ראיון עם סמי ברדוגו (וביקורת), הילד האחרון של המאה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.11.2011

במשך חצי יום סמי ברדוגו דמיין את הכסף מהבהב מול העיניים. מישהי התקשרה והציעה לו להשתתף בדוקו־ריאליטי שעוזר "לאנשים חצי מוכרים כאלה" למצוא אהבה. ברדוגו, מתבודד מקצועי שחי בדירה בלי טלוויזיה, התקשר לאיש היחיד שהוא מכיר שהשתתף בתוכנית מציאות: סופר שהמליץ בחום, צייד אותו בטלפון של סוכנת אישית וציווה עליו לרכוב על מסחטת הכסף של ערוץ 2. הרבה לא יצא מזה. ההתלהבות דעכה ובמקומה הופיע הפחד להתבזות בטלוויזיה. הנזק העקיף: ברדוגו עדיין לא אופה עוגות. "נשבר לי", הוא אומר בעצב.

מֵאפייה?
"לא, נשבר לי המיקסר. ממש כאב לב. זה דבר יקר. אני מחכה שיהיה לי קצת כסף. עכשיו מתחילים הלימודים ותהיה לי משכורת, ואז אולי אני אחזור לאפייה".

ברדוגו עומד לבדוק בשנה הקרובה את הסיבולת שלו. בין הרצאות והנחיית סדנאות כתיבה ובין חזרה להוראה באוניברסיטה, הוא יצטרך למצוא זמן לכתוב. מצד שני, התרוצצות בין עבודות לא זרה לו. בסוף האלף הקודם, כסטודנט "ממש לא מוצלח" בירושלים, הוא התפרנס כמרכזן במלון, כפקיד קבלה בג'ימבורי, כמוכר תבלינים בשוק, ואפילו בישל לאיש עיוור וניקה את דירתו.

טיפוס קשוח. שורד, במונחים טלוויזיוניים. גם אם העובדה הזו מסתתרת היטב מאחורי שכבה עבה של היסוסים, התנצלויות, גמגומים, ביקורת עצמית ונבירה בכשלונות עתידיים. כל זה, באורח פלא או באופן צפוי, נעלם בסיפורים שלו. גם כשהוא מלמד, או במפגש עם קוראים, אפשר לראות איך הרעד הקל באצבעות ובקול שלו הולך ומתייצב כשהוא מדבר על ספרות.

"אין כאן סתירה", אומר ברדוגו. "ההתקפלות שלי היא תמיד מול הסביבה, מול מי שנמצא מחוץ לדירה שלי. כשאני כותב אני הכי חזק, הכי אלים והכי אוהב. בכתיבה יש הופעה מלאה שלי. אני מתפרש לכל פינה, וזה כיף נורא. העניין הוא שתמיד יש מישהו שדופק על הדלת מבחוץ, ואני צריך לצאת מהבית ולהיפגש. ואז אני חוזר להיות קטן ולא חכם".

–

אם ברדוגו האדם הוא הראשון לגמד את עצמו, להשוות את עצמו לאחרים ולנפנף בהפרשי הסנטימטרים – ברדוגו הסופר יודע להפוך את העמדה המוקטנת הזאת לזיקוקי די־נור שחורים. קובץ הסיפורים החדש שלו, 'הילד האחרון של המאה', כולל את סיפורי 'ילדה שחורה', ספר הביכורים שלו מ־99', ועוד 15 סיפורים שנכתבו מאז ועד היום, בין הרומנים שלו.

"אני מרגיש מרחק גדול מאוד מהסיפורים הראשונים", הוא אומר היום. "יש בהם גרעין מאוד סגור וכלוא ואפילו מתיילד". הקובץ הנוכחי בודק מה שרד מהילדות ההיא, מבית הגידול הטבעי במזכרת־בתיה. בשלושת הסיפורים האחרונים כבר מופיעה הגרסה של ברדוגו לביקורת תרבותית וחברתית. מצטיירת בו חברה מותשת מדיבור צרכני וכלואה בחלומות של נוחות. גיבורי הסיפורים, חלקם אנשים כותבים, משתוקקים לצורת חיים פשוטה ונגישה יותר.

