פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.1.2013
שביל הגישה להתנחלות הוא אחד החלקים העצלים, המובכים או חסרי הביטחון של הספרות הישראלית. סנטר כפול שמנסים להסתיר בתמונות, כבשה שחורה, יום שיער רע שנמשך יותר מ־55 שנים. דמויות של ערבים זכו להיכנס לספרות הישראלית כמעט תמיד כדימוי, כהזיה, כתמונת ראי אילמת, אשמה או חרדה – לעתים נדירות ביותר כבני אדם חיים ונושמים. המתנחלים וההתנחלויות כמעט לא זכו אפילו לייצוג סטריאוטיפי. 'פה ושם בארץ ישראל' של עמוס עוז מ־82' היה אולי אחד המקומות הבודדים שבהם הצליח סופר ישראלי לדובב בין היתר מתנחלים – אם כי הספר לא שווק כספרות יפה.
בשנים האחרונות נכנסו קולות "אחרים" ליריד הספרותי, ובין מגוון הכותבים הדתיים, החוזרים בתשובה, החוזרים בשאלה, גם כמה כותבים מתנחלים ביקשו וזכו לקבל במה ספרותית (אמונה אלון, אמילי עמרוסי). 'הגבעה' של אסף גברון הוא ניסיון פורץ דרך להתמקד בהתנחלות ובמתנחלים, מטעם כותב שלא שייך לקהילה הזאת או למגזר הדתי בכלל.
העיתוי של גברון מושלם. נראה שהבחירות הקרובות לכנסת מבהירות עד כמה עמוקה החדירה של המתנחלים ותומכיהם לקונצנזוס הישראלי. בתור אחד החלוצים הספרותיים בתחום, גברון מצטיין קודם כל ביחס נינוח ולא מפוחד (ההפך מהמתנחלת החרמנית, האונסת, של טל פרדימן, למשל). הוא מערער את הדימוי הקל לעיכול של ההתנחלות כמשהו חיצוני או נספח לישראליות, ומעביר את הפוקוס לשם, כמקום שבו מתרחש הסיפור הישראלי המייצג (העיסוק של חיים באר ודרור בורשטיין בציונות הדתית הוא מקרה מקדים וקצת אחר).
'הגבעה' ספר הפרוזה השישי של גברון, מצליח לרכז כבר בשמו כמה עולמות. ראשית, את החרדה וחוסר הנחת של אזרחי פנים הקו הירוק מ'נוער הגבעות', מעשבים שוטים, גידולים שצומחים כאילו מעבר להרי החושך. אבל הגבעה מהדהדת גם את הדימוי הרומנטי של החלוצים ושל הפלמ"ח – במחווה כמעט ידידותית למתנחלים, לתפיסה שלהם כמי שממשיכים את המפעל הציוני. אם רוצים, הגבעה היא גם דימוי מקראי טעון. בין היתר, שם קוד לאלימות נוראית ופתח למלחמת אחים.
אבל הגבעה של גברון היא קודם כל משהו מוקטן, הר קטן של דרמה ומתיחות, שאפשר לתפוס או להקיף במבט אחד. נדמה שהמאמץ העיקרי בספר הוא להעתיק את אחד הדגמים הפופולריים של היצירה הישראלית לתחומי ההתנחלות. אפשר לקרוא לזה כור ההיתוך, הגטו העברי, השיכון או השכונה. הייצוג של החברה הישראלית כמשפחה מעיקה ומצחיקה, ובסופו של דבר נסבלת. חלק מסרטי הבורקס עשו את זה בשנות השישים והשבעים. 'קרובים קרובים' בשנות השמונים. גברון מעצב את המיקרוקוסמוס הזה בצורה המקובלת – מגוחך ונוגע ללב – וממקם אותו בשיפולי מדבר יהודה. גם הוא, כקודמיו, בודק עד כמה השטעטל המודרני יכול להכיל אנשים חורגים ומעשים חורגים, ואיך הוא מתמודד עם אלימות שתוקפת אותו מחוץ ובעיקר, נובעת מתוכו.
