהוב את ספר הביכורים של נגה אלבלך, אבל יש משהו קצת תפל באהבה הזאת. אלבלך מוכיחה בשלושת הסיפורים הארוכים שנכללים ב'הדחיפה' שהיא אדם שהשתלט במידה רבה על מלאכת הכתיבה, שהיא נהנית לכתוב, שהיא יודעת להתבונן בעצמה ובאחרים. אם היא תשרוד את ההליכה במדרון המתפורר של הספרות הישראלית, היא יכולה להפוך לסופרת רצינית.

אבל איכות הכתיבה של אלבלך, עורכת ספרות במקצועה, היא איכשהו עניין שולי במפגש הרשמי איתה כסופרת. 'הדחיפה', במהלך חכם לספר ראשון, חוקר את הסיטואציה של יציאה לעולם כיוצר, את תהליך היצירה ואת הניצנים המוקדמים של הכניסה אליו. ליתר דיוק, אלבלך בודקת כאן את הצורך המנוגד של אנשים להיחשף ולהסתגר. הבדיקה הזאת נעשית בצורה רגישה, לפעמים מצחיקה – אבל נדמה שהיא מוליכה את הקורא לאזורים מוכרים מדי ומעדיפה לרוב את הנתיב המסתגר והכאילו בטוח.

פתיחת הסיפור הראשון יוצרת דווקא רושם מסקרן, חופשי ממחלצות. הכותרת 'אני כוכב נולד' היא איתות של מודעות עצמית ונכונות לגעת בחומרים עכשוויים, לא ספרותיים. הסיפור נפתח בסיטואציה שנראית קצת אורלי קסטל־בלומית (אסוציאציה שאלבלך מאשררת בהמשך), מין קריצה פרודית־מאופקת על חשבונם של טרנדים. הגיבורה והמספרת היא זוכה טרייה של תוכנית 'כוכב נולד'. במקום לצאת לנשף ההכתרה שלה היא בוחרת להישאר בתפקיד הלכלוכית ומסתגרת בביתה.

אם הסיפור היה מסתיים פחות או יותר באמצעו, הוא היה מצדיק באופן מלא את האזכור לקסטל־בלום ולמישל וולבק שהגיבורה מציינת. לאלבלך יש משיכה לרגעים מוזרים ולאזורים של אי־נוחות וניכור – לפחות ביחס לפרוזה ישראלית סטנדרטית. ברגע השיא של הסיפור, או של חציו, הגיבורה מגלה את צורת האוזניים הייחודית שלה מחוברת לפרצוף אחר. זה רגע לא ברור – קצת קומי, קצת טלנובלי, קצת פנטסטי. אבל הסיפור נמשך, ובכישרון, ואת הרגע הזה של אי־ודאות ומוזרות הוא ממסמס. אלבלך יורדת לגובה הקרקע, מתרחקת מהתנופה הקצת סאטירית של פתיחת הסיפור, ועוד יותר מזה – נכנעת לאווירה קצת מיושנת ולעלילה כמעט ידועה מראש.

11111111111111111
מתוך 'ברוכים הבאים לבית הבובות'

"כולם תמיד נראים אותו דבר", אומרת ידידה חדשה לגיבורה, "קונים באותן חנויות, מתלבשים אותו דבר, אוכלים אותו אוכל. הייתה תקופה ששאלתי את עצמי אם הם גם מזדיינים אותו דבר". לרגע נדמה שאלבלך עומדת להתנקש במסורת של סיפורי התבגרות רגישים, בהתייפייפות האוטומטית שלהם, בגיבורים המיוסרים משושלת ילדי דור האיקס או נוער הנרות. הרגע הזה מתמשך ונמתח, נסמך על האירוניה והשנינות המופנמת של הדמויות, אבל שומר תמיד על מצב צבירה של לפני רתיחה, כמה צעדים טובים לפני הבעבוע.

הסיפור השני בקובץ, שנכלל בנוסח שונה באסופת סיפורים מ־2010, מעמיק את הרושם של כנות וחשיפה אישית, אולי אפילו אוטוביוגרפית, אבל גם הוא מסתיים בעמדה מעט בנאלית: סבך הקשרים האישיים של הגיבורה – מאיירת ספרי ילדים – ההיסטוריה המשפחתית הפצועה שלה וההתפרצות של כאבי הילדות באהבה בוגרת, מולידים בסופו של דבר יצירת אמנות. הם מייצרים קול יפה והרמוני. הגיבורה מפסידה אהבה יציבה ומתמשכת, אבל משלימה משימה של איור ונחלצת ממחסום כתיבה. הלכלוך ועינויי המציאות מחלצים מהצדפה פנינה.