"לעובדה שטעמתי שלושה עשורים שלמים מהמאה הקודמת יש הרבה משמעות. אני מרגיש שהייתי עד לשארית של משהו אחר, לפני הכפר הגלובלי של המאה ה־21. התקשורת בין אנשים השתנתה. בקצב, בדיבור, בשפה. אני הולך ברחוב ונשרפות לי האוזניים מכל ה'יש מצב אין מצב'. כשסטודנט אומר לי 'סבבה' אני נשרף. ראיתי במחשב שני פרקים של 'רמזור' – זאת האדרה של שיח זול שבז כמעט לאנשים. החיקוי הזה של סחבקיות רחובית. אין מאמץ, שום אינטלקט שדורש ממך להתמודד עם משהו. אתה רק מתיישב, וכולך נשמט. זה הסתלבט המושלם.

"בכלל, מוקדי העניין של דוברי העברית היום מאוד דקדנטיים. כל מה שקשור להון, למעמד, לרכישה, לגוף ולטלוויזיה רעה. איפה ספרות נכנסת כאן? מתי היה כאן מאורע ספרותי לאחרונה? אני בא מבית שלא היו בו ספרים ולא מדף ספרים, אבל בכל זאת זוכר מהתקופה הזאת את ההרגשה שיש מאורעות ספרותיים, שיש סביב הספרות שיח ועניין".

אתה מרגיש שאתה פועל בחלל ריק?
"לא ריק, אבל מאוד מינורי. אפשר להרגיש אולי קול ענות חלושה. בקושי עומדים על הרגליים. מעמדה של הספרות – לא הספרות עצמה – נמצא בשפל. אני היום בן 40, ואני ממשיך לכתוב. זו הפרקטיקה שלי. איפה אני בשוק? אין לי שוק. אני לא עורך דין. אני לא יכול להתחבר לאיזה משרד ולהפציץ מלא כסף ולרכוש מעמד. אני גם לא סלב".

אולי אתה צריך סוכן טוב.
"מה זה קשור אליי? גם זה חלק מעולם השיווק שנמאס עליי. אני מכיר סופרים פחות מוכרים ממני או פחות מוצלחים ממני שמדברים אותי על הסוכנים שלהם. זה מעצבן אותי. מה זה השטויות האלה? דבר עם ההוצאה בעצמך. יכול להיות שאני מפסיד ושסוכן היה משיג לי דיל מעולה מול ההוצאה או מקדמה מטורפת. אבל אני כנראה תמים, אני שומר עדיין על איזו התנהלות של פעם.

"ספרות היא נישה עכשיו. אני מרגיש את זה ממבטם החלול והמעט מזלזל של אנשים שנפגשים איתי. בשבילם זה פנאי, דבר לא משמעותי. 'מה פתאום אתה שם, למה בכלל לכתוב? ממילא אתה לא מרוויח כסף'. יש הרי מין דור של סופרים 'רציניים' כאלה – שמעון אדף ודרור בורשטיין, למשל. למה אנחנו כותבים בצורה כזאת? אנחנו רוצים להכריז על עצמנו כעל סופרים אינטלקטואלים?".

תגיד אתה.
"אולי זאת דווקא תגובה לכך שהספרות הפכה להיות נישה. שהיא כל כך חסרת השפעה ביחס לתרבות רבי המכר. מה כבר יכול לזעזע אותנו, להפחיד, להגעיל? התמונות באינטרנט של הגופה של קדאפי? גם זה לא. אין היום דבר חסוי או אישי מדי. אז אולי הכתיבה והסופרים, כמי שעומדים על המשמרת, שומרים על החסוי. אולי הם אומרים, אנחנו נשאיר את הקורא במתח, מול מה שהוא לא יודע. אנחנו כסופרים, שלא לוקחים חלק במיידיות הזאת, שומרים על איזו גחלת, על התבוננות מורכבת על החיים. אתה גורם לקורא לרדוף אחרי הסיפור, אתה מכריח אותו לפרש אותו.

