פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.4.2010
שום שלט על דלת העץ לא מסגיר שזו הדירה היפואית של שמעון אדף. אחרי שעזב את תל־אביב לפני שלוש שנים בערך, העדיף להשאיר בתוך המלבן הקטן את שמו של בעל הבית, ערבי נוצרי. עניין של היצע וביקוש: אדף כמעט לא יוצא מהבית, מתוך בחירה להסתפק במינימום מגע עם העולם. העולם כולל כרגע בעיקר את המוסדות השונים שבהם הוא מלמד, ואת הנסיעות הקבועות שלו, פעם בשבועיים, לבית הוריו בשדרות. גם חדשות לא נכנסות אליו הביתה בשום צורה. "אני לא מתבודד," הוא מבהיר, "יש לי פשוט מעט מאוד צרכים. ב'מתבודד' יש סוג של טינה כלפי החברה, והטינה היחידה שיש לי היא כלפי עצמי."
זה לא תמיד היה ככה. אדף הוא אחד השמות הבולטים בדור המשוררים הצעירים שפרצו כאן בשנות ה,90־ גיבור של סיפור על בחור רגיש משדרות שכבר בגיל 28 מונה לעורך ספרות המקור בהוצאת כתר. אם רוצים, אפשר לצייר את זה גם כסיפור ישראלי אופטימי – ובשביל אחרים, סיפור של התרסה – על כיבוש תל־אביב האשכנזית־חילונית בידי קולות צעירים ומבריקים מ'השוליים'.
אדף עזב כבר לפני שנים את עמדת העורך, ועדיין נדמה שתפקיד ילד הפלא הדעתן, מרענן השורות של הספרות העברית, דבק בו גם על סף גיל .38 בשנים האחרונות הוא פרסם שלושה רומנים בזה אחר זה. לאחרונה התפרסם קובץ שיריו המרשים 'אביבה־לא,' שהפך לאירוע ספרותי: בין היתר בזכות הציפייה לשירים חדשים של אדף אחרי שמונה שנים של כתיבה למגירה, בזכות הזעם וחוסר האונים שהספר מבטא, ובזכות הסיפור האישי שעומד מאחוריו – מותה הפתאומי בגיל 43 של אחותו אביבה, שעל שמה נקרא הקובץ. מעל לכל אלה מרחפים בין דפי הספר הקסאמים שנורו על שדרות בתקופת האבל, ומספרים במילים של אדף את הסיפור הגדול שהעיתונים ומהדורות החדשות שגורשו מדירתו מנסים במשך עשור לספר.
עכשיו יוצא ספר הפרוזה הרביעי שלו, 'כפור', רומן קשה לתמצות שמשלב יסודות של מדע בדיוני, ספרות בלשית ומיתולוגיה יהודית עם רסיסים מהביוגרפיה שלו. מאחורי הקלעים עומד מספר עם קווי דמיון ברורים־מטושטשים לאדף עצמו, ובחזית הרומן עומדות שתי חידות בלשיות ותל־אביב עתידנית אחת שמדומיינת 500 שנה קדימה: עיר קודש ששורר בה משטר הלכתי נוסח תקופת המשנה (כולל סנהדרין ואיסור שעטנז של גוף אדם וטכנולוגיה אלקטרונית.( הבידוד של תל־אביב התיאוקרטית מתערער כשפייטן אלמוני מתחיל להשמיע את קולו האסור ברחבי העיר, בימים שבהם עומדת להתפרץ מגפה שהופכת נערים צעירים למלאכים.
מי שיבקש מפתחות לקובץ השירים של אדף, יוכל אולי למצוא אותם פה – שני הספרים נכתבו פחות או יותר באותה תקופה, שבה אדף השתקע באבל המשפחתי על אחותו וחזר לקחת חלק בתפילות ובטקסים דתיים, שנים אחרי שעזב את הדת. מעבר לכך שבין שני הספרים זולגים דימויים והדהודים יהודיים, הרומן עוסק בהתמודדות של המספר עם מותה של אחותו. באופן מתמיה, אדף הגה את המוות הספרותי הזה עוד לפני שהתרחש מותה הממשי של אחותו.
