יונתן שגיב, יש אנשים שמדברים ככה, הוצאת כתר

היכולת לתקשר בעזרת צליל היא עניין חדש למדי בתולדות היצורים החיים. בספר בשם 'Sounds Wild and Broken' שראה אור השנה, הביולוג הבריטי דיוויד ג'ורג' האסקל (Haskel) דן בתיאוריה שלפיה יצורים חיים הרשו לעצמם להשמיע צליל רק מרגע שעמדו לרשותם כנפיים. עד אז, משער האסקל העולם היה מקום רועש למדי. יצורים חיים היו מסוגלים אמנם לשמוע, לקלוט ויברציות, אבל לא 'העזו', מבחינה אבולוציונית, להסגיר את המיקום שלהם לטורפים בעזרת צליל שיסגיר את מיקומם.

הקשר שבין הפקת צליל, הסתתרות וחשש מהסגרה ליווה את הקריאה שלי ב'יש אנשים שמדברים ככה'. ספרו הצנום של יונתן שגיב, שפרסם עד כה שלושה ספרי בלש קומיים, הוא ממואר עם יומרות שונות וצנועות בהרבה משל האסקל, שמבקש לחשוב על צליל כתופעה אבולוציונית, תרבותית, כלל־אנושית. שגיב מתמקד ברגע המבהיל שבו איבד את קולו, בסוף שנות השלושים לחייו, כפתח למונולוג אישי, לחקירה עצמית בגוף ראשון. "דיברנו באותה אגביות מלאכותית של אנשים קרובים שיודעים כי לא יראו אחד את השני תקופה ארוכה", הוא כותב בפתיחת ספרו, ומתאר שיחה לכאורה שגרתית עם הוריו, אחותו ובן זוגו, רגע לפני פרידה ארוכה מהיכולת לדבר לכאורה בחופשיות. "יכולתי לחוש איך הגרון שלי הולך ונצרד ונבקע כמו אדמת מדבר צחיחה", ואף על פי כן, "המשכתי לדבר".

המשך הספר מבקש להסביר את ההיאלמות המבהילה ההיא, במבנה של תמונות ופרקים קצרים שנעים בין זכרונות מוקדמים לתקופה שבה שבה שגיב – או יונתן, כדמות וכמספר – מנסה להשיב לעצמו את קולו. הדרך הראשונה והעיקרית שבה הספר מפרש במבט לאחור את יחסיו עם קולו מתלבשת על הקשר בין קול, זהות ומגדר. הפרק השני, למשל, משחזר זיכרון מכאיב ומצחיק מגיל ההתבגרות שבו השימוש בקולו מסגיר את יונתן ומאלץ אותו לבחור בין נשיות וגבריות, דיבור ושתיקה. נערות משחקות באינטרקום, מתגרות בחבורת בנים שניצבת מחוץ לדלת הבניין הנעולה. הן משמיעות, כותב שגיב, "קולות שבוקעים עמוק מתוך הגוף, מתוך מקום" שלא ידע על קיומו. "דנה רכנה אל האינטרקום וגנחה. מורן ואלונה הצטרפו אליה וכולן גנחו יחדיו […] קירבתי את הפה שלי לאינטרקום וגנחתי גם אני. בדיוק כמוהן, בהתמסרות מלאה […] פקחתי את העיניים והמתנתי לצחוקים, אבל הייתה פתאום שתיקה. רק דנה שברה את הדממה […] אל תעשה כזה דבר, אתה לא בת".

'סטריפסודי', יצירה של הזמרת ויוצרת האוונגרד קתי ברבריאן, 1966

הדמות האחרת שפוקחת את עיניו ואת אוזניו של המספר, שגורמת לו לחשוב על השימוש בקול כסוגייה של הבניה חברתית, היא מומחית לטיפול בקול שהוא פוגש בבגרותו. מעין קלינאית תקשורת שקובעת שקולו של יונתן קרס לאחר שנים ארוכות של מרד שוחק ובלתי מודע בנורמות של דיבור וגבריות. "התעקשת להמשיך לדבר כמו ילד", היא אומרת לו, גם אחרי המעבר לבגרות גופנית.* הגילוי הזה או המחשבה הזאת משתלבים לאורך הספר במחשבה נוספת על קול, ביחס לגבולות האסור והמותר בחיי המשפחה של יונתן. מתחת לשיחה הבורגנית, המחויכת, בחיק המשפחה שאיתה נפתח הספר מתגלים יחסים מורכבים יותר בין המספר והוריו. שברי שיחות שממשיכות להכאיב גם כעבור שנים. דברים שנאמרו ודברים שאין דרך לומר בעל פה, אך נעשים מוחשיים ומשמעותיים ברגע שבו הקול הפיזי מתערער, והופך למין יישות כמעט עצמאית, שיכולה להופיע ולהיעלם.

