לאה גולדברג, אבדות: רומן גנוז

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.2.2010

השאלה, בסופו של דבר, היא אם יש טעם בפגישה עם אנשים אהובים בשעתם הלא זוהרת. אם אנחנו רוצים לראות אותם כשהם לבד בחדר, עושים פרצופים מול המראה. תוכניות כמו 'האח הגדול' מוכיחות שאנחנו רוצים גם רוצים, כמו גם הגיחה של רומן גנוז מאת לאה גולדברג לרשימות רבי המכר.

נדמה שיש קשר בין הדברים. בשנים האחרונות, עם ההתעניינות הגוברת בגולדברג כיוצרת וכדמות היסטורית, הוצאת ספריית פועלים מעלה לפני השטח יצירות פרוזה נשכחות או גנוזות שמציגות את המשוררת באור חדש: שני הרומנים שלה, סיפוריה הקצרים, יומניה ואפילו ספר פעוטות שמעולם לא נועד לפרסום. לעיתים נלווה להוצאה המחודשת הזאת (למשל במקרה של הרומן 'מכתבים מנסיעה מדומה', שגולדברג התכחשה לו בבגרותה) דיון רפה על הזכות לפרסם חומרים שהיוצר עצמו ביקש להשכיח. אבל הזכות לפרטיות היא ערך דל־השפעה בדיון התקשורתי והתרבותי היום.

העניין הזה חריף במיוחד במקרה של גולדברג, שמצטיירת בפי מכריה וחוקריה כדמות פרטית במיוחד בחייה האישיים, וכמבקרת חמורה של יצירתה. 'מוקדם ומאוחר', קובץ שירים שגולדברג ערכה והתפרסם ב־1959, הוא דוגמה בולטת לצנזורה האישית של גולדברג, במיוחד ביחס לשיריה המוקדמים. "מחר אני אמות," כתבה גולדברג בהתרסה נכנעת בימיה האחרונים, והמשיכה: "מחר יהיה הכל/ לכם ושלכם./ מחר אתם צודקים/ בכל אשר תאמרו".

האם הפרסום של הרומן 'אבדות' היה מוצדק? התשובה הברורה מראש היא כן. גולדברג היא יוצרת חשובה ואהובה שמקבלת עם הזמן מעמד של משוררת לאומית – בניגוד אירוני לנטייה שלה להתרחק מדיבור בלשון רבים – ויש חשיבות רבה לחוליה החסרה הזאת בכתביה: הנסיונות הבוגרים הראשונים שלה בתחום הפרוזה, במיוחד כאלה שמתבססים על חייה כסטודנטית צעירה בגרמניה של שנות ה־30, רגעים לפני שעלתה לארץ ישראל. במילים אחרות, שום הוצאה לא הייתה מוותרת על פרסום הרומן הגנוז של נבוקוב שראה אור לאחרונה, שלא לדבר על האוצרות שסלינג'ר השאיר אחריו.

לגולדברג עצמה, לעומת זאת, הייתה תשובה אחרת לגמרי לשאלת פרסום היצירה הזאת. היא אמנם השקיעה בה מאמץ רב, ואף פירסמה חלקים ממנה בעיתונות, אבל את ה'אבדות' שלה היא השאירה בסל האבדות של ההיסטוריה, כמצבור טקסטים שלא עברו גיבוש ועריכה סופיים ולא הפכו ליצירה של ממש. מה שלא מפתיע לאור היחסים המתוחים וחסרי הנחת שקיימה גולדברג עם יצירות הפרוזה והתיאטרון שלה.

אז מה אפשר להפיק מהקריאה ב'אבדות?' הרושם הראשוני דומה מאוד לצפייה בדי.וי.די מיוחד עם תוספות: הפתעה, עניין, חיבה – אבל לא הרבה חידוש. במרכז הרומן עומדת דמות כמעט ארכיטיפית במונחי היצירה של גולדברג: גבר יוצר, שתקן ודון קישוטי, נציג עולם ישן של ערכים ואסתטיקה שמקבלים פנים לא רלוונטיות בתקופתו. מין מלך גולה שאופיו האצילי מהול בשמץ לא מוסתר של גיחוך. כאלה הם, למשל, הרוזן לשעבר זאברודסקי, גיבור המחזה 'בעלת הארמון', או אלברט ארין, מושא אהבתה של גיבורת הרומן 'והוא האור'.

