פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2009
בחודש שעבר נערך באמריקה מפגש פסגה טלוויזיוני בין אופרה ווינפרי והראפר ג'יי זי – שתי פרסונות שמגלמות את המיתוס של הצלחה כנגד כל הסיכויים. שניהם טיפסו מרקע קשה ואפס כוח פוליטי לראש הטבלה של המגזין 'פורבס', מאנונימיות מוחלטת לשליטה באמצעי המדיה. שניהם ידעו להשתמש באוטוביוגרפיה ככלי יצירתי: ג'יי זי בשירים ובקליפים שמציגים לימוזינות בשכונות מצוקה; ווינפרי בתוכנית ראיונות שמאפשרת לאורחים להפוך את הטרגדיה שלהם לסיפור של ניצחון.
ההוצאה המחודשת של 'חיי שלמה מימון' מאפשרת לבחון איך עובדים עלינו כקוראים סיפורי המהפך הללו, ומנגד, איך מעצבים בני אדם את הביוגרפיה שלהם כסיפור של חניכה עצמית. היא מאפשרת להתרשם מכוח המשיכה של הסיפור על בן המיעוטים שמצליח, כמין הרקולס מודרני, לא רק לפרוץ את המחסומים התרבותיים והפוליטיים שעומדים בפניו, אלא גם להשתלט על חוקי המשחק שהגבילו אותו מלכתחילה.
במקרה של מימון מדובר בתשוקה לידע, וליתר דיוק, לפילוסופיה המערבית. מימון – שנולד במחצית המאה ה־18 בליטא הפולנית, למשפחה יהודית טיפוסית – מציג את סיפור חייו כמהפך תרבותי של משבר וגאולה. כמעבר מחיי הבערות והעוני שאפיינו את היהודים הפולנים, להשתלבות בעילית האינטלקטואלית של ההשכלה הגרמנית.
הספר עצמו יצא ב־1792 בגרמנית, וכוון בעיקר לקהל קוראים לא יהודי – כמו שאפשר ללמוד מההסברים המקיפים של מימון על מנהגי היהודים בארצו ועל עיקרי האמונה שלהם. שלמה מימון, שכבר כילד התגלה כעילוי תורני, הוציא בימי חייו כמה חיבורים פילוסופיים שהשפיעו על הוגים מהרומנטיקה הגרמנית ונחשב לפרשן מוצלח של קאנט. היום, לעומת זאת, הוא ידוע בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שלו וסיפור חייו הדרמטי. הוא נתפס כאבטיפוס למשכיל היהודי שכפר במורשתו לטובת השתלבות בחברה הלא יהודית, כאחד משורה של מורדים כמו שפינוזה ואוריאל אקוסטה, שאתגרו את המחשבה היהודית המסורתית ונדחו על ידי הקהילה.
אופרה ווינפרי
הספר מציג את המפגש של מימון עם דמויות וזרמים מרכזיים בהיסטוריה של היהדות בעת החדשה, כמו החסידות בראשית דרכה, המגיד ממזריץ' ואבי ההשכלה העברית, הפילוסוף משה מנדלסון. אבל מעבר להיותו מסמך תיעודי הוא בעיקר מהנה לקריאה ומפתיע ביכולת שלו לתאר מאורעות דרמטיים בצורה מתונה, פייסנית ולא פעם מצחיקה. החלקים החיים ביותר בספר קשורים בעיקר לאנקדוטות שמדגימות את הנטייה הטבעית של מימון לחוכמה עיונית ואת התנגשותו עם ההשקפות המסורתיות של הסביבה היהודית. הכלל שמנחה אותו ככותב, הוא מדווח לקוראיו, הוא הניסיון לבחון את עצמו ואת הזולת באופן אובייקטיבי, מכל הזוויות האפשריות, ללא התחסדות.
ובכל זאת, הספר עובר בשתיקה על השאלות המרכזיות שיכולות להטריד את הקורא: האם מימון נטש לחלוטין את האמונה באל? האם תקפו אותו געגועים למשפחה שעזב מאחור או חרטה על נטישת החברה היהודית? הספר מסתיים בסימן שאלה. "עדיין לא הגעתי אל חוף המנוחה", כותב מימון. ואכן ברור לקוראים שאופיו התמהוני ונטייתו לווכחנות לא יאפשרו לו להתמקם בנחת בסלונים הברלינאים ולזכות ברווחה כלכלית וחברתית. עדויות מאוחרות יותר מספרות על מימון שסיים את חייו בחולי ונקבר מחוץ לגדר בבית עלמין יהודי. ובכל זאת, דווקא בזכות העובדה שהוא לא מייפה את סיפורו, אלא מציג את עצמו בנקודות שפל ויוהרה, וכמי שנטש את אשתו וילדיו מבלי למצמץ – ברור לנו שהוא תופס את חייו כסיפור הצלחה, במובן זה שהצליח להגשים את התשוקה שלו לידע, כמי שהצליח להגיע לחופש מחשבה ולחופש שיפוט כלפי עצמו וכלפי מורשתו היהודית.
במובן זה, ההצלחה של מימון מעוררת אולי יותר כבוד מההצלחה נוסח אופרה ווינפרי. דווקא הקורבנות שהקריב לטובת החופש שלו מבהירים שהישגו לא תלוי בגורם חיצוני אלא בהכרת הערך העצמי שלו. הצלחתה של ווינפרי, לעומת זאת, תלויה בהכרת הציבור. ואולי אין הבדל משמעותי ביניהם. בניגוד לחברה היהודית המסורתית שממנה יצא מימון, קורא ישראלי חילוני יכול לחוש הזדהות עם סיפור החניכה המהפכני שלו ולתפוס אותו כשליח שפילס עבורו דרך היסטורית. בהקשר הזה אפשר לתהות לגבי יחסה של החברה הישראלית לאנשים שיוצאים היום נגד המוסר הפוליטי המקובל ומפנים עורף לציבור הישראלי. איך יתייחסו בעוד מאתיים שנה לדמויות כמו טלי פחימה, אם בכלל? מדוע אנחנו מוכנים ללכת לסרטים של גולים איראנים, אבל עדיין לא נכתב רב המכר האוטוביוגרפי של מרדכי ואנונו, למשל?
הספר הזה, שמציג את עצמו כמחווה של ידידות אל הקורא הסקרן באשר הוא, הוא באמת מתנה לקורא הישראלי. חבל רק שהמתנה הזאת נעטפה בצורה כל כך רשלנית. אמנם התרגום מ־1942 של י"ל ברוך עדיין שומר על חיוניות, והארכאיות שלו אפילו מוסיפה לקריאה הידור – אבל ההוצאה המחודשת, שבמקום הקדמה מאת פישל לחובר נוספה לה הקדמה של יורם קניוק, סובלת מהיעדר האחדה ומטעויות של מעבר מכתיב חסר לכתיב מלא. התהום בין הקפדנות הלמדנית של הכותב ליחס של עורכי המהדורה החדשה לדיוק ולהרחבת הדעת ברורה במיוחד בנספחים העיוניים של הספר, שהמרכזי בהם מתמצת את 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ובמהדורה הנוכחית נראה כולו כסרח עודף. היה מקום לכל הפחות לעשות שימוש בתרגומים העדכניים של 'מורה נבוכים', מושא הערצתו של מימון והמקור לשם משפחתו, ולא בתרגום הימי־ביניימי ושוחק השיניים של היצירה. מימון, שעשה מסע של עשרות מיילים כדי להשיג ספרי עיון, היה יכול לקבל יחס טוב יותר.
חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו, הוצאת ידיעות ספרים
מיטת סדום - יוני ליבנה 