"הייתי באזור דמדומים כשהתחלתי לעבוד על הספר. הוא נוצר מתוך הדמות של המספר, שהלכה ונהייתה דומה לי בצורה מבהילה. הוא היה חלק מקבוצה של משוררים בתל־אביב. הוא מתאכזב מההוויה הזאת וחוזר לבית הוריו שגרים בעיירת פיתוח מומצאת בדרום. הוא עוזב את תל־אביב בתחושה חזקה של סלידה. הוא אומר: 'ניסיתי להיות ה־משורר של העיר הזאת. הלכתי איתה עד הסוף ולא קרה כלום. בוא נראה מה זה לכתוב שירה בתשליל שלה.' זו לא אוטופיה או דיסטופיה, זה פשוט ככה: עיר ששונאת את המשוררים שלה."
אתה סולד מתל־אביב?
"אני לא אוהב את העיר הזאת ואת מה שקורה לה. במשך שנים זאת הייתה העיר של הפליטים, עיר מקלט לכל הנידחים והחולים. הייתה פעם תנועה של אנשים שמחיים את העיר, שחולמים על תל־אביב ומנסים להגשים בה את החלום שלהם. כשעברתי אליה בגיל ,21 העיר כביכול לא תבעה ממך כלום, רק אמרה לך: 'תהיה.' פתאום בשנים האחרונות היא הפכה עיר לשימור, מוזיאון ענק של באוהאוס. נמאס לי להיכנס לתל־אביב ולראות את 'העיר הלבנה.' זה כבר לא מצחיק. מעיר שחיה את הזמניות, היא הפכה למקום שמשוקע בתוך היסטוריה שמוכתבת מגבוה. לאנשים מבחוץ יש פחות ופחות השפעה על הדימוי שלה. זה הופך למשהו שמוכתב על ידי העירייה. היא הופכת להיות עיר של אנשים עם כסף ובלי מעוף. עיר לאנשים קונפורמיסטים.
"וזה רק ילך ויחמיר. יפו תיבלע על ידי תל־אביב. כל השיפוצים האלה, הבניינים החדשים שנבנים, נועדו בסופו של דבר להוציא החוצה את האוכלוסייה הלא הטובה מבחינת העירייה; שזה בעיקר אוכלוסייה ערבית וכל מיני בולגרים עניים. תל־אביב אולי תהיה העירייה הכי עשירה בארץ, עם רמת החיים הכי גבוהה, עם הכבישים הכי מסודרים והרחובות הכי יפים – אבל לא יהיו פה חיים. אני מקווה שהדור הבא של יוצרים מהפריפריה יהיה חכם יותר מהדור שלנו ויבין שצריך להקים מרכזים אלטרנטיביים בתוך הפריפריה ולא בתל־אביב."
יש לך קשר עם האנשים שגרים כאן, ביפו?
"לא, אני מבודד לגמרי. אני לא יודע אפילו מי השכנים."
למה בעצם עברת לכאן?
"זו הייתה גם החלטה כלכלית, אבל אני צריך מקום שהוא לא מוחלק, לא מגוהץ. עברתי הנה ומצאתי את עצמי במין פצע פתוח, אזור חיכוך. לא ברור מי האנשים שעוברים ברחוב. הם לא נראים אותו דבר. כל אחד מתעניין במשהו אחר. תחושה של חזרה לזרות המבורכת."
אדף אולי לא תלה שלט על הדלת, אבל קוראי הרומן יוכלו לעקוב אחרי גלגולי הדירות שלו בתל־אביב ומחוצה לה. ברגע קודר במיוחד בספר, שני חוקרי משטרה נכנסים לדירת המספר בגלגול העתידני שלה ונתקלים בגופה המתה של כפילו. "היו רגעים של בהלה בתוך הכתיבה," הוא אומר, "בהלה שזה לגמרי ייכנס לתוך המציאות, שאני אשמע נקישה על הדלת ומישהו יבוא מתל־אביב המשנאית הזאת לעצור אותי. אני בכלל פוחד מנקישות בדלת."
אתה מרגיש שאתה עובר על איזה איסור?