מבין שלל הטיפוסים שמוצגים ברומן – שלוש דמויות עומדות במרכז. הראשון הוא מייסד ההתנחלות, דמות אב וראש שבט מובהק, שמוצג כישראלי קלאסי – איש רֵעים וקומבינות, שמאחורי הצ'פחה הידידותית שלו מבצבץ האגרוף המוכן. למרות זמן הבמה הרב שהוא מקבל, המייסד הוא לא דמות מורכבת או חידתית, אלא מנוע לרוב ההתרחשות הסאטירית והפוליטית בספר, שקשורה ליחסים הסכיזופרניים בין הצבא למתנחלים.
שני האחים שעומדים במרכז הספר, לעומת זאת, מצליחים לבטא מורכבות נפשית – ואולי לא במקרה. העובדה שמדובר בשני קיבוצניקים לשעבר, חוזר בתשובה ואחיו התועלתן, מסייעת לגברון להציג את ההתנחלות כחלק מסיפור חיים ישראלי: הילדות האלימה או הכמעט מנוכרת של שניהם בקיבוץ, המרוץ הקפיטליסטי בתל־אביב ובניו־יורק ומשבר גיל הארבעים הסמלי. שחזור ההתמוטטות והכישלון של שני האחים, שהוביל אותם בנפרד להתנחלות, משולב באיום האקטואלי ברומן: הפינוי המתקרב והולך של ההתנחלות. החשבון האישי מדומה ומנוגד לסיפור ההיסטורי של ההתנחלות.
ההתמקדות בשני האחים מבטאת ניסיון להיכנס מבחוץ להתנחלות ולבדוק עד כמה אפשרית האופציה שהיא מציעה לגאולה אישית, משפחתית, לאומית. האחים מאפשרים לגברון לפרוץ מהסאטירה הפוליטית לאזורים נפשיים – אבל הפריצה הזאת מוגבלת. הדמות המעניינת באמת הוא דווקא המספר. דווקא מפני שאין לו סימנים מזהים, ולמרות שהוא שייך למחלקה של מספרים חיצוניים, יודעי כל – קל לקשר אותו לקול יהודי, חילוני, עירוני, גברי וכו'. ברור שהוא לא שותף לאידיאולוגיה של רוב הדמויות, בטח לא לאמונות הדתיות שלהן. מצד שני, לוקח לו זמן רב עד שהוא מתחיל להציץ גם לתודעה של דמויות נשיות, של חייל אתיופי ושל הערבי הייצוגי (וברגע עגנוני־לייט, גם למחשבותיו של כלב ביישוב).
הנטייה של גברון כמספר לדאחקות קטנות היא אולי הקלקול המרכזי בספר, ומה שמונע ממנו להפוך לחוויה עמוקה באמת. אולי זאת בחירה מכוונת, אבל העמדה המשועשעת של המספר, האירוניה הקונבנציונלית כלפי ההתרחשות, ובעיקר הקשר הרך שלו לשושלת המספרים העבריים הסאטיריים, העוקצים, אלו שמהותם היא ידיעה וחשיפה – כל אלה רק מדגישים את המוגבלות שלו ביכולת להתבונן בביטחון מלא בדמויות. באותו זמן, כאילו נרמז כך מיהי הדמות החריגה באמת בספר, מי שייך לשוליים ולאזורי העיוורון: האורח, הישראלי החילוני, מי שביתו שייך כאילו לתחום החוקי, הבטוח. גברון ממסמס כאן בעזרת סיפור מעניין את הגבול בין ישראל הנורמטיבית ואחורי הקלעים שלה – גבול דמיוני שהמציאות והפוליטיקה מעולם לא כיבדו. באופן כזה הוא עושה צעד גדול בהשתלטות על אחד הסיפורים הישראלים המכריעים, אם לא המכריע בהם, נותן לו פנים וקנה מידה. הצעד הבא יהיה להתרכז בדמויות בלתי נשכחות, אולי בלי שכבת המגן הסאטירית.
אסף גברון, הגבעה, הוצאת ידיעות ספרים
מיטת סדום - יוני ליבנה 