פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.9.2008
מהי אותה צחנה שמלווה את הקריאה ב'מתקנים ואטרקציות?' לכאורה, ספרה השלישי של מיכל זמיר מספק תשובה ברורה: זוהי רוח הרפאים שרודפת את נווה חנית, שכונה אליטיסטית דמוית צהלה. זהו ריחו של מאגר הקומפוסט שנקבר בגינה של זוג קשישים חובבי גינון, שפותו לעזוב את ביתם במחיר מציאה. זהו הריקבון שפושה בדנמרק הגוש־דנית – שכונת אנשי ביטחון לשעבר שהולכת ונכבשת לאורך הספר בידי האמורי והחיתי בני זמננו, אנשי האלפיון העליון וגדודי הארבע על ארבע.
בתנועה שמזכירה את הציפייה לדיווחים על קורבנו הבא של רוצח סדרתי, הרומן הסאטירי הקצר הזה הופך את קוראיו לחלק מקלחת הניחושים של תושבי השכונה: איזו פיסת נדל"ן תיפול הפעם ברשתם של נשות הבוטוקס ובעלי ההון; מי מהקשישים יוותר על אדמתו ומי ייקבר ביחידת דיור תת קרקעית. ובתוך מסגרת העלילה הזאת מתגבש רומן בין נציגי המחנות – מתווך נדל"ן דורסני שזכרון המכולת של הוריו העיראקים מתדלק את תשוקתו לכבוש את טרויה המקומית, כמו גם את היללי היפה, בתה של אחת מוותיקות השכונה.
השימוש של הספר בדשן, בחומר מתפרק שמטרתו להזין שכבה חדשה של חיים, הוא משל קולע לעליית האוליגרכים והפוליטיקאים חובבי הנדל"ן המלבלבים היום בישראל ולשקיעת האצולה הצברית הוותיקה. ספרה של זמיר, ילידת צהלה ובתו של ראש המוסד לשעבר, ניצב בעצמו בין שני המחנות ונע בין רתיעה ברורה מהתרבות הנובורישית לבין יחס לעגני לא פחות כלפי מועצת הזקנים המקומית, סנהדרין דה לה שמאטע שמתכוננת למאבק בפולשים – אלה שחושקים באדמה המקומית כמצע לגידולים בצורת טירה טוסקנית או וילה בסגנון האיים.
אחד הטריקים המוצלחים בספר הוא עיצוב התנגשות הדורות כפרודיה של מלחמת היהודים במתייוונים, באמצעות ציטוטים ופרפראזות מארון הספרים היהודי מול דימויים של אימפריה אלילית מתפוררת, שבעה ואלימה. נשות השכונה החדשות, למשל, עורכות ספק ארוחה ספק אורגיה שבה משרתים אותן מלצרים חשופי חזה – דוגמה לאופן שבו מציעה זמיר לקורא נחמת עניים בדמות גינוי העשירים תוך הצצה לסלונם.
אבל הסאטירה של זמיר מטשטשת את ההבדלים בין הדורות. בין הציונים הוותיקים לבריגדת האריסונים והגאידמקים. כולם חוטפים כמעט במידה שווה. אפילו האמפתיה כלפי מאבקם חסר הסיכוי של ותיקי השכונה – שרגילים לצפות בפרחי הגינה שלהם נרמסים תחת רגלי הנכדים במשחק – מיטשטשת במסגרת הסיטואציה הקומית הבסיסית ביותר בספרות: תחרות בין זקנים וצעירים. בסופו של דבר עולה מהספר תחושה שהאליטה החדשה – לא אשכנזית, אינדיווידואליסטית, חסרת אחריות ציבורית – רק משכללת את דרכו הכוחנית של דור האבות, מינוס האמונה הבוערת באידיאלים וערכים לאומיים.
זמיר כתבה ספר ערמומי, תכליתי וחובב מסיבות כמו מושאי הביקורת שלו – תגובה בזמן אמת לנגיסה המתמשכת של מפלצות היוקרה הארכיטקטוניות בשטח הציבורי בישראל. אבל הצד השני של הרעננות והחן האלה הוא נטייה כמעט טינאייג'רית להציג בני אדם כקריקטורות, להיצמד לתודעתם רק כדי לחשוף את הבנאלי ביותר ולהשאיר אותו בגדר הבנאלי ביותר; כך שגם הדמויות המרכזיות ברומן מתגלות כגלמים שבתוכם מונח קלף עם שלוש מילים: כסף, סקס וכוח.
נראה שזמיר, המספרת, נהנית להדגיש את עליונותה הקומית והאינטלקטואלית על הדמויות בספר (שבניגוד אליה ממעטות להפגין חוש הומור.( במובן מסוים היחס שלה אל גיבוריה כמכניזמים בעלי הוראות הפעלה בודדות מאמץ את האופן האינסטרומנטלי שבו מסתכלים המתעשרים החדשים על פועלי כל העולם. כך לדוגמה נחשפים כבדרך אגב הפנטזיות של מזכירה על חבילות השי שמחלק הבוס שלה או חישובי הניכוי והריבית שעורכת היללי בשעת זיון סוער – דוגמאות משעשעות בנפרד, אבל מעוררות ריחוק במצטבר, שאיכשהו מותירות את הקורא עם תחושת ריקנות (ואולי גם עלבון).
דווקא הצחנה השכונתית מגלה עד סוף הספר פנים מעניינות. לפתע מובן: האם זאת לא צאצאית הסירחון הקלאסי בתיאורי העיירה היהודית הישנה, אותו סמל לדלות וניוון שסופרים כמנדלי מוכר ספרים ביקשו לקעקע לטובת חיים יהודיים חדשים ויצריים שאינם מדוכאים בידי המסורת? במובן הזה, זמיר הצליחה לצייר את ההיפוך המדויק ל'ספר הקבצנים' של מנדלי – עיירה שכל כולה גבירים, ובה משתוללים בעליזות יצר חיים ותאווה לבעלות, ששום קירות של תרבות או מוסר לא עומדים בדרכם. ספר החמסנים הישראלי, שבסופו מגלה הקורא שגם הוא זה עתה נחמס.
מיכל זמיר, מתקנים ואטרקציות, הוצאת חרגול, עם עובד
מיטת סדום - יוני ליבנה 