ראיון עם קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.1.2013

כצעד של ייאוש או מרד, קובי עובדיה החליט להעביר את התפקיד של גילה אלמגור לידיים של יפה ירקוני. במשך חצי שנה הוא חיזר אחרי אלמגור בלי להרפות. המטרה: לשכנע את השחקנית לאשר שימוש בשמה כדמות בדיונית ברומן הביכורים שלו.

השיחות הספורות ביניהם, הוא מספר, כללו ביטויים כמו "אין לך בושה", "אחרי כל מה שעברתי" ו"כל עוד אני חיה". אלמגור לא התלהבה מהאופן שבו גיבור הרומן, נער בן 14, מדמיין אותה משתרבבת לאופרת סבון שהוא מפנטז. במחברות שהוא מסתיר מתחת למזרן, הגיבור משגר בני משפחה שלו, מורים ושכנים – לעולם טלווזיוני בסגנון 'שושלת'. את אלמגור הוא מדמיין ככוכבת אורחת אלמודוברית, אדירה ומוגזמת. "ירדתי עליה, אבל הייתי בטוח שהיא דיווה ושהיא תדע לקבל את זה. במיוחד שהילד אומר שם שהיא השחקנית הכי טובה בארץ. אבל היא לא הבינה שזה קאמפ, ושזה ילד מפוחד מירוחם שמסתכל עליה".

בסוף התארגנה פגישה. הקרח התחיל להישבר. אלמגור עזרה לעובדיה לקצץ חלקים פחות מלוטשים ברומן שלו ("תמחק את זה, תמחק את זה, ואת זה"). לאחר מכן נרתמה לעזרה גם עורכת דין מטעמה, שמחקה עוד. "הפכתי בתקופה הזאת לילד המפוחד מהספר, שעומד מול הדמות של גילה אלמגור. יותר מזה, הפכתי בעצמי קצת לגילה אלמגור – שלחתי לה סמסים נזעמים: 'את מקצצת את הכנפיים שלי!'. אמרתי לאמא שלי, 'תתקשרי לגילה אלמגור'. והיא אמרה, 'לא רוצה, אני מפחדת'".

לא חשבת לכתוב על שחקנית בשם צילה אליגון.
"חוץ מזה שאני מת על 'הקיץ של אביה', שמוזכר בספר והוא לדעתי הסרט הישראלי הכי שורט, היה לי חשוב שדמות אמיתית תיכנס לסיפור. בשיא הכאסח, באמת איימתי שאחליף אותה ביפה ירקוני, והיא אמרה לי, 'מה אתה חושב, שהבנות של יפה לא יעשו לך בעיה?'. והן באמת לא הסכימו. הן אמרו שאמא שלהן בכלל לא הייתה דיווה, ובטח שלא היה לה נהג תימני כמו בספר. אז חזרתי לגילה כמו ילד קטן, מתחנן. רק בחמידות זה בסוף עבד. הוצאתי מים מאבן. היום אני יודע שאני יכול לעשות הכל. גילה אלמגור היא אגדה, הכי סלבית בארץ. אני כזה קטן לידה, ליד הפאתוס הזה שהיא המציאה. כמו שכתבתי, יום אחד היא תהיה על שטר".

עבודות וידאו של ריאן טרקרטין

 

נשים עוצמתיות גודשות את 'העונה האחרונה של מוטי ביטון', ספר הביכורים של עובדיה – במציאות החיים של הגיבור וביקום הטלנובלי המקביל שהוא בורא לעצמו. השטרות, לעומת זאת, שייכים לצד אחד במשוואה שנוצרת בספר. "הספר הזה מציג את הפחד הכי גדול שלי", אומר עובדיה, בן 30, "משפחה לא מתפקדת. לכן הוא גם מתרחש בירוחם. כשגרתי בדימונה, היינו צוחקים על הירוחמים. הם היו היחידים שיכולנו להתנשא עליהם. בתור ילד פחדתי שלא נוכל לעמוד במבחנים של החיים האלה, בקשיים הכלכליים. אז בספר הלכתי על הקיצוניות – שום דבר לא מתפקד במשפחה של מוטי ביטון. זה ניסיון לדמיין מה היה קורה אם לא היינו יוצאים ממצרים".