"לא כשאני בדעה צלולה, אבל הגוף שלי מתנהג ככה כשאני לא על המשמר, מפחד. בספר הזה לא יכולתי לכתוב יותר מהמקום שבו אני דוחה את האופציה היהודית, כי הוא נכתב בתקופה שבה הייתי בבית כנסת במשך שנה, תוך כדי שלושה חודשים שבהם התפללתי כל יום שלוש פעמים. נסעתי הלוך ושוב כל שבת לשדרות. שמרתי את השבת שם, וחזרתי במוצאי שבת. וכשחזרתי לפה, המשכתי לקיים את הטקסים של תפילות היחיד. החניכה שלי לשירה בזמנו הייתה הניסיון לחפש מודל של הבעה עצמית שלא עובר דרך העולם של בית הכנסת ושל אבא שלי. אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא צריך להילחם."
אתה מתאר בספר מדינת הלכה ששואפת לציות אבסולוטי למקורות. הפכת את תל־אביב לעיירה. אתה חרד לשלום הישראליות?
"אני חרד לשלום היהדות. יש היום 'התעוררות יהודית' לא ברורה, ובעיניי זו דרך לא אמיתית לחזור לסוג של נקיון כפיים. כאילו שאם הישראליות כל כך מזוהמת אז בואו נחזור ליהדות, שנתפסת כמרחב טהור של חמלה ומוסר וכבוד לאחר. געגוע למצב שבו אנחנו יפים, והעולם שונא אותנו בגלל זה. זו ריאקציה בצורה של חיפוש העיירה היהודית. אנשים אומרים, 'סבא שלי היה רב בכלל.' ואני פוחד שזה ינוצל בסופו של דבר לאותן תחלואות: שפיכות דמים, שנאה, דיכוי, תחושת קורבנות לא נגמרת. אני פוחד מהרגע שבו היהדות מתבדלת מהעולם, מסתגרת בתוך עצמה ומשתמשת בהלכה כאמצעי לניכור ודיכוי של הזר.
"גם כשהייתי דתי, האנשים שהכי עניינו אותי הם אנשים שעמדו מול העולם ושאלו איך אנחנו מכילים אותו – דמויות כמו אלישע בן אבויה, המוחרמים כמו שפינוזה, המושפלים כמו אוריאל אקוסטה. כל אלה שניצבו בשער ושאלו: אנחנו עוברים דרכו או לא? הרגעים של הספק הם בעיניי הרגעים המכוננים של היהדות, ושם נוצרות היצירות הכי חשובות. כשיש לך ספק, אתה עדיין באזור הדתי."
ואתה?
"אני גם שם וגם שם. גם בספק וגם בחוסר הספק. מרגש אותי לראות את הדוסים מבני־ברק שחומקים לשעה ויושבים בספריית בית אריאלה לקרוא עיתונים. לא בגלל שזה מסמן הליכה לקראת החילוניות – אלא כהבנה שיש עולם וצריך לקיים איתו יחסים. לראות את הברסלבים רוקדים ברחובות, לעומת זאת, לא מעניין אותי. מישהו שחוגג את עצמו, את זהותו המושלמת, המוגמרת.
"גם בתור ילד היו רגעים שהרגשתי קצת כמו אנדרואיד. לא הבנתי, למשל, את התשוקה של פינוקיו להיות ילד אמיתי. זה מה שאתה רוצה להיות, כמו כולם? אתה בובה מעץ שחיה ומדברת! הדמויות ההיברידיות האלה משכו אותי. ילדים עם רסיסים של רובוט בנשמה."
שטף הדיבור של אדף מתגבר כשהוא מנתח את עתיד ההלכה היהודית מול אתגרים של בינה מלאכותית ושתלים אלקטרוניים. שאלות לגבי אחותו, לעומת זאת, כמעט משתיקות אותו.
הם חלק ממשפחה של 11 ילדים. אביבה, שמצטיירת בספריו כאחות דומיננטית, התגוררה בשדרות ועבדה כמורה פרטית. באחרית הדבר של ספרו האחרון הוא מתאר אותה כמי שחנכה אותו לעולם הספרות והקריאה הביקורתית; כמי שהייתה הראשונה לתמוך בו כמשורר.