אם ממקדים את המבט בסיפור ששגיב מבקש לספק, מבלי לחשוב על ההקשר הרחב יותר והשאלות הגדולות שהספר שואל, אפשר בהחלט ליהנות ממנו כטקסט מסאי־סיפורי, שנוגע בנקודה מורכבת באופן קריא, ולא פעם שנון ונוגע ללב. ועם זאת, השאלות שמעסיקות את שגיב לא נשאלות בחלל ריק. בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט, הולך ומצטבר ידע חדש ומסעיר  תיאורטי, מסאי ואומנותי – על 'קול' כמושג תרבותי, גופני ופוליטי. ברנדון לאבל (LaBelle), למשל, פרסם ב־2014 את 'לקסיקון הפה', טקסט מסאי שמבקש לחשוב על פה כמנגנון מורכב ורב איברים, לדון שנוגע בדיוק באופן המורכב שבו אנחנו מפיקים ושומעים צלילי דיבור, שחורג מהבנה מצומצמת של שפה וסמנטיקה. חוקר הספרות והתרבות סטיבן קונור הקדיש באותה שנה ספר שלם לצורות שונות של שימוש בקול (המהומים, יפחות, מלמולים) שחורגים מהשימוש הצר במילים. ספרו של שגיב, בניגוד לפתיחות המתבקשת מכתיבה על תקשורת בקול, לא מטה אוזן לשיחה הזאת, מה שגוזר עליו רדיוס מצומצם וראשוני של מחשבה והתנסות ביחס לסיפור שהוא מבקש לספר.

נוטים בימינו להאשים כתיבה ממוארית באגוצנטריות, בהתכנסות דלה בגבולות העצמית. זה לא בדיוק המקרה של 'יש אנשים שמדברים ככה'. אי אפשר אמנם לפספס את החן, הרגישות וההומור שמוטמעים בניסיון לחשוב אחרת על השימוש בקול; במה שהוא לכאורה רק כלי, רק מדיום, מנגנון גופני ולשוני שמאפשר לנו לתקשר ולהתבטא, אבל גם לדכא, לצנזר ולהשתיק. מצד שני, אני חושב על ממוארים אחרים שעוסקים במצבים דרמטיים של השתתקות והיעלמות – 'פגישה עם משורר' של לאה גולדברג, 'היה הייתה' של יעל נאמן. יש משהו דרמטי וסיפורי מעניין בכתיבה אישית שעוקבת בגוף ראשון ושני אחרי מי שבוחרים או נאלצים להיאלם ולהיעלם. מעין מלחמה בין הקול המספר לדמות שמבקשת להסתתר ולהימחק. אצל שגיב, הפרשנות העצמית, הסיפור העצמי, לא מנצלים את המתח הזה ולא ממחישים כמעט אף פעם את הקושי בדיבור כפעולה ספרותית.

במילים אחרות, הגעתי לספר עם ציפיות ותיאבון גדולים ביחס לנושא שהוא בוחן, והייתי צריך להסתפק בסיפור צנוע בהרבה מבחינת היומרות והסקרנות האינטלקטואלית שהוא מרשה לעצמו לחקור ולבטא. אני שמח שיצא לי לקרוא את 'יש אנשים שמדברים ככה'. וטוב לראות כותבים ישראלים שמצטרפים לשיחה אמנותית ורעיונית שהולכת וצוברת תאוצה בנושא הקול האנושי. אבל אני מחכה לרגע שבו כותבים ינצלו את האפשרויות החדשות והידע החדש שנוצרים ברגעים אלה על האופן שבו הקול מניע ומפעיל אותנו, גם בשעה שאנחנו קוראים לכאורה בשקט, לעצמנו, ביחידות.

* חוקרי בלשנות ופונולוגיה בהקשר חברתי יערערו כנראה על הרעיון שרק בגיל ההתבגרות, עקב שינויים גופניים והורמונליים, אנחנו משנים ומתאימים את קולנו על פי חלוקה מגדרית. למעשה, נראה שילדות וילדים מפנימים נורמות מגדריות שקשורות לשימוש בקול בגיל מוקדם בהרבה.

מוזמנות.ים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הספר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s