צרויה שלו, כאב

11

בתום תהליך שיקום והחלמה שנמשך עשר שנים, אישה ישראלית באמצע שנות ה־40 לחייה מתחילה להתמודד חזיתית עם אסון אישי. הכאב הפיזי, העצבי, שתוקף אותה מחדש, הופך להזמנה: לחקור את חייה במבט לאחור, את הבחירות שעשתה בתחום הזוגיות והרגש, את הקשר שלה עם בעלה וילדיה.

תקציר כזה יכול להרחיק לא מעט קוראים מהספר – ששמו, 'כאב', מתאים גם לאלבום של להקת רוק כבד או הרכב אימו למתבגרים. בעיניי, כניסה לזירה עלילתית ורגשית כזאת דורשת דווקא אומץ. שלו כבר הוכיחה שהיא לא מפחדת מעודף, מהגזמה, משני צעדים נחושים מעבר לגבול הטעם הטוב מבחינת סגנון ותוכן. מי שהושוותה בתחילת דרכה לבת דורה אורלי קסטל־בלום – מבחינת הנכונות לגעת באזורים של גרוטסקה, פראות והומור – שימרה אולי משהו מהרוח הניסיונית הזאת, אבל התבססה בתחום הרומן הרומנטי והמלודרמה הפסיכולוגית.

בניגוד לסופרים מקבילים אליה מבחינת פופולריות והערכה ביקורתית, שלו לא מנסה להטיף ולחנך, להציג את עצמה כפרשנית היסטורית או מבקרת פוליטית. גם העובדה שהיא לא מנסה להסוות מרכיבים אוטוביוגרפיים בכתיבה שלה פועלת לטובת הדימוי שלה ככותבת. בעוד סופרים אחרים מתעקשים לגמד את הקשר הישיר בין ההתרחשות בספרים שלהם לתולדות חייהם – בין המציאות לבין העיבוד האמנותי – שלו מניחה את הקשר הזה על השולחן. כשהיא בוחרת לתאר גיבורה ירושלמית שנפצעה בפיגוע טרור, בנסיבות דומות למקרה הפרטי של הסופרת שנפגעה בפיגוע לפני כעשור – שלו מציגה את עצמה כמי שכותבת בדם ליבה, כחוקרת אמינה של חיי הרגש.

המתח העקרוני שמבקש להיבנות ב'כאב' הוא המתח שנוצר מתיאור כאילו ריאליסטי של אנשים "רגילים" וסיטואציות מתקבלות על הדעת – שצומח לממדים סוערים. דחיסה והעצמה של דרמה רומנטית, מינית ומשפחתית לתוך משבצת סגורה ומתוחמת. כל זה ניכר כבר במשחק הז'אנרי־עלילתי של הספר. מצד אחד, הזירה המוכרת של מלודרמה משפחתית־פסיכולוגית. משבר אמצע החיים של גיבור או גיבורה שהופך לחשבון נפש, בדרך כלל בעזרת ריקוד סביב הפנטזיה על חיים חדשים, אהבה חדשה. בנוסח 'לאכול להתפלל לאהוב', למשל.

11
עטיפת אלבום של מגאדת'

 

מצד שני, שלו מכוונת את הקוראים להשוות את ההתרחשות ברומן ל"אגדה תלמודית" עתיקה. זהו סיפור שמופיע למעשה בפירוש רש"י – ומוזכר ברומן באופן מטושטש ומיופה: צעיר שמפר את השבועה שלו לשאת אישה אחת, ונושא אישה אחרת, משלם על כך מחיר יקר. לאחר שילדיו מתים במיתות משונות, הוא מתגרש מאשתו ומקים משפחה חדשה, מתוקנת, עם האישה שהיה אמור לשאת. שלו נוטעת את הסיפור העתיק, העל־טבעי, בעולם מושוגים פסיכולוגיסטי של הגשמה עצמית וניתוח עצמי. בגרסה שלה, הגיבורה הנשית היא שסופגת את מכות הגורל ולא הגבר הנוטש. אם בסיפור הימי־ביניימי כוח אלוהי תובע באלימות שהצדק ייעשה – ברומן של שלו ההתגלות נעשית באמצעות חשבון הנפש של הגיבורה, שמוצג לקוראים בעזרת מעקב צמוד אחרי התודעה שלה.