במציאות, משפחת עובדיה יצאה ממצרים, מדימונה ומפתח־תקווה – אבל ההון המשפחתי קשור בכל זאת לאפריקה. אמו של קובי, ירדנה עובדיה, היא מקרה נדיר של עסקים חובקי עולם שלא צמחו מאחת ממשפחות הממון הישראליות. בשנים האחרונות היא זכתה לתשומת לב תקשורתית, לא ממש מחמיאה, לאור הקשרים ההדוקים שלה עם נשיא גינאה המשוונית – "אחת הרודנויות הידועות ביותר לשמצה ביבשת", נכתב ב'הארץ' בכתבה על מי שכבר כונתה "מלכת אפריקה".

המפגש עם בנה עומד לא פעם בצל של חקירות מס, תחקירים עיתונאיים על אמו וידיעות על אירועים משפחתיים ראוותניים. את החתונה של אחת מארבע אחיותיו – עם הופעות של אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ושלומי שבת – כינו "החתונה היקרה בישראל". באופן כמעט מתבקש, קובי עובדיה מצליח לנער מעליו כמות נכבדת של דעות קדומות. אולי מפני שהוא לא מנסה להילחם בהן, אולי בזכות היחס הנינוח שלו לייחוס המשפחתי ולדימוי שלו כבן עשירים. את המילה "טייקונית", למשל, הוא זורק כבר בשיחה ראשונה בטלפון.

עובדיה מייצג ומייצר סיפור ישראלי חדש, בעידן של יחסי סגידה ושנאה לאילי הון ומיליונרים מקומיים. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' נוגע בעצם הפנטזיה להכרה ציבורית, להערצה והשפעה, ויוצק תוכן חדש לסיפור על דיוקן האמן כאיש צעיר. הוא מקביל בין שתי המלודרמות – של העולם הנוצץ והמוגזם של אופרות הסבון ושל החיים הממשיים עם אמא מובטלת, מעורערת נפשית. כל זה, בעזרת סיפור על בריחה מאסונות המציאות לממלכה של קיטש וצבע – אותו טריק של פופ טלוויזיוני, שמכירות גם דמויות של טנסי וויליאמס, למשל, או גיבורת הסרט 'רוקדת בחשכה'.

עובדיה אולי מצהיר על המרחק בינו לבין גיבור הסיפור, אבל גם כאן מתגלה משחק מעניין בין מציאות והמצאה. מגיל 14' מספר עובדיה, הוא כתב תסריטים לאופרת סבון יומית ופרטית, שנמשכה שלוש שנים. "עברנו לפתח־תקווה מדימונה בדיוק לפני כיתה א', מתוך תקווה ברורה להתעשר. לא שהיה לנו רע בדימונה. אמא שלי הייתה קופאית ראשית בשק"ם – היא עדיין מתגאה בזה שהיא הייתה הקופאית הכי טובה שם – ואבא שלי עבד במפעלי ים המלח. בתחילת החטיבה היו בעיות עם המכולת שההורים שלי ניסו לקדם. הייתי אז במתח מטורף, כשבדיוק שידרו את הפרק האחרון באחת העונות של 'מלרוז פלייס'. לא הייתה לי סבלנות לחכות לעונה חדשה ופשוט התחלתי לכתוב אותה בעצמי. כל יום פרק, עוד דף במחברת. הכל היה כתוב בתמצות, בסעיפים: 1. המורה בוגדת בבעלה. 2. קובי מדבר עם אמא שלו. העתקתי הכל, ערבבתי הכל. מהטלוויזיה, מ'שתיקת הכבשים'".