"הנה, אורלי קסטל־בלום הוציאה בשנה שעברה ספר יפה ונוגע ללב. זה היה צריך להיות מאורע, אבל די התעלמו ממנו. אז אולי דווקא כמי שממש מפחד להיות במקום השולי הזה, אחת הדרכים שלי להתמודד היא להכריז על ספרות שהיא קודם כל לא מתקשרת. ספרות שחוזרת לחומרים הראשוניים שלה – לשפה העברית, לאל"ף־בי"ת, למבנה של המשפט – מתוך ייאוש או בוז או חוסר רצון למסה התרבותית הלא טובה שמסביב".

אז אתה מבקש מהקוראים שיעבדו קשה?
"שיהיה ברור, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתחכם. להיפך, אני כל הזמן אומר לעצמי לכתוב פשוט. אני מדבר מתוך ליבי, ואני רוצה שזה ייגע בלב של הקוראים. לא בכוונה הובלתי את עצמי לשפה שלי ככותב. זה פשוט קורה. ואני משלם על זה מחיר. אין לי דירה ואין לי כסף. ספריי הם לא רבי מכר".

ומה אתה מרוויח?
"אני מרוויח את מעשה הכתיבה עצמו, שאי אפשר למדוד אותו בכסף או במעמד חברתי. אני מרוויח את החיכוך של הכתיבה. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי מתוך תא פנימי סגור וכלוא. היום אני מרגיש שיש חזית מולי שצריך להתנגד לה. אני על המשמר, מעצם זה שאני במיעוט. זה מעורר בי את הצורך להיות יצרן. אבל יכול להיות שאני יותר מפסיד מאשר מרוויח".

–

12 אלף שקל הוא סכום הצ'ק שברדוגו קיבל על מכירות 'זה הדברים', הרומן האחרון שלו, אחד המועמדים לפרס ספיר וכנראה ספרו המצליח ביותר עד היום (5,000 עותקים נמכרו ממנו, לדבריו, נכון לסוף 2010). שני שקלים וחצי לעותק.

לא מזמן, במסגרת מפגש עם קוראים, יצא לו לשבת לצד סופר אחר, חתיך ובן גילו, שמוכר ספרים בקצב שבו ברדוגו מפזר התנצלויות. הוא והקולגה ענו לסירוגין לשאלות הקהל. כל תשובה של הסופר X שיקפה את ההיפך הגמור ממה שברדוגו חושב על כתיבה. "הוא אמר לדוגמה שהדבר שהכי חשוב לו זה החבר'ה. איך החברים יקראו אותו, ובכלל, שחברים זה הדבר הכי חשוב. הם הראשונים שקוראים את הספר שלו ואומרים אם זה סיפור טוב. את ההנאה הזו חשוב לו להעביר לקורא".

מה רע בזה?
"אני לא חושב שתפקיד הסופר הוא להיות חבר שלך. גם עוז ויהושע וקנז וגרוסמן הם פופולריים והם מוכרים – אבל אף אחד מהם לא יצר את הרושם שהוא חבר שלי. יש בהם אינדיווידואליזם מסוים שמרחיק אותם מהמקום של החבר'ה. אני חושב על פייסבוק. אתה רואה שם סופרים שמפרסמים פוסטים! טוב, גם לי יש עמוד פייסבוק. אמרו לי שזה יעזור להרשמה לסדנאות הכתיבה ולכסף".

וזה עוזר?
"לא, כי אני לא עושה שם כלום. רק מבקשים ממני חברות, ואני מאשר את כולם. זה לא שאני רוצה להצהיר על בוז לחברה, אני כל כך רוצה להתערות בה, אבל לדעתי תפקידו של הסופר הוא להראות איפה החברה טועה ואיפה יש תחלואים, וגם אולי קצת לחבק. עם כל הכאב, הסופר הוא מי שנמצא מחוץ למעגל. הוא מחוץ לחיים במובן מסוים. הוא רק עד. ברגע שאני נבלע לתוך החברה הזו, ואני הופך להיות חבר, אני מאבד את עצמי".

לי נדמה שכסופר, אתה מציע חברות לאאוטסיידרים.
"אני נתקל באנשים שמספרים לי על הקשר שלהם לספרים שלי. אחר כך, עם עצמי, אני חושב, אולי זה שניגש אליי ביקש יותר. אולי פתח לי פתח ואמר, 'בוא נכיר, בוא ניפגש'. אולי. אבל אם באים אליי מתוך היצירה שלי, זה נורא מלחיץ אותי. אני מעדיף שיבואו אליי בגלל האוכל שאני מכין או הנעליים שאני נועל. הפגישות הכי נוראיות הן אלו שנסבות על כתיבה ועל אמנות".