"כשכתבתי את 'אביבה־לא,' רציתי רק להיות בתוך ההלם המוחלט ולהבין שאין אלוהים בכלל לשום דבר. פשוט הוכרעתי. אני עדיין שואל את עצמי למה אני חי, מה נתן לי את הזכות לחיות, להמשיך הלאה. זו שאלה שכולנו עוקפים כל הזמן, ופתאום לא יכולתי לעקוף אותה. החזרה לבית של ההורים שלי בשדרות והמראות של פיסות מהילדות – חצר בית הכנסת, אנשים שלמדו איתך בכיתה והילדים שלהם שנראים בדיוק כמוהם – כאילו החזירו אותי לגיל .16 הייתי צריך שוב לחבר את השברים של עצמי דרך שירה.
"ברגעים מסוימים של האבל אמרתי לעצמי שככה אני רוצה לחיות כל החיים, כשהכל חתוך ולא נסגר. ואז זה הולך ומתקהה, ואתה מחלים. זה הדבר הנורא. אתה יוצא מהבית, ויש שמש. הדרך לשמר את האבל, אני מניח, הייתה לחזור לשירים. כתבתי המון. וכל השירים הסתיימו בכישלון. לא הצלחתי להעמיד דיוקן שלם של אחותי, להעמיד תודעה שלמה או לתת לי כוח לספר את הסיפור כמו שהוא היה, בכל העוצמה שהוא קרה. אני יודע שזה הדבר שהכי טוב שכתבתי – ועדיין זה תיאור של כישלון להעניק פשר לגלגול שעברתי."
הכתיבה של שני הספרים עזרה לך?
"ברור שאני במצב יותר טוב מבחינה נפשית, ולכתיבה יש חלק גדול בשיפור. אבל כשכתבתי לא רציתי שהדברים ישתפרו. רציתי להיות שם עוד ועוד. ביהדות יש לך שבעה ימים שאתה חייב להתאבל בהם, ואחריהם הרב משלח אותך במילים 'אין מאריכין באבלות.' יאללה, לך. החיים מחכים לך, אין לך מה לשקוע בזה. אבל השאלה הבסיסית היא אם הייתה לי זכות לפרסם את הספר."
למה שלא תהיה לך?
"ברור לי שעבור אנשים אחרים הספר הרוויח את הקיום שלו בעולם, אבל אני לא פתרתי לעצמי את השאלה הזאת. יש לי עדיין תחושה של מעשה לא הגון. השאלה הזאת של מה אנחנו חייבים לאנשים שחשובים לנו היא שאלה מאוד קשה ביחס לכתיבה. מה מותר להגיד ומה אסור. בכל ספר שלי עולה חשש מה תגיד המשפחה שלי, אם זה חשוף מדי. הפעם לא הצלחתי בכלל לשאול את השאלה ולענות את התשובה. יש רגעים שאני עומד נכלם מול הספר."
המשוררים בתל־אביב המדומיינת של 'כפור' משתייכים למועדון מצומצם וגווע. כדי להתקבל לשורותיו יש לעבור בחינות תובעניות, לדכא את המימד האישי בשירה ולהתמקצע בתבניות שקבעו דורות קודמים. אפשר לתאר את הספר כבהלה מול מות התרבות העברית?
"לא הייתי אומר את זה. אני חושב שקורים פה דברים מעניינים. אני פשוט חושש מכמיהה לעבר, שהופכת לכוח השליט. בשירה, למשל, יש געגוע פראי לשנות ה60־ וה70־ כשיאים של המודרנה העברית שאי אפשר להיחלץ מהם. מין טראומה עליצה. ואני חושב שבכל דור ודור צריך לשאול מה חוויות היסוד שלך, ואיזה קשר אתה מנהל דרכן עם משוררים אחרים. אם אתה משעבד את הקול שלך למשורר מת, רק כי יש לו הון תרבותי, זה לא אומר לי כלום. זה פוטר אותך מהצורך לפרוץ את הדרך שלך בעצמך. יש פה ניסיון לשכפל צורות של שירה ודיבור על שירה, שהן לא חלק אמיתי מההוויה. זה ניסיון 'לחיות כמו.' ההתגודדות של משוררים בבתי קפה הייתה נכונה לרגע מסוים. תתגודדו באינטרנט, לא יודע – זו החוויה שלכם."
אתה אוהב את הספרות הישראלית? אתה מרגיש שצמחת מתוכה?