הסיפור השלישי הוא סיפור ידידות קצת אכזרי בין שתי ילדות חריגות. בטריטוריה הזאת – שהסופרת אפרת דנון חקרה היטב – אלבלך מוכנה לבטא יותר רגעים מופרעים, אולי דווקא בחסות העטיפה הילדותית. היא אמנם לא מתקרבת, למשל, לאכזריות הישירה והמערערת של סיפור התבגרות כמו 'ברוכים הבאים לבית הבובות' של הבמאי טוד סולונדז, אבל היא מוכנה לחשוף את הגיבורה השלישית שלה למרכיבים של הפקרות, אלימות ואנוכיות שכרוכים במעשה האמנותי. גם כאן הסיפור נמנע מהתעכבות על רגעים אלימים באמת, וגם כאן, למרות הטון הטרגי, סיום הסיפור מעגל את הפינות והשאלות ומחזיר את הקורא לגובה הקרקע.

אלבלך בודקת בקובץ הזה איך יוצרים וצרכני תרבות ניזונים היום מחרדת נטישה. איך הם משתוקקים לאישור מלאכותי וסמכותי משפע של אחים גדולים ואמהות גדולות. איך מפתים אותם להפוך לילדים זקנים ורגישים, מוגנים מפני המציאות. חבל שהבדיקה הזאת מסתיימת באישור נוסף וקצת נדוש של הכוח האמנותי: כתחום בלתי חדיר של רגישות, אמת אישית והרמוניה, כפתח לגאולה אישית, כילדות שאין לה סוף.

נגה אלבלך, הדחיפה: שלוש נובלות, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

לפני כמה חודשים יעל בר זוהר עשתה מעשה. הטאלנטית הופיעה בתוכנית טלוויזיה כלכלית כפרזנטורית של חברת קוסמטיקה, וכשהמנחה שאל שאלות לגבי שכרה, קטעה בר זוהר את הראיון והשאירה את המצלמה להתמקד בתפאורה. מה הכעיס כל כך את מי שמתמחה, מתחילת הקריירה שלה, בבידור ובדוגמנות – תחומים מסחריים במובהק? האם נטשה באחת את עמדת הפרזנטורית רק משום שנדרשה להתייחס ישירות להיבט הכספי של עבודתה?

האנתולוגיה 'מאחורי הכסף יש סיפור' מבקשת לעשות צעד הפוך. לקחת את אותו מרכיב שהנגיעה בו מוטטה את החיוך שיצוק על פני בר זוהר, ועל גביו לבנות עולם קטן. בפתח־הדבר שכתבה העורכת דנה אולמרט, היא מסבירה שהצירוף של שבע הנובלות בספר מתברר ככלי "למרוד ברוח הזמן", כלומר בשיטה הקפיטליסטית ובאמנות המסחרית. המעשה הספרותי מוצג כאן כדרך להשיב לדמויות את סיפורן האישי ואת מורכבותן, דווקא בנקודה שבה עיקרון כלכלי אחד מצמצם את זהותם של בני אדם.

אולמרט מבהירה שהמטרה הראשונית הייתה להציג לקוראים שורת כותבים מוכשרים, ורק במהלך העריכה התברר הקשר בין הסיפורים, בדמות עירוב של עולם מושגים כלכלי ורגשי. ובאמת, לאורך הקריאה באנתולוגיה ניכר ששום סגנון, מוטיב סיפורי, מקור השפעה או אידיאולוגיה לא קושרים בין שבעת הסיפורים. יותר מזה, נראה שעצם הצירוף שלהם תחת גג אחד לא מועיל להם. הסיפורים לא מדברים אחד עם השני. להפך: משהו קהה ולא נעים מצטבר במעבר ביניהם ומטשטש את ייחודם. ודווקא המשהו הזה הוא אולי לב הקובץ, שיש בו אמנם סיפורים טובים וטובים יותר, אבל אף אחד מהם לא מענג או חדשני במיוחד.

הסיפור הפותח, מאת יניב איצקוביץ', הוא כנראה הנאיבי מכולם – דווקא בזכות הטון הכאילו־אירוני שמאפיין אותו. הוא מסופר בגוף רבים, מפיהם של בעלי משרד שמאות, שפונים למנהלת סניף בנק ולכל נמען "שעשוי להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני". הסיפור משתמש בעסקי השמאות, המפרקים נכסים מ"ערכם" הרגשי ומסיפור החיים שמאחוריהם, ומבקש לחקות את הז'אנר והלשון של כתבי שומה כדי לדבר על מעשה הספרות. האנלוגיה בין יחסי מספר־קוראים לבין יחסי שמאי־בנקאים היא מעניינת, וגם התשתית העלילתית – מפלתו של בירוקרט שלא היה מספיק מאושר בעיני מעסיקיו ומשפחתו. היה יכול להתפתח כאן דיון על האופן שבו הניו־אייג', הפסיכולוגיה וצו ההגשמה העצמית הופכים לאמצעי שליטה, לרודן מחייך. בפועל, נוצר כאן סיפור שטוח עם פואנטה די צפויה על אותו פקידון, שמיטב הסופרים המודרניים כמו גוגול, קפקא, צ'כוב ובלזק כבר גרסו לדייסה.

