פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.12.2012
'סליחה איך מגיעים מכאן', ספר הביכורים של אברי הרלינג, היה בעיניי אחת ההפתעות הספרותיות של 2011. חצי שנה לפני התפרצות מחאת האוהלים, קובץ הסיפורים הזה תיאר בחיוך ובעדינות אנשים שמרחב המחיה והבחירה שלהם הולך ומצטמצם, ננגסים בידי כוחות כלכליים חזקים מהם. הסיפורים של הרלינג, שהבליטו צד אישי ואוטוביוגרפי אבל נטו לפעמים גם לכיוונים פנטסטיים, העלו שאלה מעניינת: האם המבט הפיוטי במציאות, שייחד את הגיבורים של הרלינג ובן דמותו בראשן, הוא מקור לכוח ולהישרדות במאבק החיים? או שמא להפך, המבט המייפה במציאות קשוחה, דרום תל־אביבית, מתגלה כמשכך כאבים שמחליש את המתבונן ופוגע ביכולתו להתקומם?
'האיש בכובע הקסקט' מפתח ומחדד את חוקי המשחק הספרותי והרעיוני של הרלינג. הפעם הוא בחר במתכונת של רומן קצר שמתמקד בגיבור אחד. בתום ימי השבעה לומד אלמן טרי כבן שבעים להתמודד עם שגרת חייו ללא אשתו, ובאותו הזמן להתמודד עם ניצחונה של האינפלציה על חשבון הבנק שלו.
למרות גיחות גוברות של סופרים לזירות הנדל"ן והעסקים, רוב הזמן מעדיפה הפרוזה הישראלית עדיין להתרחק מנושאים פרוזאיים של כלכלה וקיום. הרלינג מזכיר שבניגוד לתוכניות מציאות אקזוטיות בטלוויזיה, המאבק האמיתי להישרדות לא קשור לעור שזוף ולביקיני. השורד הישראלי האמיתי הוא, כשם הספר, חובש כובע הקסקט, טרף קל לרשויות – חברות הסלולר, גובי אגרה, קופות חולים – שמנצלות את חוסר ההתמצאות שלו בשוק כלכלי פרוץ ובמשחק האינטרנטי, ובעיקר, את הצייתנות המושרשת בו היטב. בטיפולו האינטימי בטיפוס זה נמנע הרלינג מהסגנון ההיסטרי והמתחסד לפעמים של עיתונות חברתית – שמציגה אנשים בעוניים ובחרפתם, אבל מנציחה אותם כקורבנות מהשוליים.
הרלינג עוקב בגוף שלישי אחר הגיבור ומחשבותיו. הוא מנצל את הקרבה לתודעה שלו אבל נמנע מגלישה לעדות אישית סנטימנטלית. בניגוד לדימוי התקשורתי המתנשא והמוכן־מראש של זקנים נוברים בשאריות בשוק, למשל, הרלינג מתמקד בבחירות האישיות והמשמעותיות של האלמן. מבט בארנק של אשתו המתה, למשל, וההחלטה שלא לבדוק אם נשאר בו כסף.
מתוך 'אודות שמידט'
בזמן שהספר נותן פנים למה שעדיין מצטייר בתקשורת כסיפור ש"אנחנו" מספרים על "אחרים", כחשיפה מזדמנת לשוליים, הרלינג נלחם גם בדחף הספרותי לדרמה או לקונפליקט יוצאי דופן. מותה של האישה, הפנסיה המכורסמת של הגיבור, הם חומרי גלם חזקים מספיק. זהו ריאליזם במיטבו: הוא חושף כמה גורלית יכולה להיות פציעה קטנה בברך בחייו של חובש הקסקט, או כיצד הוויתור על מצרכים, מול קופאית בסופר, או המלצה אטומה של רופא להירשם לחדר כושר, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הרחב.
העלילה הזאת לובשת כאן צורה של סיפור חניכה מאוחר, של התבגרות שנייה. לא המסלול שבו דמות צעירה מפנימה קודים של התנהגות או מערכת ערכים מסוימת, אלא להפך: הגיבור לומד כאן, בלית ברירה, להתפכח מהאמונה "שאם יעבדו […] יהיו חרוצים ומסודרים, חסכנים ומהוגנים, ההצלחה סופה לבוא". החניכה הזאת מאזנת את המתיקות האוטומטית שמתלווה לשימוש בדמויות שובות לב של קשישים החוזרים לחיים ומוכיחים שאף פעם לא מאוחר להשתנות. הגיבור של הרלינג לא כריזמטי כמו דמויות שג'ק ניקולסון מגלם בקולנוע כבר שני עשורים, אלו שזיק של נעורים וטירוף מציץ מבעד לקמטים שלהם. אמנם האיש בקסקט מציית לתבנית של הקשיש הנון־קונפורמיסט, אבל באותו זמן הוא בכל זאת חורג מהמסלול של גיבור מתאבל ברומן ישראלי: הוא מנסה לפעול ולהתנגד.
אם מות האישה הוא טרטור המנוע הראשון בספר, השני הוא תלייה של שלט פרסומת ענק, שחוסם את הנוף לים שנשקף ממרפסת הגיבור. נינה סימון לקחה פעם שיר מהמחזמר 'שיער' והפכה אותו להמנון קיומי: דווקא האדם שכל נכסיו נלקחים ממנו יכול להיחשף מחדש לגרעין של הכוח העירום שנמצא בו. יורם קניוק, ב'נבלות', השתמש בטינה של פלמ"חניקים זקנים, מודחים, לדור החדש כבסיס למסע נקמה רצחני, גדול מהחיים. הרלינג, שוב, חורג רק מעט מהמקובל וההגיוני – ודווקא באופן הזה מאיר את סטיית המרד ככורח המציאות: האיש בכובע הקסקט רוקם תוכנית להפלת השלט והדוגמנים שעליו במחאה על מסירת השלטון "לצעירים, לבריאים ולגבוהים […] לרשויות, למי שקובע מה יהיה בחדשות בטלוויזיה […] לרואי חשבון […] לפושטי עורות".
הסגנון האינטימי של הרלינג נופל לפעמים להתנחמדות־יתר, אבל הוא מכשיר יעיל ליצירת סימפטיה כלפי הגיבור, וגם מאפשר להזריק לסיפור מנות מדודות של ייאוש וקדרות ("מדוע אין בנמצא מוסדות העוסקים בהמתת־חסד של עניים?"). גם הדיאלוגים והדיבור הישיר של הגיבור סובלים לפעמים ממלאכותיות, אבל אלה לא מחבלים בהישג העיקרי של הספר: ההתמקדות בשגרתי ובפרוזאי וגיחה קטנה מתוכם החוצה – כדי להזכיר שהתנגדות אישית גם שייכת למציאות.
אברי הרלינג, האיש בכובע הקסקט, הוצאת כרמל
מיטת סדום - יוני ליבנה 