"לא. אני אוהב יצירות פרוזה מסוימות בספרות הישראלית, אבל הבקיעה שלי היא לא ממנה אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות. ספרות ילדים, מדרשים שאילצו אותי ללמוד, הטקסטים שאבא שלי הכריח אותי לשנן. המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים."
אתה מתגעגע לימיך כעורך?
"זו אחת התקופות האפלות שהייתי צריך לעבור בחיים, משום מה. למדתי משם מה שלמדתי על עצמי ועל הגבולות שלי. כוח עושה לי ממש רע. היום אני מדיר את עצמי כמה שיותר מהעולם הזה. הרבה מאוד סופרים חיים את חיי הספרות באמת – עם תככים, עם מי קיבל את הפרס הזה ולמה, איזו ביקורת ארוכה כתבו עליו, הוא חבר של המבקר. חמש שנים הייתי בתוך הבוץ של הביצה הזאת, ונפטרתי מזה באחד הרגעים שאני יכול להגיד לגביהם תודה לאל, גם אם אני לא יודע לאיזה אל אני מודה."
כשעברת בשעתו להוצאת אחוזת בית, הסברת שזה נובע מהתנגדות לגל הקפיטליסטי ששוטף את הספרות הישראלית. עכשיו אתה מוציא את הספר בזמורה־ביתן, ההוצאה הכי גדולה ומעוררת מחלוקת בהקשרים מסחריים.
"אני אגיד לך משהו שלא ישמח אף אחד: כולם אותו דבר בסוף. עברתי במספיק הוצאות. אלה שאומרות לך 'אנחנו בשביל האיכות פה' עושות את השיקולים הכי מסחריים בעולם. אז אתה לא עובד עם הוצאות, אלא עם אנשים. אני עובד עם יגאל שוורץ. הוא הנמען הכי טוב שלי כעורך. הספרים שלי גם ככה לא מסחריים, ואני לא מצפה מהם למכור."
תסלח לי, אבל כמה מכרת הכי הרבה מספר?
"אני חושב ש־4,000 עותקים, אבל אני לא עוקב אחרי זה. אין סיכוי שהספרים שלי יהיו רבי מכר."
הספר החדש משדר משהו קצת משונה: מצד אחד קול כמעט טינאייג'רי, ומצד שני על סף הזיקנה.
"אני חושב שאני נמצא במצב כפול כל החיים שלי, שמציל או דן אותי לאבדון, עוד לא החלטתי. מאז השירות הצבאי אני מרגיש שאני נמצא בנקודת האפס שלי, בהתחלה של הדברים – ובו־זמנית אני מרגיש שהכל כבר קרה, שאני ממש עייף ושאני בן מיליון שנה. גם עכשיו אני מרגיש כאילו זה הספר הראשון שלי, ומצד שני אני מרגיש שכתבתי כבר כל כך הרבה וקראתי כל כך הרבה שאין לי כוח לעשות צעד נוסף."
אתה עדיין קורא הרבה כמו פעם?
"הרבה פחות. אני גם מת להיפטר מכל הספרים שיש לי בבית, חוץ מספרי השירה. אני רוצה שמישהו יבוא לקחת אותם. הם נורא כבדים. הצעתי כמה פעמים לספרייה ביפו, אבל אני תמיד מרגיש שאני מעיק עליהם. לא נורא, כל פעם שאעבור דירה, אני אמצא דרך שפחות ספרים יעברו איתי."
ומה אתה עושה בשביל הכיף בחיים?
"וואו, הנאה זה רף כל כך גבוה. אני מכוון עכשיו את כל החיים שלי לא לעשות שום דבר שאני סובל ממנו – כמו עריכה או השתתפות בוועדות ספרותיות. הרגעים היחידים בשנתיים האחרונות שאני באמת נהנה, זה כשאני מתעורר בבוקר ולא מונח כמו אבן במיטה חצי שעה עד שאני מצליח לאזור את החושים שלי. זה קורה כשאני יודע שאני לא צריך לעשות כלום באותו יום, שאין לי שום מחויבות. על כל השאר פשוט צריך להתגבר ולהמשיך. אבל לסבול אני לא מוכן."
מיטת סדום - יוני ליבנה 