כל הכותבים בקובץ מעמתים בין המנגנון הכלכלי למעשה האמנותי. המשוררת רחל חלפי, בסיפור המשכנע והריאליסטי בקובץ, משליכה סטודנטית צעירה לאמנות למאבק על בית ופיסת קרקע, שחושף חוסר יכולת להשתלט על כללי המשחק בחברה כוחנית (וגברית, במושגי הסיפור) ואת הפנטזיה על פסיביות מוחלטת בחברה כזאת. שאר הסיפורים מציבים גיבורים בעמדה דומה, של שיתוק מול חוקי המשחק ורצון לבצר לעצמם חלקה קטנה מחוץ ללוח המונופול. המלנכוליה הופכת כמעט אוטומטית לסימון של יופי, על פי אותה נוסחה שמולכת בגלגלצ כבר שנים. על האזכור החוזר לשואה בסיפורים לא נדבר.

"הו, הדכדוך הזה", מתארת את עצמה הגיבורה של נגה אלבלך, שכתבה סיפור נוגה ונקי על מעצבת שעוזבת את עולם האופנה המתגלה לה כ"ביזנס במסווה של אמנות" והופכת למאיירת לילדים. בנקודה הזו נחשפת תפיסת העולם השמרנית שהקובץ משקף על כוחה הגואל של אמנות, שעליה גם ביאליק היה חותם בשמחה. שוב ושוב מרומזת הוויה עשירה של תרבות ויצירה – אירופית בבירור – כקוטב מנוגד לקשיי החיים בחברה מעמדית־חומרנית. רק לעיתים רחוקות מבצבצת ביקורת כלפי עצם הניגוד הזה. יותר מזה, כמעט כל היוצרים בקובץ משתמשים בדמויות מיותמות, חסרות אונים, בעלות נפש ילדותית ולא פעם קורבנית, והיתמות הזו מתחברת היטב לאותו דימוי של עולם תרבותי עשיר ובטוח בעצמו שכאילו נחמס מידיהן.

זה בולט גם בסיפור המעניין בקובץ, שכתבה ארנה קזין ונמנע מרצינות־היתר ואווירת הנכאים של חבריו. את הנובלה שלה היא פותחת בתיאור אישה משכילה ואמידה שעדיין נאבקת בעולם הסמלים של אביה שהיה "כולו גרמני, כולו גרמנית […] כולו היינריך בל". נדמה שקזין וחלפי הן היחידות מבין הכותבים שלא מסתפקות בתיאור של עולם מופרט ומנוכר. קזין יודעת גם להמיר את הדיבור על כסף בדיבור על חירות, ולא משתמשת ברובה האוטומטי של כתיבה לירית מול המציאות הקפיטליסטית. אם יונה העגלון של צ'כוב לא מצליח למצוא בעיר הגדולה אוזן קשבת לכאב ליבו – נהג המונית של קזין, מורה בתיכון לפילוסופיה לשעבר שנקלע לחובות, לא מצליח להשיג מרחב פרטי להשתין בו. גם כאן, בסיפור האופטימי בקובץ, הגיבורים מצטיירים כילדים שהוסרה מעליהם השגחתו של איזה מבוגר מופשט: אלוהים, המדינה, התרבות והמוסר החברתי.

עידו אנג'ל הוא כנראה היחיד שמוכן לנצל כלי עכשווי שיצרה התרבות הקפיטליסטית כדי לנסח צורת סיפור חדשה – הגיבור שלו מספר את הביוגרפיה המלודרמטית שלו בעזרת תוכנת 'רב־מילים'. אבל כמו אצל איצקוביץ', ההזרה הזאת מנוצלת בצורה כמעט סכמטית, וגם כאן הסיפור מסתיים בחגיגה של אובדן ומחיקת העצמי. כך יוצא שגם אם כל סיפור ראוי לתשומת לב בפני עצמו, הגעגוע המצטבר שעולה מהאנתולוגיה לעולם תרבותי שיוצריו לא הכירו משקף ספרות כנועה ומדכדכת, שלא מבקשת אפילו לפרוץ את גבולות הכניעה והדכדוך. אם אולמרט ביקשה להציג את הסיפור שמאחורי הכסף, היא לא חשפה אלא את כיסופי התוגה הרומנטית של האדם העירוני הקטן, או את תוגת המתאבל על מה שמעולם לא היה שלו.

מאחורי הכסף יש סיפור: אנתולוגיה של נובלות, הוצאת אחוזת בית