'כאב' אמנם הולך ומתמקד דווקא במשבר שעוברת בתה הבכורה, אבל הגיבורה, מנהלת בבית ספר ובִתה של אלמנת מלחמה, נבעתת גם מהמחשבה על בנה שעומד להתגייס ("את הפרי הזה יזלול בתיאבון צבא ההגנה לישראל, שזלל גם את גופת אביה החרוכה"). אולי ברוחו של עגנון – שלו דיברה פעם ופעמיים על היחס שלה לספריו – היא מבקשת להשתמש בסיפור של אהבת נעורים או שידוך שלא התממשו שמולידים נישואים מקולקלים או רדופים, כמשל לאומי, דתי, אפילו מיסטי. אולי לומר משהו על קללה לאומית או גזירת גורל שהורים בישראל מטילים על עצמם ועל ילדיהם.

הצרה היא שהתובנות הפוליטיות והפסיכולוגיות האלה נבנות על קרקע רופפת. יותר מזה, הן מופיעות פחות או יותר כלשונן, בתוך חשבון הנפש של הגיבורה, בצורה שנראית כפויה, לא משוכנעת בעצמה. שלו מנחה את הגיבורה ואת הקוראים ליצור חפיפות בין משברי העבר ותלאות ההווה: ההתייתמות מאב בגיל צעיר, ההתאהבות בנער שאמו גוססת, החיבור של הבת לגבר סמכותי ועריץ. לעקוב אחרי הקשר בין כאב לתשוקה, בין מוות והולדה. אבל ההקבלות והניגודים האלה נדחפים לגרון בכוח. "היא חושבת שגם ילדות לא הייתה לה, בשל מותו של אביה שהפך אותה בן־לילה לאדם שאחריות כבדה רובצת עליו, הזניק אותה מילדות לבגרות". אפילו בתוך תיאור חלומי: "הוא החיים והיא המוות, הוא המוות והיא החיים, מיהו שגזר עליהם פרידה נצחית? הלא החיים והמוות שלובים זה בזה".

הרושם הזה גולש לתחומים אחרים. דמויות המשנה, רוב הזמן, מוצגות באופן מטושטש או קצת סכמטי – עניין צורם בספר ששואף לייצוג אמין, מציאותי, של יחסי בני אדם. הבת הבכורה, למשל, גולשת כמעט לקריקטורה של צעירה מתנכרת ופגועה (המשבר שלה אמור להתפרש כתולדה מאוחרת של תפניות הגורל והבחירה בחיי הגיבורה). הדיאלוגים של הגיבורה עם בִתה, כמו עם בעלה האפאתי, מבליטים את תפקיד המסורבל, המכני, שאותן דמויות מקבלות ברומן.

למרות ההסתייגויות האלה, הרגשתי את היכולת של שלו להסיע אותי כקורא. להפוך את התערובת הזאת של מראות מהזיכרון, הזיה וחשבון נפש למין סיאנס אפקטיבי – בדרך כלל בשליש הראשון של הספר (עד הרגע שבו הגיבורה חותרת בתוך גדר חיה, שורטת, להגיע לאהוב הנעורים, שהיה יכול להיות סוף קולע לסיפור ארוך). אפשר להתפעל גם מהרצון של 'כאב' להגעיל, פה ושם, להשתמש בדימויים מטרידים בתוך המסגרת הפופולרית. לחבר, למשל, בין מראה של גוססת להזיות של לידה ("מתוך השינה הייתה חשה את הגולגולת הקירחת בוקעת מתוך רגליה"). לתאר את האהוב יורק לתוך הפה של הגיבורה הצמחונית בשר לעוס. אבל פרוזה שמחצינה קווים דרמטיים ומיתולוגיים, שמצהירה על הקשר שלה לרומן רומנטי, נבחנת ביכולת להציג בצורה משכנעת את המוגזם, המועצם, המלאכותי והמסוגנן. 'כאב', לעומת זאת, חושף – בלי קיטוֹר בגלגלים – את הטריקים ואת הרטוריקה שאופייניים לז'אנר.

צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s