דמויות מהטלוויזיה פשוט חיו יחד עם דמויות מהחיים שלך?
"למרות שגרנו בדירה מעפנה בפתח־תקווה, הרגשתי מאוד נוצץ בראש. לא היה הבדל בין אופרות סבון לחלומות שהיו לנו. ההורים שלי רצו לעבור למרכז ולהגשים את החלום הישראלי. לרחף מעל הפרובינציאליות. להיות אירופה, אמריקה. וגם אני, הייתי בטוח שאנחנו הכי יפים, שברגע שנתעשר ויכירו אותנו, יגידו איזו משפחה מדהימה זאת. כילדים, אמא שלי לקחה אותנו כל שבת בבוקר לסביון, שנראה שם בתים יפים, שיום אחד נגור בהם. כמו שאחרים נוסעים לחוף, זה היה הטיול השבועי שלנו". היום המשפחה מחזיקה בית בסביון.

עובדיה התכוון לקרוא לספר 'דברי הימים א' דברי הימים ב". בהוצאה, הוא מספר, "התעקשו על השם המזרחי של הספר. 'מוטי ביטון ימכור יותר. שלא יחשבו שאתה יוכי ברנדס'". האנקדוטה הזאת מלמדת דבר או שניים על הקשר של עובדיה כסופר צעיר לשושלת של סופרים ישראלים מזרחיים. אצלו הדמויות מדברות במונחים גלויים ומפורשים של השתכנזוּת מול מרוקאיוּת.

"בדימונה", הוא אומר, "לא היה לנו את הדיבור הזה על אשכנזים־מזרחים. אשכנזים היו רק בטלוויזיה. כשעברתי לכיתה א', פתאום שמתי לב שיש המון אשכנזים בכיתה. עברנו לבניין עם שכנים אשכנזים מעלינו ומתחתינו. פתאום ביקשו שקט בין שתיים לארבע, ולא לטפטף עם שקית הזבל. פתאום היו דרישות מטעם הסדר הטוב, דברים שפשוט לא הכרנו. לאמא שלי לא הייתה אף פעם בעיה עם מי שהיא. להפך, בעולם העסקים היא השתמשה באסליות שלה כסימן לאמינות. היום המענטש הישראלי החדש הוא מזרחי. אין היום בושה להיות עינב בובליל".

הרומן מתרחש בסוף שנות ה־80, אחרי המהפך, פריצת ש"ס והדיון הגלוי על פוליטיקה ומוצא. לאורך הספר הגיבור הופך את האשכנזיות לשם קוד לריסון מלאכותי, להעמדת פנים. ידידו הפדופיל של הגיבור קושר את האשכנזיות למחלת הסרטן, וטוען שהמרוקאים אילפו את עצמם בהשפעת האשכנזים. "אני לא איזה פנתר שחור", אומר עובדיה, ששני הוריו ילידי מרוקו. "החיים היו ממש טובים אליי, אולי אפילו בגלל המוצא שלי. מצד שני, אני זוכר איזה טוקבקים התפרסמו אחרי התחקיר על אמא שלי ב'עובדה': 'שתחזור לדימונה. מי זאת הפרחה הזאת'. למה היא פרחה או ערסית, בגלל המבטא שלה? יום אחרי זה פורסם ב'הארץ' שהיא סוחרת נשק. כמה מוגזם להציג עסקה שקשורה למספנות ישראל וספינות הגנה כסחר בנשק".