בסיפורים האחרונים בספר, בניגוד לציפיות, פתאום דווקא מתגבש קשר אנושי. למרות כל הבעיות.
"זאת הקלישאה הכי בנאלית, אבל אולי אני מממש בכתיבה את מה שאני לא מממש בחיים. בניגוד לתחילת הדרך, הצלחתי לתאר באחד הסיפורים האחרונים איך גבר פוגש גבר, והם הולכים ביחד ונוגעים אחד בשני. זה היה נהדר. כואב נורא, אבל נהדר. אתה רואה, אני מתפתח. הרשיתי לעצמי לתאר גיבור ודמות של אהוב. וזה לא ההומו התל־אביבי, או ההומו מהטלוויזיה, מהסדרות, מהריאליטי או מ'כוכב נולד'. היה לי חשוב שזה יהיה רפי בוסקילה, אחד שחוזר מהמילואים, ונראה טוב, וגם יכול להרביץ לך. ובין היתר, הוא גם אוהב גברים".

מצד שני, אתה עדיין מתאר דמויות של הומואים גם בצורה אפלה.
"הרי זו טרגדיה. עם כל הפתיחות, אני מתייחס להומואיות כאל פגם. אפילו אם אני חי בתל־אביב, אפילו אם כתבתי והתראיינתי על זה – אם ישנה קבוצה בעולם ששמה על זה וטו מוחלט, זה דוקר אותי. ברגע שאני רואה גברים סטרייטים עם משפחות, שכנים שלי מלמטה, זוג יפה כזה, זה קורע אותי. למה אני לא כזה? איך זה שהוא לא כמוני? זה מציק עד כדי כך שזה לא עולה לדיון בכלל במסגרות מסוימות. במשפחה זה נושא דומם, נעול. גם במפגשים עם קוראים. כנראה שאני מוכשר בלעקוף את זה. וזה מוזר. במה יש להתבייש? הרי כולם יודעים, אני חוגג את זה בכתיבה שלי".

ומה התשובה?
"זו תולדה של בית, של תרבות וסביבת גידול שחרכה בי את הידיעה שהדבר הזה הוא איום ונורא. ואי אפשר לרפא את התחושה הזאת. כשאני נתקל בזוגיות הומוסקסואלית הכי אידילית – חיים ביחד, ואולי מתחתנים, ושתי המשפחות מכירות, ויש להם דירה הכי מקסימה וילדים אפילו – זה מחליא אותי. יוצר אנטי נורא גדול".

למה?
"אולי קצת מקנאה. אולי בגלל שהתנועה הזאת הפכה כל כך בורגנית וחלק מהשיח, עם הולדת הילדים והקהילתיות הזו, וזוגיות פתוחה ומוצלחת, ובעלי, ואשתי, והמשכנתה ביחד, ואסיפת הורים, והילדים ולהביא אותם מהגן. מין פסטיבל כזה של סטרייטיות, כאילו מחקו את כל הקשיים ואת כל הבעיות. אולי גם בתוך הקבוצה הזאת אני לא רוצה להיות כמו כולם. בשבילי, ההומואיות היא משהו לא מתיישב, שאף פעם לא יתיישב. תיקח למשל את המהפכה הגדולה של אוסקר וויילד, לפני יותר ממאה שנה. למרות האומץ שהיה לו לבטא את החוויה הזאת בצורה כל כך פרובוקטיבית ומול חברה אולטרה־שמרנית, עדיין, הכתיבה שלו כואבת את הזהות המינית שלו".

אבל אם הנכונות לאהבה ומיניות נמצאת בכתיבה שלך, למה שהיא לא תופיע גם בחיים?
"אולי. אולי בפעם הבאה שניפגש אני בדיוק אחזיר את התאומות מהגן".

____

אם קיים עדיין מרכז בספרות העברית, סמי ברדוגו הוא נסיך השוליים. העובדה שהממסד הספרותי חיבק אותו מתחילת דרכו רק מעצימה את הדימוי הזה. למרות הבמה המרכזית שקיבל, למרות שהנושאים שהוא מטפל בהם פופולריים מתמיד, ברדוגו הצליח לשמור על עמדת החייזר.