כזה הוא אלחנן קרון, גיבור 'אבדות', משורר למשוררים ומזרחן שחוקר את הזיקה בין ספרות המיסטיקה ביהדות ובאסלאם; יליד רוסיה, חניך גרמניה וציוני ספקן שעלה לארץ ישראל. הרומן מתרכז במסדרונות הנסערים של האקדמיה הברלינאית ובחוגי הבוהמה המקומית בימי עליית הנאצים לשלטון. קרון, שאמור לסיים את מחקרו בגרמניה ולשוב לארץ ישראל, מאבד את כתב היד של שירו הטוב ביותר ומסתחרר בין אהבתן של נשים שונות ומשונות – בנוסח מסורת הרומנים הווינאיים הפרוידיאניים שדעכה כנראה כבר בעשור שקדם ל'אבדות'.

1
Karl Mediz, 'מלאך אדום'

 

זו אולי היצירה הדקדנטית שגולדברג כתבה. העירוב של שאלות גזע וארוטיקה, האהבות הסמליות לנשים סמליות, קטעי ההזיה והחידה הפסיכולוגית, העימותים עם דמויות אב ואם, השיטוטים ברחובות והדימויים המיניים־חלומיים המתפתלים כמוהם ("מיד פרצו הפנסים וככלבים עליזים […] ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות"). בקיצור, כל מה שגולדברג נאבקה להשתחרר ממנו בהמשך דרכה כיוצרת, מבחינה אידיאולוגית וסגנונית.

הניסיון הספרותי הלא מגובש הזה הוא גן עדן לחוקרים. עושה רושם שגולדברג מעולם לא נגעה בצורה כל כך מפורשת בשאלות של פוליטיקה, זהות יהודית, רליגיוזיות ומיניות. אפשר לשער שהעיסוק הגלוי הזה הוא אחת הסיבות ש'אבדות' לא הפך ליצירה של ממש. עם זאת, אוהבי השירה של גולדברג יזהו כאן מיד את הדימויים והניסוחים הבסיסיים במילון של שיריה המוקדמים: 'מסתלחת', 'אביב', 'אישה זקנה בת 21'. אפילו ההזיה של גיבור הרומן, שבה הוא נותר בקרון נייח, מנותק מרכבת, הוא גילוי סיוטי ומפתיע של אחד הדימויים המרכזיים ב'המפוזר מכפר אז"ר'.

אבל החלק המעניין ברומן הוא המודעות המתמדת של כל הדמויות לכך שהן משחקות תפקיד שאבד עליו הכלח, כמו אותו שיר אבוד; לפרודיה העייפה של פרודיה שהן מגלמות. "הוא ליטף את ידה", כותבת גולדברג, "ואחר מחה במטפחתו את דמעותיה. 'לעולם אל תגידי 'לעולם'". הדיבור ה'מת' הזה, עושה רושם, הוא ביטוי למותה של תרבות. 'אבדות', לפיכך, מתגלה לא רק כניסיון של גולדברג הצעירה לעצב רומן מודרניסטי, אלא גם כניסיון של הדמויות השונות למצוא את כלי התקשורת שיהלום את אובדנן. מסיבה זאת מצטופפים ברומן הזה ז'אנרים שונים – ממסות ספרותיות בזעיר אנפין, דרך דיאלוג כאילו אפלטוני בין מורה לתלמידו וכלה במעשייה אמנותית על ימי מלחמת העולם הראשונה, ואפילו קווים של רומן בלשי.

התערובת הזאת לא הופכת לתרכובת של ממש, בין היתר בגלל הפאתוס שכרוך בפרידה הטרייה מהעולם הישן ובגלל החרדה מפני המלחמה העומדת בפתח. גולדברג מנסה לאזן את אלו בעזרת סרקזם, אבל התוצאה לא פעם מזכירה את הפוזה של נערים שמעשנים סיגריות מהמגירה של אמא. למעשה, כל הדמויות המרכזיות ברומן הזה נגועות באצילות פיוטית שמונעת מהן מלהפוך לדמויות של רומן. גם נקודות התורפה שלהן לא מסוגלות להפוך לכיעור אמיתי.

בהמשך דרכה למדה גולדברג להשתלט על הטכניקה הרצויה בהקשר הזה לה ולהימנע מכיסוי העירום והכיעור באסוציאציות ספרותיות יפות מדי. את שיאי הניסיון הזה בפרוזה אפשר למצוא בעיניי ב'פגישה עם משורר', ספר הזכרונות הנזירי של גולדברג על המשורר אברהם בן יצחק. ואם כבר הצצה למעבדה סודית, יומני גולדברג מספקים הדגמה מאלפת לאופן שבו אדם מדבר עם עצמו, בלי להפריד בין החיים לאמנות.

לאה גולדברג, אבדות, הוצאת פועלים
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s