אתה מבין את הביקורת, למשל, על האירועים המשפחתיים הגרנדיוזיים?
"אני מבין מה אפשר לומר על חתונה ב־7 מיליון שקל. גם לי יש מה לומר. אבל לא בטוח שזאת דווקא הפגנת עושר, אלא הפגנת שמחה משפחתית. גם ביום הולדת חמש שלי חגגנו עם 500 איש באולם בדימונה. שנים אחרי זה אמא שלי ישבה מול הווידיאו מבסוטית. עם החברים שלי אני יכול לצחוק על זה: 'הגזמנו, נכון?'. אבל אמא שלי היא אישה מוגזמת. היא יכולה להקים ישיבה, או לתרום לנזקקים – ובאותו כיף היא יכולה לערוך חגיגת יום הולדת ענקית. אנחנו חיים בחלום שעוד שנייה יכול להיגמר. עד גיל 25, כשמילצרתי, לא האמנתי שההתעשרות הזאת אמיתית. רק אחרי שעזבתי את העבודה בחברה של אמא שלי הבנתי שאני יכול להפסיק לעבוד בינתיים.

"עבודה היא צורך עמוק, אבל רווחה זה באמת כיף. כאילו, למה מה קרה שבחיים האלה אני אדאג איך לשלם חשבון? אני נעלב בשם האנושות כשאני רואה אנשים במצב כלכלי קשה, או כשאני נזכר בשנים הלא מוצלחות שלנו. אם ההתעשרות של קבוצה קטנה באה על חשבון הרוב? לא במקרה שלנו, אצלנו זה קרה באפריקה. אולי בגינאה יכולים לבקר אותנו. בארץ אנחנו לא חלק משום בנק, ולא שייכים לאליטה. ברור שאני כרגע בצד של הספינה שלא טובע, אבל הייתי מספיק בצד השני. כשאני רואה היום את רני רהב במסיבה אני רואה איש חמוד, גרגרן, שנהנה מהחיים".

 

את אופרת הסבון הילדותית שלו – 1,200 פרקים יומיים עם 220 דמויות בפתיח – עובדיה זרק לזבל כשלא התקבל לתיכון נחשב בפתח־תקווה ("עד שאמא שלי צעקה שם, וקיבלו אותי עם כל מיני תנאים"). היום, מתוך שעמום מוחלט, הוא לומד לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. "הייתי בטוח שקמפוס זה מקום מחרמן, שקורים בו דברים, ואני ממש לא רואה את זה. הכל אימפוטנטי. בחיים עוד לא הייתי במקום שלא היה לי בו קליק עם אף אחד. למה? אני בא לשם עם עקבים מטפוריים. עושה רעש. עם מלא בושם בבוקר. שאני אגיד שזה משהו במנטליות? במזרחיות שלי? הכל שטויות.

"הגעתי לשם עם נפיחות קלה בחזה, בידיעה שיש לי כבר חוזה בהוצאת כתר, ולכל תלמידי הספרות האלה אין. משהו ילדותי כזה, כמו הראפרים שמצליחים, משוויצים בפורשה, פסי זהב בבגד ובלינג בלינג. כמו הזמרים המזרחיים שמצליחים פה, ישר עוברים למגדלי יו. הכל נוצץ עם הקיסריה והנוקיה. אולי גם בי יש משהו כזה, לא נעים או מתנשא. מעצבן אותי שאף אחד לא מחכה לי, שהמורים לא מכירים את השם שלי. פעמיים העירו לי שם על מותגים שאני לובש – אני מאוד מאמין במותגים, יממוטו או דיור נגיד – מה אתה מתנפח עלינו עם הבגדים שאתה לובש? מה זה משקפי השמש הפרחיים האלה?".

יש יתרונות לגישה הזאת.
"כשבאתי לדרור משעני, העורך בהוצאת כתר, הבאתי לו את כתב היד בידייים רועדות. אמרתי לו, 'לא פירסמתי שום דבר ב'מעיין' או אפילו ב'במה חדשה', אבל אני הולך להיות קובי פרץ של הספרות. הספרים שלי יימכרו בתחנות דלק'. יצאתי משם רועד. איזה שטויות יצאו לי מהפה. בדיעבד, משעני אמר לי שזה המשפט שעשה לו את זה: קובי פרץ של הספרות".