טביעת האצבע שלו היא עניין לזיהוי מיידי. לא מעט סופרים יודעים לשלב בין גבוה ונמוך, בין שפה ספרותית ומדוברת. אצל ברדוגו, שרוב סיפוריו מסופרים בגוף ראשון, לא קיימת הפרדה בין דיבור עילג לפיוטי, בין עצמים לרגשות, בין מראות מציאותיים לתנודות נפשיות. כל זה קורה אולי מפני שהדמויות שלו לא מפרידות בין התחומים. אלה דמויות שיכולות לדבר על האנושות כולה אבל לא מבינות מהלכים בסיסיים בתקשורת אנושית. דמויות חסרות עור שמשקשקות מהעולם, אבל גם מבקשות לבלוע אותו בביס אחד.

ברדוגו הכניס בדלת האחורית את הרומנטיקה לספרות העכשווית שלנו. דווקא בעזרת הגיבורים השבורים והמוזרים שלו, בעזרת תיאור היפר־ריאליסטי של חברת מהגרים ובני מהגרים – הוא הצליח לדבר על השאיפה לטוטאליות ועל אמנות שצומחת מתוך אובדן ומוות. העניין הזה ניכר גם מחוץ לספרים. ברדוגו הוא מהמקרים הבודדים בדורו של סופר ישראלי שהביוגרפיה שלו משחקת תפקיד שווה ערך לספרות. המיתולוגיה שלו הולכת ומצטברת לאורך ראיונות: ההתבודדות התמידית, ההתייתמות מאב, הקשר המסובך עם אמו, עם השם שלו, עם צבע עורו, עם מיניותו.

'הילד האחרון של המאה', קובץ הסיפורים הרטרוספקטיבי שלו, מגלה כמה דברים לגביו. במבט לאחור נדמה שהסיפורים הראשונים, מסוף שנות ה־90, כאילו ניבאו את מה שיהפוך לקו שתלטני בתרבות הישראלית: הדיבור הווידויי, הטראומטי, על משפחות מתפוררות. באותו זמן, הם מסמנים את המקומות שאליהם הדרמה הישראלית המיינסטרימית והריאליטי לא העזו ללכת. לתחום המיני האפל מצד אחד, ולהרהורים קיומיים לגבי חיי אדם מצד שני.

באחד הסיפורים המאוחרים בקובץ, המספר מלמד את עצמו לרקוד ולדמיין את אביו המת. הריקוד הזה הוא גם הריקוד של מי שלומד להשתמש בגוף ולהתחיל לזוז בתוך המציאות. האווירה המעורפלת מהסיפורים הראשונים מפנה בהמשך הדרך מקום גם לעניינים קונקרטיים. יותר ויותר מוזכרים שמות, מקומות בארץ שאפשר לזהות. דוד חשמלי מתקלקל, מחכים לאינסטלטור.

העימות בין הזיה ליומיום, בין ספרות לחיים, מלווה לפעמים בהומור אוטיסטי שחור משחור. ההומור הזה מזכיר לפעמים את הקולנוע הביזארי, הפופי והנוקב שצמח בשנות ה־90 (הסרטים של טוד סולונדז, למשל, ואפילו אלבום הבכורה של אביתר בנאי). מצד אחד הוא מכריח את הקורא ואת הגיבורים לגחך על עצמם, לרדת לגובה הקרקע ומתחת לה. מצד שני, הוא מאפשר לברדוגו לגשש במחוזות רומנטיים, אפלים, גדולים מהחיים. נזילה פשוטה בצינור היא פתח לאפוקליפסה וליצירה כאילו אלוהית – אבל גם למפגש עם בן השכנים ממושב הילדות. אם 'הילד האחרון של המאה' רומז למותה של הספרות, הסיפורים האחרונים והיפהפיים של ברדוגו מראים דווקא איך העולם של אוסקר וויילד ותומס מאן יכול לקום לתחייה, לבוש מכנסי טרנינג ומחכה לשרברב.

סמי ברדוגו, הילד האחרון של המאה, הוצאת הספרייה החדשה