אתה אוהב את קובי פרץ?
"האיש הזה הוא ספר של 'רסלינג'. כוכב! ברור שזה לא עניין המוזיקה פה, אבל יש לו אישיות שדורשת אצטדיון. ואני מעריך את זה: סוף־סוף לא יהודית רביץ שיורדת בכפכפים לקפה השכונתי".

לאורך הפגישה איתו, עובדיה כמעט משוויץ שהוא לא קורא ספרים ("שרה אנג'ל היא הסופרת היחידה שבאמת קראתי את כל הביבליוגרפיה שלה"), הצהרה שנשמעת קצת מוגזמת. הוא מדבר על אדישות לספרות הישראלית ("ראיתי את העיבוד לקולנוע של 'ספר הדקדוק הפנימי'"), אבל חוזר ברומן לסיפור הישראלי על ילדים שמסרבים להתבגר. הוא אולי מתלונן על הוראה יבשה של הגות פוסט־מודרניסטית באוניברסיטה, אבל הרומן שכתב מתבסס על ארגז כלים של ערבוב סגנונות וטשטוש תחומים. הגיבור מתאר את כל ההתרחשות במונחים של אופרת סבון, תפניות עלילתיות ותפקידים דרמטיים. במין השלכה לאחור של תוכניות המציאות, צופים שהגיבור מדמיין כאילו מתבוננים בדירה המשפחתית.

"בסוף שלחו אותי לקרוא את 'ילדה שחורה' של סמי ברדוגו. קראתי סיפור אחד שלו, ומיד העפתי את זה. פאק הים! אני הביץ' החדשה בעיר! כן, הוא הקדים אותי באיזה עשור. אני יודע שאני בז'אנר שלו, או של שרה שילה. שלחתי לברדוגו את הספר עם הקדשה מהממת. ברור שיש בינינו קווי דמיון, וזאת גאווה גדולה. אבל אני חושב שהגיבורים של ברדוגו קצת במסכנות, מסתכלים על המציאות מהצד. הגיבור שלי לא כזה. הוא בטוח שהוא ה־דבר. האשכנזים גרועים, והוא מהמם, עם כל רגשי הנחיתות שלו. חוץ מזה, אני חושב שלסמי ברדוגו חשוב להתחנף לאליטה הספרותית. הוא יודע מה הספרים הקאנוניים. נדמה לי שהוא יודע שיש איזה חלון הצצה שהוא נותן לאשכנזים, בזמן שחלון ההצצה הזה בכלל לא מעניין אותי".

הגיבור שלך דווקא עסוק כל הזמן בשאלה, מה יגידו עליו המבקרים האשכנזים.
"ובאמת, כשהוא מנסה לכתוב בצורה נסיונית הוא נכשל. מבחינתו, אם צריך לבחור בין המבקרים לצופים – ברור שהצופים. וזה גם מה שאני חושב. אני רוצה ביקורות נופלות, אבל הרבה יותר חשוב לי למכור הרבה עותקים. למרות שזה ספר מייסר, קצת חופר, תובעני רגשית – אני רוצה שמי שקוראת רם אורן, תיהנה גם מהספר שלי. שכל הפרחות יקראו אותו. שיראו שהוא קרוב להן ללב".

___

תגובתה של גילה אלמגור:

"קובי עובדיה יצר את הפרסונה הזאת והשתמש בשמי בלי רשותי. הייתה לו בראש איזו דמות של דיווה דה לה שמאטע עם כפפות שחורות, מהסדרות האמריקאיות שהוא היה רואה בתור ילד קטן. אבל הדמות הזאת לא הייתה קשורה לא למקום, לא לנוף, לא לטמפרטורה – ובטח שלא אליי. אי אפשר לקחת בנאדם חי ולעשות איתו מה שאתה רוצה כדמות. הייתי צריכה לשמור על עצמי".

את אוהבת את הספר?
"אני לא אתן לו ביקורת, אבל בסופו של דבר זה סופר עם קול ייחודי ואני באמת מקווה שהוא יצליח".

קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון, הוצאת כתר